כל אמא של בן מבוגר מתמודדת עם הרגע שבו האהבה נכנסת לחייו. ככה זה קרה גם עם מרים, שגידלה לבד את בנה איתמר כל השנים, אבל יום אחד הוא הודיע שהוא מאוהב ומתחתן. לפני רגע היא עוד נשאה אותו על הידיים, רחצה, מרחה יוד על ברכיים שרוטות. שמחה בהצלחות הראשונות בבית הספר, והיום הוא סטודנט בשנה החמישית להנדסה, בחור יפה ובוגר, שהכריז על עצמאותו בהחלטות.
מרים התרגלה לשקט. לא לשקט הריק והמצלצל של דירה נטושה, אלא לזה שמגיע מאוחר בערב, כשהטלוויזיה כבויה, איתמר כבר סגור בחדרו עם ספרים, והיא יושבת במטבח עם כוס תה. שקט שבו למדה במשך עשרים שנה לשמוע את הלב שלה עצמה.
איתמר גדל שקט אבל תקיף. כמו קנה שמתכופף אך לא נשבר. היא גידלה אותו לבדה, מאותו יום שאלון, כשנודע על ההריון, ארז תיק בתוך חמש דקות ואמר:
— מרים, את בחורה נהדרת, אבל אני לא משחק במשחקים האלה.
הדלת נטרקה מאחוריו בעוצמה כזו שהטיח נשר מהקיר. ועכשיו בנה, איתמר השקט והתקיף, שבעוד חצי שנה יקבל תעודת הצטיינות בהנדסת בניין, בערב בארוחת הערב פתאום אמר:
— אמא, אני מתחתן.
מרים נחנקה מהתה.
— מה-מה?
— אנחנו ונועה החלטנו להגיש בקשה לנישואין. אני רוצה שתכירי אותה יותר מקרוב.
היא הניחה את הספל על השולחן. הקרמיקה חבקה בעמום את העץ. “אנחנו החלטנו” – זה היה הכי מפחיד. מאחורי צירוף המילים הזה עמד רצון זר, עולם זר, שבנה עמד לצלול לתוכו בלי להביט בתחתית.
— מי היא? – שאלה מרים בקול שהיא עצמה לא זיהתה.
איתמר הסמיק, אבל לא הסיט מבט. בגיל עשרים ושלוש כבר ידע להסתכל ישר, כמו שאמו לימדה אותו:
— גבר לא מסתיר עיניים, גם כשהוא אשם.
— נועה. בת עשרים ושמונה.
הגיל צלצל בראשה של מרים ככפתור אזעקה ראשון. חמש שנות הבדל. לא שנתיים, לא שנה אחת. אבל הלב כבר דפק בהרגשה מוקדמת.
— ומה היא עושה בגיל עשרים ושמונה?
— היא… היא עובדת כמנהלת קבלה במכון יופי, – נשם איתמר כאילו לפני קפיצה למים קרים. – יש לה בן, איתן, בן שלוש.
השקט שהיה במטבח לפני כן נראה עכשיו ברכה. בא שקט אחר – מטריד וכבד כמו בטון שנשפך לתבנית.
— כלומר, – קולה של מרים צלצל, – אתה אומר שבגיל עשרים ושלוש, כשחברייך לספסל הלימודים רק מתחילים לחיות, אתה לוקח אישה עם ילד… ילד זר?
— הוא לא זר. אם אתחתן עם נועה, הוא יהיה שלי.
— אה, יהיה שלך! – מרים קמה מהשולחן, פגעה בירכה בפינה. – אתה בכלל מבין מה זה? להאכיל, להלביש, לטפל, להוביל לגן, לעשות שיעורי בית, לשלם על חוגים? אתה עדיין סטודנט! אתה עוד חצי שנה רק תתחיל לעמוד על הרגליים!
— כבר מצאתי עבודה. במקביל ללימודים. משכורת קטנה, אבל…
— אבל אתה רוצה לסחוב עליך שניים? – קטעה מרים. – ואם ייוולד לכם משלכם? שלושה?
איתמר קפץ לסת. מרים ראתה את המחווה הזאת אלף פעם אצל אביו. ובכל פעם המחווה הזאת בישרה עקשנות, שעליה היא תשלם אחר כך.
— אמא, תפסיקי. את אפילו לא מכירה את נועה.
— ומה אני צריכה לדעת? – מרים הלכה במטבח כמו נמרה בכלוב. – שהיא מבוגרת ממך? שכבר יש לה ניסיון כושל? שהיא מחפשת אבא לילד שלה, כי האבא האמיתי, כנראה, ברח כמו אביך? אני לבד גידלתי אותך! בלי בעל, בלי עזרה, בלי מזונות, כי אביך היה פחדן אחרון! ועכשיו אתה רוצה לקחת על עצמך משא של מישהו אחר? אתה מוכן בגיל עשרים ושלוש להיות אבא לילד זר? מוכן לא לישון בלילות כשהוא חולה… מוכן לשכוח מטיולים, מחופש, מזה שאפשר לחיות בשביל עצמך? אתה מוכן לקחת על עצמך אחריות כזו?
— ואת? – שאל איתמר בשקט, ומרים קפאה.
— מה אני?
— את שכחת מהחופש? את לא ישנת בלילות כשהייתי חולה? את טיילת? את חייבת לעצמך?
מרים פתחה פה, אבל לא יצא קול.
— עשית את זה בשבילי, – אמר איתמר. – בשבילי, אמא. ואני אעשה את זה בשבילם. ואת לא תעצרי אותי.
היא עמדה, לוחצת יד לחזה, מרגישה איך הלב דופק. בנער הזה, שהביט בה עכשיו באתגר, היא ראתה לפתע לא את בנה, אלא אדם אחר לגמרי. מישהו שהיה חזק ממנה. או טיפש ממנה? היא לא ידעה.
— איתמר, אתה תהרוס את חייך, – נשמה מרים.
— אמא, הבן שלך מבוגר, פקחי עיניים… אלה החיים שלי, ואני רוצה שתהיי לצידי. אבל אם לא – זו הבחירה שלך.
איתמר יצא מהמטבח. דלת חדרו נסגרה בשקט, כמעט בעדינות. ומרים נשארה עומדת בתוך שדה קרב הרוס, שבו לא ידעה להיכנע, אבל הניצחון הריח בדידות.
היא התיישבה על הכיסא, הפילה ראש לכפות ידיה ובכתה בפעם הראשונה מזה שנים רבות לא מחוסר אונים, אלא מכך שבנה התברר לא כמו שהיא לימדה אותו. הוא התברר טוב יותר. וזה כאב יותר מכל.
למחרת בבוקר התעוררה מרים עם ראש כבד ונחישות מוזרה. בלילה כמעט לא ישנה: התהפכה, הביטה בתקרה, סידרה בראשה את כל מה שאמרה לבנה. המילים היו אכזריות. אולי אכזריות מדי. אבל האם לא מתוך אהבה? לא מתוך פחד עליו?
איתמר יצא לאוניברסיטה מוקדם, אפילו לא אכל ארוחת בוקר. על השולחן נשאר הספל שלו עם שארית קפה. מרים הביטה בו זמן רב, אחר כך שפכה את השאריות לכיור ופתאום קיבלה החלטה שממנה עצמה נחרדה.
— אלך, – אמרה למטבח הריק. – אראה את נועה הזאת.
את הכתובת היא ידעה. ביקשה מאיתמר עוד אתמול, עשתה כאילו רק לידיעת. אולי יקרה משהו. הבן אז נמתח, אבל הכתיב. בניין בן חמש קומות ליד, רחוב הרצל 17, דירה 48. קומה שלישית, ימינה מהמעלית.
מרים לבשה שמלה צנועה, עגילים לא בולטים, כדי שלא יחשבו שהיא מתערבת בנשמה בטענות. אחר כך חשבה ולקחה מהמדף מכונית צעצוע. קטנה, אדומה, עם גלגלים צהובים. קנתה אותה לאיתמר לפני כחמש עשרה שנה, אבל הוא מזמן גדל, והמכונית עדיין שכבה בארון לזכר התקופה שבה הבן עוד גלגל אותה על השטיח וקרא בשפתיו “ברום-ברום”.
— שתגיע לפחות לאיתן, – חשבה מרים והופתעה מהמחשבה שלה.
ליד הכניסה עצרה דקה, סידרה שערה ולחצה על כפתור האינטרקום.
— מי? – נשמע קול נשי עדין, לא רועש, רגוע.
— שלום. אני מרים בת דבורה, אמא של איתמר. אפשר להיכנס?
דממה ארוכה. מרים כבר הצטערה שבאה.
— עכשיו תשלח אותי, וצדקה. מי אני שאבוא בלי הזמנה?
אבל הדלת נפתחה.
קומה שלישית, ימינה מהמעלית. דירה 48. הדלת הייתה כבר פתוחה למחצה, ועל הסף עמדה נועה.
מרים ציפתה לראות כל מיני דברים. יפיפייה מזויפת עם ריסים מודבקים ופה קפריזי. טורפת שצדה נערים צעירים טיפשים. אבל לפניה עמדה בחורה פשוטה. עייפה, עם מעט כחול מתחת לעיניים, נאה ועדינה, בג’ינס וסוודר רך. שיער אסוף בלחמנייה לא מסודרת. פנים ללא איפור, אבל חיים, עם תוואים נכונים. היא לא חייכה, אבל גם לא זעפה. הביטה במרים בשלווה ואפילו, כך נדמה, בהבנה עצובה.
— שלום, – אמרה נועה. – היכנסי. סליחה על הבלגן.
הדירה הייתה קטנה ומאוד נקייה. רהיטים ישנים, אבל מטופחים, ספה מכוסה בשמיכה נקייה. על אדן החלון – פלרגוניום. בפינה – שולחן קטן עם פלסטלינה. מרים נכנסה למטבח, התיישבה על שרפרף, ואז מחדר רץ איתן.
מרים קפאה. הילד היה חמוד, בלונדיני. תלתלים זהובים, עיניים אפורות ענקיות, לחיים ורודות. הוא החזיק בידו כדור פלסטלינה כחול והביט באורחת הלא קרואה בסקרנות, ללא פחד.
— זאת דודה מרים, – אמרה נועה ברכות. – תגיד: “שלום”.
— שלום, – גמגם איתן, לא מבטא היטב, ומיד התחבא מאחורי רגל אמא, אבל הציץ.
מרים לא זכרה איך הוציאה מהתיק את מכונית הצעצוע. איך הושיטה אותה ביד רועדת. איך אמרה:
— זה בשבילך. קח.
איתן הביט באמו. היא הנידה ראש. ואז הילד צעד קדימה, לקח את המכונית ולפתע חייך חיוך רחב, ילדותי וחסר הגנה, שכזה שבתוך מרים משהו נקרע.
— תודה, – אמר והחל מיד לגלגל את המכונית על הרצפה, מחקה מנוע בשפתיו.
הוא הזכיר לה את בנה שלה. מרים הביטה בו ולא יכלה להסיר עיניים. התלתלים הזהובים, העיניים הרציניות האפורות, הבעת הפנים המרוכזת. הוא הזכיר לה את איתמר, גם הוא פעם גלגל מכוניות על השטיח.
— הוא דומה לאיתמר, – אמרה מרים בקול פתאום.
נועה הרימה גבות בהפתעה.
— באמת? נראה לי שלא.
— לא כלפי חוץ, – ענתה מרים בשקט. – אלא באחיזה. ברצינות. איתמר בגיל שלוש גם ישב ככה: מכווץ שפתיים ויכול לשחק חצי שעה בלי להסיח דעת. אני עבדתי אז, כשהייתי במטבח, הוא ישב בחדר על הרצפה, והיה עסוק. מעולם לא בכה, לא התקשקש.
היא השתתקה, מופתעת מדבריה שלה.
— למה אני מספרת את זה לאישה שאולי רוצה לגנוב לי את הבן…
אבל נועה לא שאלה כלום. היא פשוט התיישבה מולה, הניחה ידיים על השולחן והקשיבה. בשקט. בלי רחמים בעיניים, אבל גם בלי אדישות. ואיתן בינתיים גלגל את המכונית לרגלי מרים, הרים ראש ואמר:
— דודה, את יודעת לבנות מוסך? אמא לא יודעת, ואני רוצה.
מרים הרגישה לפתע איך שפתיה נמתחות לחיוך.
— יודעת, – אמרה. – אני יודעת הרבה דברים.
וירדה לרצפה בחדר, ישר על השטיח השחוק, לצד הילד הזר הזה. לקחה בידיה קוביות, קוביות רגילות עם אותיות, והתחילה לבנות קיר. איתן צייץ בשמחה והחל להגיש לה חלקים.
הם שיחקו כמעט שעה. מרים שכחה למה באה. שכחה את העלבונות שלה, את הפחדים, את מה שרצתה לומר לאישה הזאת. היא פשוט בנתה מוסך. אחר כך גשר. אחר כך מגדל שאיתן הרס בהתלהבות עם המכונית שלו.
— ביפ-ביפ! – צעק הילד. – הידד!
נועה עמדה בפתח, שלבה ידיים והביטה בהם. על פניה הבזיקו הפתעה, תקווה, חוסר אמון. מרים הרימה ראש ופגשה את מבטה. וברגע הזה, בחדר הקטן הזה עם הפלרגוניום על אדן החלון, היא פתאום הבינה למה באמת באה. לא כדי לשפוט. אלא כדי להיזכר.
היא נזכרה בעצמה צעירה, מבוהלת, לבדה עם תינוק בידיים. נזכרה איך אף אחד לא בא אליה. איך אף אחד לא בנה מוסכים לבנה. איך חיכתה שמישהו יבוא ויאמר: “אני איתך”.
היא בכתה. בשקט, בלי יבבות, רק שתי דמעות זלגו על לחייה.
— דודה, מה קרה? – איתן נבהל, לחץ את המכונית לחזה.
— כלום, איתן שלי, – מרים ניגבה דמעות בגב כף ידה וחייכה אליו חיוך פתוח, אמיתי, כזה שלא חייכה לאף אחד מלבד איתמר. – זה מרוב שמחה.
היא הביטה בנועה. ואמרה:
— כנראה שטעיתי. אפשר לבוא מחר, לעזור עם איתן? אם את לא מתנגדת.
נועה הנידה ראש. וגם חייכה בפעם הראשונה.
כשמרים יצאה מהכניסה, כבר החשיך. בחלונות נדלקו אורות. היא עמדה, נשמה אוויר והוציאה טלפון. כתבה לאיתמר משפט אחד:
“בני, תביא אותם ביום ראשון לבלינצ’ס. ואת המכונית האדומה שלך נתתי לאיתן.”
התשובה הגיעה תוך דקה:
“תודה, אמא.”
מרים הכניסה את הטלפון, הרימה עיניים לשמים ולחשה:
“אין דבר, נסתדר. רק עכשיו יש יותר מאיתנו.”
כל הרע נעלם פתאום. עד מהרה איתן קרא לה “סבתא”, והיא נמסה מחיבוקיו, והרגישה שהיא מכירה את נועה מזמן. ונועה עם איתמר הודיעו שבקרוב תהיה תוספת למשפחה.
“מתוך האנוכיות שלי, כמעט הרסתי את עתידו של הבן שלי,” חשבה מרים. “נועה היא אישה ואמא נפלאה, אפילו מפחיד לחשוב שאישה אחרת הייתה יכולה להיות במקומה.”
