Author: Alejandro García
נישאתי לאיבוד, והמשפחה שלי צחקה עליי. לפני שבע שנים התחתנתי עם בחור שלא היה לו כמעט כלום. קרוביי לא יכלו להבין אותי ואף צחקו לי על הפנים.
פעמיים הפכתי ללידתהור, והיום הן הילדים שלי והן אני זוכים לכל מה שנחוץ לנו לחיים טובים. הקמתי את בתי הראשונה, נועה, כשהייתי רק בת שמונה עשרה.
יום שלישי, 12 ביוני 2025 היום חזר לי למוח כמו סרט, והרגשתי צורך לכתוב את מחשבותיי במזומן. רונית, חולניתי, נאנחה בקול גבוה כשסיפרתי לה שהרי זו מסורת במשפחתנו
מה הולך, את קרובה אליי, את בת של חיי! «לאה, איפה את? חייבת לעזוב עכשיו, תגיעי מיד!» הודעה של יעל מופיעה על המסך כששעון עשור בבוקר. אורית משאירה את הקפה
היום בערב, אחרי שהשליםתי את הדוח האחרון והסגרתי את המחשב, הרגשתי צורך לכתוב ביומן ולפרוק את המחשבות שהצטברו בי מאז שבועות האחרונים. קראתי בקול רם את ההודעה
למה כבר אין לי שום רצון להזמין אורחים הביתה? אחרי כמה שבועות של מחשבות, החלטתי לא להזמין אף מבקר. ולא, זה לא בגלל שהשקל ברמתו, שאני לא רוצה להוציא כסף עליהם.
היי, רציתי לשתף אתכם בסיפור המטורף שקרה לי בחתונה, ואני אומר לכם, זה קורה רק כשזה באמת מתרחש. אז קחו קפה, שמעו לי. בחתונה שלנו, שמעתי את בעלי, עידו לוי
בדרך הביתה לכבוד חג הפסח, הייתי באמצע תאונה קלה במכונית. אם היא תמות, תודיעו לי. אני לא עומד להתמודד עם ניירת הערב. אלו היו המילים שהבן שלי, יוסי, אמר
החיים שלנו אינם צפויים ולא שואלים אם אנחנו מוכנים למכותיהם. הם מגיעים פתאום, בלי אזהרה, בלי רחמים, ולנו נותר רק שני מסלולים: להישבר או ללמוד לנשום דרך הכאב.
היי, רציתי לשתף אותך במה שקרה לי עם הילדה, כי זה ממש מטורף איך דברים מתפתחים כשאתה לא רואה את האמת ברורה. אמא, את לא מבינה! ביניהם כבר אין שום קשר, היא