Author: Alejandro García

אחרי ששוחחתי עם הילדה המאומצת, הבנתי שלא הכל היה ברור. לידי, על ספסל גבוה ותלוי, ישבה ילדה בת חמש בשם נעה. היא נעה ברגליה הקטנות, מספרת לי על החיים שלה “

הקרובים שלנו באו לבקר אותנו והביאו איתם מתנות. ומהר מאוד כבר דרשו שנשים אותן ישר לשולחן. פעם אחת, דודה רבקה ובני הדודים מפרדס חנה החליטו להגיע אלינו.

יומן אישי, 10 ביוני בשנה שעברה אימא שלי הפתיעה אותי מאוד היא החליטה למכור לנו ירקות שגידלה בגינה שלה. היא אמרה שלא באנו לעזור לה, אז מהיום אנחנו נשלם כמו כל הלקוחות.

נישאתי בגיל חמישים, סברתי שמצאתי את האושר, אך לא היה לי מושג מה צפוי לי אני אחת מאותן נשים שהתחתנו מאוחר. לצערי, גם מערכת היחסים הזאת, שהגיעה בשלב מאוחר בחיי, נסתיימה.

חוסר צדק “אמא,” חזרה אחריה אילנית, “למה לא קיבלתי מיליון? רק שלוש מאות שלושים אלף… איזה סכום זה בכלל…”

כל יום שלישי היום, כמו כל יום שלישי, מיהרתי לתחנת הרכבת הקלה בירושלים, מחזיק ביד שקית ניילון ריקה, שהזכירה לי את תחושת הכישלון. שעתיים של שיטוט חסר תוחלת

סבתא העדיפה נכד אחד ומה איתי, סבתא? היא שואלת בשקט. נו, עינב, את גם ככה מתנהלת יפה. תראי איזה לחיים תפוחות יש לך. האגוזים זה לשכל, לאלי צריך ללמוד, הוא

הלך וטוב שכך מה זאת אומרת המנוי אינו זמין? הרי לפני חמש דקות דיבר עם מישהו! הדס עמדה באמצע המסדרון, הטלפון צמוד לאוזנה. עינה נחתה על השידה.