Alejandro García

חתול רחוב הסתנן לחדרו של טייקון ישראלי בתרדמת… ומה שקרה אחר כך היה נס שגם הרופאים לא יכלו להסביר!

January 30, 2026022

חתול רחוב מצא דרכו אל חדרו של איל הון ירושלמי בשעת שפל ומה שהתרחש לאחר מכן היה נס שאפילו הרופאים לא יכולים להסביר… היה זה מזמן, בימים אחרים, כשעוד

Life Lessons

באחוזה נישא ריח בשמים צרפתיים ואי אהבה. ליזי הקטנה הכירה רק ידיים חמות אחת – ידי העוזרת נורה. אך יום אחד נעלם כסף מהכספת, וידיים אלו נעלמו לנצח. חלפו עשרים שנה. עכשיו ליזי עצמה עומדת בפתח – עם ילד בין זרועותיה ואמת שבוערת בגרונה… *** הבצק הריח כמו בית. לא הבית ההוא עם גרם המדרגות השישיות ונברשת הקריסטל, שבו בילתה את ילדותה, אלא בית אמיתי – כזה שהמציאה לעצמה, יושבת על שרפרף במטבח ומביטה בידיים של נורה, אדומות מהמים, לשות את הבצק. “למה הבצק חי?” שאלה ליזי בת החמש. “כי הוא נושם,” ענתה נורה בלי להפסיק לעבוד. “תראי איך הוא מתנפח? הוא שמח שהוא ייכנס לתנור. מוזר, לא? לשמוח מהאש.” אז היא לא הבינה. עכשיו – כן. היא עמדה בשולי דרך עפר שבורה, מחזיקה את מיקי בן הארבע קרוב לחזה. האוטובוס נסע והותיר אותם בשממת דמדומי פברואר, סביבה רק שקט – השקט המיוחד של כפר שבו שומעים שלג חורק תחת צעדי זר מרחוק. מיקי לא בכה. הוא כמעט ולא בכה בחצי השנה האחרונה – למד. רק הביט בעיניו הכהות והרציניות, וליזי רעדה כל פעם מחדש: העיניים של שלומי. הסנטר שלו. השתיקה שלו, שמתוך שתיקה תמיד הסתתר משהו. לא לחשוב עליו. לא עכשיו. “אמא, קר לי.” “אני יודעת, קטן. נגיע עוד רגע.” היא לא ידעה כתובת. לא ידעה אפילו אם נורה חיה – עשרים שנה עברו, חיים שלמים. כל שזכרה: “מושב אורנים, אזור הצפון”. וריח הבצק ההוא. וחום הידיים היחידות בכל הבית הגדול שליטפו אותה סתם כך, בלי סיבה. הדרך עברה ליד גדרות עקומים, פה ושם אור חלש מן החלונות – צהוב, עמום, אבל חי. ליזי נעצרה ליד הבית הכי בקצה – פשוט כי הרגליים לא נשאו אותה יותר, ומיקי נהיה כבד לגמרי. השער חרק. שתי מדרגות עץ מכוסות שלג. דלת ישנה, עם צבע מתקלף. היא דפקה. שקט. אחר כך – צעדים איטיים. קול יניקה של בריח נגרר. וקול – צרוד, מזדקן, אבל כל כך מוכר שלליזי נעתק הנשימה: “מי נגרר לפה בחושך כזה?” הדלת נפתחה. על הסף עמדה סבתא קטנה עם סוודר סרוג מעל כותונת לילה. הפנים – כמו תפוח אפוי, אלף קמטים. אבל העיניים – אותן עיניים. כחולות דהויות, עודן חיות. “נורה…” הסבתא קפאה. ואז הרימה את היד – אותה יד עמלה, עם אצבעות קלועות – וליטפה את לחיה של ליזי. “אלוהים אדירים… ליזי’לה?” הברכיים של ליזי קרסו. היא עמדה, מחזיקה את הבן שלה, לא הצליחה להוציא מילה – רק דמעות זרמו, חמות, על הלחיים הקפואות. נורה לא שאלה כלום. לא “מאיפה?”, לא “למה?”, לא “מה קרה?”. היא פשוט הורידה את המעיל הישן מהוו ליד הדלת וכיסתה את ליזי. אחר כך לקחה בעדינות את מיקי – הוא אפילו לא זז, רק הביט בעיניו הכהות – וחיבקה אותו. “נו, הגעת הביתה, יונה שלי,” אמרה. “בואי, בואי, יקירה.”

January 29, 2026016

ברחוב הירקון עמד ריח של בושם יוקרתי ומרירות. ילדה קטנה בשם עטרה הכירה רק זוג ידיים חמות אחד הידיים של רות המטפלת. אבל יום אחד, נעלמו מהכספת עשרים אלף שקלים

Life Lessons

“בבקשה… אל תשאיר אותי לבד שוב. לא הלילה.” אלו היו המילים האחרונות של קלווין הלברט, קצין גמלאי בן 68 מתל אביב, Moments לפני שהתמוטט על רצפת הפרקט בסלון ביתו. היחיד ששמע אותן היה שותפו הנאמן, ריינג’ר – כלב השירות הגרמני המזדקן שלצידו בילה תשע השנים האחרונות. קלווין מעולם לא היה טיפוס שמראה רגשות. גם אחרי הפרישה, גם אחרי שאיבד את אשתו, שמר הכל בפנים. ברוב השכונה הכירו אותו כאלמן השקט שמטייל לאט עם הכלב הזקן שלו. שניהם דידו באותו קצב, כאילו הזמן מכביד עליהם יחד. עבור רוב האנשים, הם נראו כמו שני לוחמים עייפים שלא צריכים אף אחד. אבל באותו ערב חורפי, הכל השתנה. ריינג’ר נם ליד מפזר החום כששמע את הרעש – קול גופו של קלווין מתרסק על הרצפה. הכלב הרים את ראשו, כל חושיו נדרכים. הוא הריח פחד מיד. שמע את הנשימות הכבדות. ברגליים כואבות, זחל ריינג’ר לכיוון שותפו. נשימותיו של קלווין נשמעו לא טוב – רדודות, לא סדירות. אצבעותיו רעדו. קולו נשבר. ריינג’ר לא הבין את המילים, אבל הבין היטב: פחד. כאב. פרידה. ריינג’ר נבח. ועוד פעם. חזק. נואש. הוא גרד בדלת הקדמית, ציפורניו שורטות בעץ עד שהתחילו לדמם. נבח בקול רם יותר ויותר, עד שקולו הדהד מהמרפסת אל חצר השכנים. אז לנה, שכנתו הצעירה שנהגה להביא לו מאפינס ביתיים, רצה במהירות. היא הבינה שזה לא נביחות שעמום – זה היה תמרור מצוקה. היא דהרה לדלת, שננעלה. דרך החלון ראתה את קלווין שוכב חסר תזוזה. “קלווין!” קראה בפחד, אצבעותיה מחפשות את המפתח הרזרבי מתחת למפתן, “למקרה שמשהו קורה”, כמו שאמר פעם. היא הצליחה לפתוח ונכנסה, בדיוק כשעיניו של קלווין התגלגלו לאחור. ריינג’ר עמד מעליו, מלקק את פניו, מיילל יללה קורעת לב. “מוקד חירום – השכן שלי, הוא לא נושם!” תוך דקות, פרמדיקים מילאו את הסלון. ריינג’ר – כלב רגוע בדרך כלל – נעמד בין קלווין לצוות. “גברת, צריך להוציא את הכלב!” לנה ניסתה למשוך, אבל ריינג’ר עמד איתן, מביט במבט מלא תחנונים. הפרמדיק המבוגר, הריסון, הביט בכלב, ראה את השיער האפור, התג, הצלקות. “זה לא כלב רגיל,” לחש. “הוא פשוט עושה את התפקיד שלו.” הריסון כרע ובקול שקט אמר, “אנחנו כאן כדי לעזור לשותף שלך, חבר.” ריינג’ר זז בצד, אך נשאר צמוד לקלווין. כשהרימו את קלווין לאלונקה, הוא השמיע יללה עמוקה כל כך שהשקט החריש את כולם. ריינג’ר ניסה לקפוץ לאמבולנס; רגליו קרסו. “אי אפשר, זו המדיניות,” אמר הנהג. “קלווין…” לחש קלווין, בקושי. הריסון הביט באיש ובכלב, סגר שפתיים: “לעזאזל עם הנהלים. העלו אותו.” העלו את הכלב, והדופק של קלווין התייצב. ארבע שעות אחרי בחדר בית החולים, אחות מגלה שריינג’ר שם, על שמיכה. הרופא מאשר “חריגת חמלה”. ריינג’ר קם, מגיע למיטה. קלווין בוכה, מלטף אותו. “חשבתי שהשארתי אותך לבד,” הוא לוחש. ריינג’ר מלקק את דמעותיו. האחות ביוצאת, דומעת: “הוא לא רק הציל אותך. נראה לי שגם אתה הצלת אותו.” אותו לילה, קלווין כבר לא התמודד לבד עם החושך. ידו אחזה בכף רגלו של ריינג’ר – שני שותפים לדרך, מבטיחים בלב: לא נשארים לבד, לעולם. הסיפור הזה מיועד לכל מי שצריך אותו עכשיו. 💖💖

January 29, 2026026

“בבקשה… אל תשאיר אותי לבד שוב. לא הלילה.” אלו היו המילים האחרונות של יעקב לוי, קצין משטרה לשעבר בן 68, שלחש רגע לפני שקרס על רצפת הפרקט

Life Lessons

שנים הייתי צל דומם בין מדפי הספרייה העירונית הגדולה – הנחבאת מהעולם כאשת ניקיון אלמונית, עד שיום אחד בתי אימאני, ילדה אפריקאית ישראלית בת שמונה שנותרה איתי לאחר פטירת בעלי, חלמה להיות סופרת ולכבוש את עולם הספרים שכולו היה חסום בפניה; הדרך הארוכה של השתיקה, ההקרבה והמאבק במנהלים אדישים, הפכה בסוף למסע שבו הילדה שגדלה בקצות הארכיון חזרה כמומחית עטורת פרסים מאנגליה – והפכה את הספרייה המוזנחת למרכז תרבות תוסס, כשאני במרכזו, לא רק האישה המנקה, אלא אמה של האישה שהחזירה לעיר את הקסם של הסיפורים.

January 29, 202608

שנים רבות הייתי צל שקט בין המדפים של הספרייה העירונית הגדולה. איש לא באמת ראה אותי, וכך טוב היה בעיניי, או כך לפחות חשבתי. שמי תמר בן-דוד, הייתי אז בת

Life Lessons

שלוש בלילה, טלפון מצלצל – דימיטרי מתקשר לאמא שלו מבוהל אחרי שמצא רועה גרמני פצוע באמצע הכביש: האם שלמדנו ממנה לזכור שכל יצור זקוק לרגע של חמלה, משנה לבבות גם באמצע הלילה.

January 29, 2026011

נעמי רימון התעוררה בשלוש לפנות בוקר מצליל רטט עיקש של טלפון ישן על שידת הלילה שלה. היא שפשפה את עיניה בתמיהה, לא מבינה מי מתקשר בשעה כזו, לקחה את הטלפון

Life Lessons

מתחתנת או פורשת – סיפורה של עליזה: אם חד הורית, פרופסורית לבלשנות, שאחרי עשור של בדידות ופרידה טראגית מחברה ומבעלה הבוגד, מחפשת אהבה ישראלית אך נסחפת לרומן מסעיר עם תלמיד לשעבר מאלג’יריה, ובין חיזורים, דילמות משפחתיות, ואם נוזפת – מנסה למצוא לעצמה ולהוכיח שעדיין לא מאוחר לאהבה, גם אם הסוף מפתיע

January 29, 20260118

רבות בשנים חלפה מאז, וליבי עדיין זוכר את הסיפור של אילנה, שכל רצונה היה למצוא בית חם ומשפחה משלה. הרי לא בילדות ולא בנעוריה חשה בטחון של קן יציב.

Life Lessons

האם האורכידאה אשמה? “פולינה, קחי את האורכידאה הזו, אחרת אני זורקת אותה,” אמרה קטיה בנונשלנטיות והרימה מהמזנון את העציץ השקוף עם הפרח, והגישה לי אותו. “תודה, חברה! רק, מה לא בסדר באורכידאה הזו?” התפלאתי. הרי במזנון עמדו עוד שלוש אורכידאות מפוארות ומטופחות. “זה הפרח שבן שלי קיבל בחתונה. ואת הרי יודעת איך זה נגמר,” קטיה נאנחה בכבדות. “אני יודעת שדניס שלך התגרש לפני שתמו שנה של נישואין. לא אשאל על הסיבה — מנחשת שהייתה משמעותית, כי דניס העריץ את טניה,” לא רציתי לפתוח מחדש פצע טרי של חברתי. “יום אחד אספר לך, פולינה, למה הם התגרשו. כרגע עדיין קשה להיזכר,” קטיה התעמקה בזיכרונות ופרצה בבכי. הבאתי את האורכידאה ה”מגורשת” וה”דחויה” הביתה. בעלי הביט ברחמים על הפרח ה”עלוב”: “למה את צריכה את הנבול הזה? אין בו שום חיים, אפילו אני רואה את זה. חבל על הזמן שלך,” אמר. “אני רוצה להציל אותו, להעניק לו אהבה וטיפוח. מבטיחה שתתפעל ממנו עוד,” עניתי, מלאת רצון להחזיר חיים לצמח הקמל. בעלי קרץ בחיוך: “מי כבר מסרב לאהבה?” כעבור שבוע קטיה התקשרה: “פולינה, אפשר לבוא אלייך? לא יכולה לשאת לבד את המשא הזה. חייבת לספר לך הכול על החתונה הכושלת של דניס.” “קטיה, תבואי מיד, אני מחכה,” לא סירבתי. קטיה הרי תמכה בי, כשאני בעצמי עברתי גירושים קשים ונאבקתי בזוגיות שנייה. שנים של חברות מחייבות. קטיה הופיעה אחרי שעה. התמקמה בנוחות במטבח, ולצד כוס יין לבן, קפה ושוקולד מריר התחיל סיפור חיים ארוך. “אף פעם לא חשבתי שכלתי לשעבר מסוגלת לזה. דניס וטניה היו שבע שנים יחד. בשביל טניה הוא עזב את אניה. אהבתי את אניה, קראתי לה ‘בתי הקטנה’, כל כך ביתית הייתה. ואז הופיעה טניה היפהפייה. דניס יצא מדעתו, ריחף סביבה כמו דבורה סביב פרח. “טניה באמת מהממת — דוגמנית אמיתית. דניס אהב איך שהחברים מחמיאים לו עליה. ואיך שהעוברים ושבים מסתכלים… משונה שלא היה להם ילד בכל השנים. חשבתי שדניס מעדיף להתחתן קודם, אחר כך יבואו הילדים. “בסוף הוא הודיע: “אמא, אבא, אני מתחתן עם טניה. חתונה מכל הלב, לא יחסוך בשום דבר.” “שמחנו. הגיע הזמן, דניס בן שלושים. “אבל התאריך זז פעמיים — פעם דניס חלה, פעם אני הייתי בנסיעה. לא אמרתי כלום, לא רציתי להרוס שמחה. הוא ממש ריחף מאושר. “הוא רצה חופה מיוחדת, רק עם האב סְביָאטוֹסְלב. גם זה לא הסתדר. בקיצור, פולינה, כל הזמן היו סימנים… “החתונה הייתה שמחה וגדולה — תראי תמונה, אורכידאה פורחת, מפוארת. עכשיו? נשארו רק עלים עייפים. “דניס וטניה עמדו לנסוע לירח דבש בפריז — אבל לא נתנו לטניה לצאת מישראל. חוב רציני ישן, תפסו אותם בשדה התעופה. דניס התעלם מהקשיים, רק חלם על משפחה…” “ואז דניס חלה קשה. אושפז, המצב היה ממש גרוע. “טניה באה שבוע, ואמרה: “סליחה, גבר חולה לא מתאים לי. אני מתגרשת.” “תארי לך את דניס, שוכב חסר אונים. אבל הוא ענה: “אני מבין, טניה. לא אמנע ממך גירושין.” “התגרשו. “אבל דניס הבריא. מצאנו לו רופא מדהים — פטר בוגדנוביץ’, ולא רק הבריא אותו, גם הוציא מהחושך. לפטר יש בת מקסימה, מאשה, עשרים. דניס לא התרשם: “קצרה ולא יפה.” “אבל אמרתי: “תסתכל על הלב, לא רק על היופי, בן. “דניס עדיין לא הצליח לשכוח את טניה, האהבה פצעה אותו. “מאשה התאהבה בו, לא הפסיקה להתקשר. “החלטנו לקרב ביניהם, נסענו לטיול בטבע. דניס היה שקוע בעצמו, לא התעניין בכלום. “אמרתי לבעל: “עשינו טעות, דניס עדיין אוהב את טניה, היא תקועה לו בלב.” “עברו שלושה-ארבעה חודשים — דניס הופיע בפתח הדלת: “אמא, הנה מה שנשאר מהאושר הישן. תעשי עם האורכידאה מה שתרצי. אני לא צריך אותה.” “לקחתי אותה בלית ברירה והזזתי הצידה — כאילו הפרח אשם בצרות של בני. הפסיק לי אכפת ממנה… “לא מזמן פגשתי שכנה: “קטיה, ראיתי את דניס עם מישהי — גמדונת… אשתו לשעבר הייתה פי אלף יפה יותר.” “לא האמנתי שהוא עם מאשה. “דניס הופיע: “תכירי — אני ומאשה נשואים.” “אני והמַשְפָּחָה החלפנו מבטים — ‘מה עם חתונה, אורחים?’ “לא צריך רעש, רק נרשמנו ברבנות. “דיברתי איתו לבד: “דניס, אתה באמת אוהב אותה? “ממאשה לא — ממנה לא, טניה כבר לא קיימת, התאוששתי… ומאשה מתאימה לי, באמת.” “זו הסיפור שלי, פולינה.” אותה שיחה הביאה הקלה… …אחר כך לא נפגשנו שנתיים. אבל האורכידאה הרקיבה והחלה לפרוח מחדש, היא ידעה להודות על יחס טוב. פגשתי את קטיה בבית היולדות: “מה את עושה פה?” “מאשה ילדה תאומים, היום הם יוצאים.” קטיה חייכה. דניס עמד שם עם זר שושנים אדום. מאשה יצאה, עייפה ומאושרת, אחריה אחות עם שני תינוקות קטנים. באותו רגע ראיתי — אפשר לסלוח, אבל לא שותים מקפה שבור… טניה מתחננת שדניס יסלח לה ויתחיל מחדש. אפשר להדביק כוס, אבל לא נעים לשתות ממנה…

January 29, 2026071

– תמר, קחי את הסחלב הזה, או שאני זורקת אותו לפח, – הדס הרימה בעצבים את העציץ השקוף עם הסחלב מהמדף בחלון ודחפה לי אותו לידיים. –

Life Lessons

כמו ציפור על קרש ציידים – סיפורה של קטי: להתחתן פעם אחת ולתמיד, לא להתפתות לגברים נשואים, לא להתרוצץ עולם בחיפוש אחר החצי השני, אלא לשמור על גורל אחד ואהבה אמיתית, עם לקחים ממשפחה, קנאה בין אחיות, אהבות מתנגשות, נישואים של פעם בחיים, התמודדות עם בגידה, התחזקות מתוך לב שבור – וחיפוש אחר אושר חדש בישראל של שנות התשעים

January 29, 2026053

-בנות, להתחתן צריך פעם אחת ולתמיד. עד הנשימה האחרונה להיות עם האהוב שלך. לא להסתובב סתם ככה בעולם בחיפוש אחרי “החצי השני”. ככה תישארי רק תפוח נגוס.

Life Lessons

לחיות עם לב קרוע… במשפחת כהן, כל אחד חי לעצמו. לאב, סשה, היו נשים אחרות מעבר לאשתו—ולפעמים יותר מאחת בו-זמנית. האמא, ג’ניה, שחשדה בבגידות, גם לא הייתה דוגמה למוסריות; היא העדיפה לבלות מחוץ לבית עם קולגה נשוי. שני הבנים, דניס ומיכאל, גדלו בעצמאות כמעט מוחלטת; מערכת החינוך, לטענת האם, אמורה הייתה לטפל בהם. המשפחה נפגשה רק בימי ראשון, סביב השולחן במטבח, כדי לאכול במהירות ובשקט ולפזר לכל עבר. כך הם היו ממשיכים, בעולם מקולקל, חוטא אך מתוק, אלמלא קרה הלא-יאמן. כשהבן הצעיר, דניס, היה בן 12, אביו לקח אותו לראשונה לעזור לו במוסך. בזמן שדניס התעניין בכלי העבודה, אבא סשה הלך לרגע אל חברים—וכשחזר, גילה להבות ועשן. (אחר כך התברר שדניס הפיל בטעות מנורת הלחמה דולקת על מיכל דלק.) אנשים קפאו במקום. סשה, אחרי שהרטיבו אותו במים, התפרץ פנימה ויצא עם דניס השרוף בזרועותיו. הפנים נותרו כמעט שלמות; שאר הגוף – לא. שירותי הכבאות וההצלה פעלו; דניס שרד, אך הרופאים הודיעו להוריו – סיכוייו קלושים: “רק נס יציל אותו.” סשה וג’ניה מיהרו בגשם סוער לבית הכנסת הקרוב, שם התפללו בדמעות יחד עם הרב שמעון שדרש מהם לבחון את חייהם, לחזור אל האהבה ולבקש ברכה מנחמן מאומן. משם – כל יחסיהם נגמרו; רק כוחותיהם הושקעו בהצלת בנם. דניס שרד, בניגוד לכל הסיכויים. משפחת כהן התלכדה סביב משבר. עם הזמן, דניס התיידד במרכז שיקום עם מישהי שעברה שריפה בעצמה, מרים. חברותם הפכה לאהבה, ושניהם בנו יחד חיים חדשים: חתונה צנועה, ילדים—בת בשם שירה, ואז בן—יונתן. לבסוף, כשהמשפחה סוף-סוף נשמה לרווחה, סשה וג’ניה הרגישו מרוקנים—נפרדו, וכל אחד פנה לדרכו: היא עברה לאחותה, נפרדה מהרב, והוא נשאר לבדו בדירה. עכשיו, כל אחד מצא שקט, אבל בתוכם הלב עוד נושא צלקות.

January 29, 202602

לְחַיִּים בְּפֶצַע פָּתוּחַ… במשפחת לוי, כל אחד חי את חייו, מנותק משאר בני הבית. אב המשפחה, אריאל לוי, החזיק מאהבת קבועה, ולפעמים אף יותר מאחת, נוסף על אשתו בתיה.

Life Lessons

אני אזכיר לך — מריה סרגייבנה, כאן, הסלסול הזה לא מצליח לי, — לחש בעצב תלמיד כיתה ב’, תמקה, בעודו צובע שוב ושוב על העלה הירוק הסורר בציור הפרח שלו. — אל תלחץ כל כך חזק על המכחול, חמוד, — חייכה אליו הגננת הוותיקה, — תוביל אותו בעדינות, כמו נוצה על כף היד… כך. נהדר! זה אפילו לא סתם סלסול, זה ממש יצירת אומנות! — בשביל אמא! — חייך הילד בגאווה, — היום יום ההולדת שלה! זו המתנה שלי! — איזו אמא מאושרת יש לך, תמקה. כשחזרה הביתה בערב, התקבלה שיחת טלפון: — מריה סרגייבנה, זו לריסה, אמא של ארתום קוטוב, — נשמע קולה המתוח של אם צעירה, — אני מתקשרת להודיע שארתום לא יגיע מחר… כל יום ההולדת שלי נהרס. עכשיו הוא שוכב חולה, עם חום. מריה סרגייבנה נבהלה — רק בבוקר עוד היה בריא, התגאתה בציור הפרחים שצייר לאמא, התכוונה להמליץ לרשום אותו לחוג אמנות… — אל תדאגי, לריסה, אולי אבוא אליכם, אני גרה קרוב… בדירה של קוטוב, בזמן שלריסה מספרת על “הכתמים והמועקה”, מריה סרגייבנה נזכרת בלריסה הצעירה — שתמיד חילצה גורים וחתולים, ותסבלה שילדים אחרים זרקו אותם. — אני אזכיר לך, לריסה — לחשה, ושיחררה מתוך אלבום ישן תמונה בה נראית ילדת בית ספר רזה בלבן, חובקת חתלתול. עוד ציור ישן נפל: ילדה אחת אוחזת בקוטרי ביד ואמא לידה. — הלוואי שיכולתי, הייתי מחבקת את תמקה ואת הגור שלו — בעצמי! אין מתנה טובה יותר לאמא, מאשר לגדל ילד טוב-לב! לריסה מיהרה אל המגרש, אספה את הגור, חזרה ובישלה תה… ובבית הספר, כשתמקה צייר שוב, הפעם את הגור שלו שותף לתמונה, מריה סרגייבנה קיבלה מתנה מלריסה: שם, על הדף, לצד כל הדמויות האהובות, היה כתוב, עטוף בענפים ירוקים: “אני זוכר”.

January 29, 202609

אני אזכיר לך שולה, כאן, תראי, האלומה לא יוצאת, לחש בעצב ילד בכיתה ב׳, תום, ודקר בעדינות במכחול את העלה הירוק שצייר, שעקמומו התעקש להתעקם לכיוון הלא נכון.