Author: Alejandro García
לא היה שום חדר נפרד. כולם נמצאו באותו מרחב רחב ורועש. משמאל, לאורך קיר לבנים, עמדו תאי חיות קטנות לחתולים, ומהצד הימני, זהים במראה, חבויות לכלבים.
במשפחה של אינוחות, גם הבית מרגיש לא נעים. «שנאתי אותו! הוא לא אבא שלי! שירדו אותו לכאן!» צעקה רות, בת 17, על חציאביה. היא קראה לו הכבל וגרמה לו למלא את
סודות של דודה רינה אנחנו, הילדים, קוראים לה בינינו «פיה». היא ירוקה ממוצע, בעלת שמלות פרחוניות צבעוניות, ולצידה תמיד רצה כלב לבן קטן בשם קופקה ברצועה.
הקיץ חימר במלואו, השמש העז של יולי כיסתה את הרחוב ברקיע פתוח וצלול. יוסי הלך מהתחנה, תיקן את רגליו על המדרכה באבני הפלא, והחזיק בידו תיק ספורט גדול, שבו
היום חזר על עצמו כמו רוטינה ישנה, אבל משהו בלב נדמה לי נקרע. קמתי בבוקר, קיבלתי מסר ממזכירת הכנס: “הקשר עם ההנהלה צריך להיות מושלם”
היום, 3 בנובמבר, בתשעה בערב, יושב לי על המזרן במרפסת של הדירה בתל אביב, והזיכרונות מתעוררים בחזרה, כמו גלי הים שפוגעים בחוף אחרי סערה. לפני שבוע שלם מאחורי
הסיפור של רינת הקסומה רינת, בת חמש, חיה במקלט לילדים בירושלים מזה חודש שלם. היא הגיעה לשם אחרי מות סבתה, עם שאותה היא גרה עד כמה שהיא זוכרת.
תוציאו אותי, בבקשה לחששה אישה בקול שבור. זה הבית שלי, לא אפסיק להיות פה. דמעותיה לא נשפכו, רק חפצו. אמא, הלך קולה של בן המשפחה. את יודעת שלא אוכל לדאוג
היי, ראית אותה, היא יוצאת שוב לעבודה, חייך השכנה, בקול שקט כאילו לחישה, אבל מספיק חזק כדי שהכול ישמע. ואז יש עוד פטרוס כל היום יוצאת אלגנטית, שמלה, נעליים
הקצב של השוק של תל אביב היה כמו תמיד כל שבת: דוכנים מלאים, סוחרים רוצצים, קונים שעוצרים כל כמה דקות כדי להסתכל, להשוות ולטעום. בפינה הצנועה ביותר, עומדת