Author: Alejandro García
איזו נכדה יש לך, יעקב דוד, שחורה העיניים ולבנה השיניים. מי זה? זה לא שלי? איך שלא, היא שלי, אדוני, בדיוק שלי פעם בכדור הארץ נולדת אחת כזאת, כבר עשרות שנים
אמא תמר הייתה בלונדה, ואבא שלומי גבר שחור מתולתל שכמו אש. הם באמת מתאהבים, ובשנתיים אחרי החופה נולדה להם בת. הלידה הייתה מסובכת: הילדה נתקעה קצת בחבל הטבור
הזיכרון מחזיר אותי לאותה חורף קפוא בתל אביב, לשנתי הראשונות בביקור בבית החולים שערי המדבר. אהרון ישב בכיסא גלגלים והביט דרך החלון המוטה של חדרו;
כשדלת הסגירה אחרי סוויטלנה ארקדיקייבה, בחדר נשארו רק שלושה — סופיה, בתה הקטנה וגבר גבוה בחליפה יקרה.
יומן, 12 באוקטובר 2025 הדלת נסגרה אחרי שמרגלית רז יצאה, ונשארו רק שלושה בחדר רוני, בתה הקטנה תמר, והגבר הגבוה בחליפה יקרה. הייתי צריך למקם עט על הרצפה
אז הוא אמר לי בשקט, כמעט דואג: למה את עובדת, חביבה? אני מרוויח מספיק. את תדאגי לבית, לנו, לילדים כשיגיעו. האמנתי בו, כי אהבתי אותו. כי חשבתי שזה כך צריך להיות.
זה היה זמן רב לפני, ואני זוכר איך דוד כהן נעמד דומם כמה רגעים ארוכים. העולם שבו היה משוכנע שהוא יכול לקנות הכול אנשים, זיכרונות, עתיד התמוטט ברגע אחד
כאשר כתבתי על גבי דף ריק תזכיר אורלי לוי, לא היה זה מתוך חולשה. עשיתי זאת כי כבר היה לי תֵּמוּן. שמונה שנים מחקתי את עקבות העבר בעבודה של ניקולס אורן ועכשיו
לפני שהכנתי את עצמי לילה, חיכיתי ללימוזין שחור ברקין, משקף את האורות של תלאביב בלילה. הנהג פתח לי את הדלת ברוח של נימוס. תמר נשמה עמוק. לשנייה הרגישה שהיא
החלף המדים הכחולים והפנים שהכרתי מיד זה היה יובל כהן, השוטר השכונתי ממגדלי רמת גן. הוא לא היה לבד: לצידו עמד אלון ברק, שומר על החנות, ומרים לוי, מנהלת
אורית עמדה עומדת זמן רב, עם הטלפון בחיקה. קול האמא שלה רטט באוזניים רטוב, נואש, כמו משקעים שלא פוסקים. היא לא ידעה מה להרגיש. חרטה? לא. כעס?