Author: Alejandro García

האהבה שמחזיקה יד גם ברגע האחרון בשנים האחרונות של חיי סבתי, כשהשקט ירד על הבית והזמן הפך לשביר, הצלחתי לראות דבר שלפני כן לא תפסתי. זה לא היה דרמטי.

הפסקתי על כביש 6 שבין תל אביב לרמת גן, בשל שלג כבד, כדי לעזור לזוג זקנה עם פנצ’ר בעגלה. לא חשבתי פעמיים לפני שעשיתי זאת. שבוע אחרי זה, אמא שלי, רבקה

אחותי העשירה מצאה אותי מתרקק תחת גשר ברמת גן. היא קנתה לי קונדו במרכז תלאביב והעבירה לי 18 מיליון ש”ח. ואז… בני הקטן הויל את מזוודת הציוד לשטפון

אורן עמד בכניסה של בית הקפה בתל אביב, מביט בקפדנות על השעון ועל הדלת. סביבו המון קולות תלמידי כיתה א’ שהפכו למבוגרים עם פאות וצעיפים, מדברים בלי הפסקה.

בקרבת חג השנה החדשה רוני מרגישה לם של רגש. השנה היא השנה ה43 לחייה, ובכל שנה היא מצפה בחשק אל החג הקסום שמריח קלמנטינות, כאילו היא ילדה קטנה.

היום חזרתי מהסוף שבוע עם ההורים מאוחר בערב. דווקא רציתי לנסוע כשחשכה, ולכן שבחנתי את הכביש המקיף הארוך סביב העיר, במקום לקחת את הכביש הראשי המהיר.

זה היה לפני שנים רבות, והיום אני נזכרת בחוויה שהייתה לי בעיירה הקטנה של נצרת. חוסר עניין הוא בא בצורות שונות, שמעת קטע משיחה של נשים, לפעמים צריך להסגר

הדמיון שלפניי פותח שערים על חווה ישנה בשדה דקל, שם קירות הלבנה נמסרים לי כאילו הם נושמים. באותו ערב, כשבתי הקטנה, אורלי, דוחפת אותי אל קיר המטבח הרטוב

החברה של בני, לירז, פתחה את הדלת של הדירה שלנו בתל אביב והזכירה לי: אנחנו מזמינים אותך רק מרחם, אז אל תישארי זמן ארוך ולא תתערבבי. חייכתי ויצאתי בשקט.

קפצתי מהשולחן כששמתי לב שכלת בן-חתני זורקת מזוודה עור חומה אל המים של אגמון קנרת וקוראת ברעש קלה שהולך ונוחש. ״בבקשה, אל תיהיי מה שאת חושבת שאני חושב שהיא״