Alejandro García

גורל על מיטת בית החולים — אישה, הנה, קחי ותטפלי בו! אני בכלל פוחדת לגשת, לא כל שכן להאכיל אותו בכפית, — אמרה האישה בחדות והשליכה את השקית עם המצרכים על מיטת הבעל החולה שלה. אל תדאגי כל כך! בעלך עוד יחלים. הוא זקוק עכשיו לטיפול צמוד. אני אעזור לדמיטרי לעמוד על הרגליים, — נאלצתי, כאחות בבית החולים, להרגיע שוב את אשתו של חולה השחפת. דמיטרי הובא במצב קשה, אך סיכויי ההחלמה היו גבוהים. הוא רצה לחיות, וזו כבר חצי הדרך. חבל שאשתו אלה לא האמינה ברפואה, והרגשתי שהיא מוכנה לוותר עליו מראש. ואם נדלג קדימה, אספר שבנם של דמיטרי ואלה, יורי, חלה גם הוא בשחפת חמורה כעבור שנים רבות. אלה סימנה עליו איקס מיד, אבל יורי ניצל. דמיטרי, למרות האבחנה הקשה, לא איבד את חוש ההומור, חייך, וניסה להחלים מהר ולעזוב את בית החולים לשחפת. במקום שבו התגורר, לא הייתה מחלקה מיוחדת, ואלה ביקרה אותו לעיתים רחוקות. ריחמתי עליו – נראה היה עזוב ומוזנח בבגדים ישנים. דימה, לא תיעלב אם אביא לך בגדים? אני רואה שאין לך אפילו נעלי בית, אתה מסתובב כאן בנעליים. רוצה שאשאיר לך חבילה? — ניסיתי להקליל. ממך, ויולטה, אקח הכל — אפילו רעל כתרופה… אבל באמת, יש לי הכל, רק תני לי להחלים ואז…— דימה אחז בעדינות בידי. שחררתי את היד ויצאתי מהחדר, הלב שלי הלם. התאהבתי? לא, אסור להרוס משפחה… הלב לא שומע לצו השכל. התחלתי לבלות יותר ויותר זמן אצל דימה, במיוחד בלילות. השיחות שלנו נעשו אישיות ונגענו בנפש. לדימה יש בן בן חמש. יורי שלי דומה לאמא שלו, אלה. מאוד אהבתי אותה, רציתי להניח את העולם לרגליה. אבל היא אוהבת רק את עצמה — אגואיזם שאי אפשר להתמודד איתו. עכשיו את, זרה, זו שמטפלת בי — הוא נאנח. אלה גרה רחוק, ניסיתי להצטדק בשבילה. עזבי, ויולטה! לא סתם אומרים: האישה אהבה את בעלה—אז קנתה לו מקום בבית הסוהר… אבל לאהובים שלה היא יודעת לרוץ גם לסוף העולם… לילה טוב, דימה. אל תעשה כלום מתוך כעס — הרגעתי אותו וכיביתי את האור. דימה ממש סבל. חסר אונים בבית החולים, בזמן שאשתו משתעשעת עם אחר. כעבור שבוע, שמעתי צעקות מהחדר. שלא אראה אותך כאן יותר, זונה! עופי! — דימה סילק את אלה. היא ברחה מהחדר. מה קרה? שאלתי מופתעת. הוא הסתובב אל הקיר ורעד מתחת לשמיכה. נתתי לו זריקת הרגעה. עבר חודש. אלה לא הופיעה שוב. רוצה שאתקשר לאשתך? תודה, ויולטה, לא צריך. אנחנו מתגרשים, — אמר בשקט. בגלל המחלה? הרי אתה מחלים… זוכרת שסילקתי את אלה? היא באה לספר לי על המאהב שלה, רצתה שיגור איתה בבית שלנו, כי “הכל איתי לא ברור, והיא צריכה ידיים בבית”… דימה השתתק. איזה זוועה! היתה התשובה היחידה שהצלחתי לומר. בהמשך הגיע אלה עם גבר. דימה לא ראה, אבל אני מהחלון ראיתי אותה מחייכת אליו ויוצאת איתו. דימה, משחררים אותך הביתה — בישרתי. רציתי לשאול משהו… אבל בעצם עזבי… — היסס. דימה, אני מסכימה. לזה התכוונת, נכון? — אזרתי אומץ. ויולטה, אין לי בית. אפשר שאגור אצלך? עם אלה הכל נגמר – היא מתחתנת. יש לי ילדה. אם תאהב אותה, נוכל לבנות משפחה, — חשפתי הכל. ילדה היא לא בעיה. כבר עכשיו אני אוהב אותה, — דימה הביט לי בעיניים, וחימם אותי לגמרי. …מאז, עברו הרבה שנים. יש לנו שני ילדים משותפים, ובית חם. יורי — בנו של דימה — בא לבקר עם משפחתו. בתי מנישואי הראשון גרה בחו”ל. נכון, לא היה נישואין, פשוט “החלקתי” פעם. חשבתי שמצאתי אהבת אמת, אך התאכזבתי. אבל אני לא מתחרטת. ומה עם אלה? היא נישאה כמה פעמים, ילדה ילד מאדם שעבד זמנית באיזור, הילד סבל מבעיית נפש ולא קיבל ממנה אהבה. כשאלה נפטרה, הילד הועבר למוסד. אנחנו, דימה ואני, כבר מבוגרים, אבל אוהבים חזק מתמיד. הולכים צד לצד, מוקירים כל רגע, כל מבט, כל נשימה.

January 29, 2026034

גורל על מיטת בית החולים עלמה, קחי ותשגיחי עליו! אני מפחדת לגשת אליו, בטח לא להאכיל אותו בכף אישה השליכה בחדות שקית עם מצרכים על המיטה, שם שכב בעלה החולה.

Life Lessons

מעולם לא נגעתי בשל מישהו אחר מarta, שכבר בתיכון בזתה את Настя וקינאה בה בו־זמנית. בזתה את הוריה השתיינים של Настя, שחיו מעבודות מזדמנות ודחק. Настя תמיד רעבה, לבושה בלויות ומוכה על ידי אביה, כשאמה פחדה גם היא מהיד הקשה שלו. רק סבתא אחת הייתה לНастя קרן אור – עם “משכורת חודשית” קטנה על ההתנהגות הטובה. במרץ קנתה גלידה, חלבה וממתקים, שניסתה לחלק לכל החודש – אך תמיד הכל נגמר בשניים־שלושה ימים. אז הסבתא נתנה לה את מנת הגלידה שלה, בתירוץ שמגרד לה בגרון… המשפחה של מרתה הייתה ההפך הגמור: בית שופע כל טוב, הורים מצליחים, ילדה מטופחת לפי צו האופנה. בינות לכל זה קינאה מרתה בНастя על יופייה ועל טוב לבה, אך מעולם לא דיברה איתה בגובה העיניים, ואפילו השפילה אותה פעם בפומבי. המוקד החברתי בכיתה היה מקסים – שובב ונערץ, שתמיד סבב סביב מרתה. השניים הפכו לזוג ולבסוף התחתנו – מהר מדי, כשכבר אי־אפשר היה להסתיר את ההריון. חמשה חודשים אחרי החתונה נולדה בתם, סופיה. Настя, בינתיים, נאלצה לפרנס את הוריה, לאחר מות הסבתא, והעדיפה להתרחק מיחסים בגלל הבושה במשפחתה. השנים חלפו. כעבור עשור, נפגשו כולם במקרה אצל רופא התמכרויות – גם מרתה ומקסים וגם Настя, עם אמא שלה. מרתה הייתה שבורה, קפואה ובעלת עיניים ריקות. רק אחרי פתיחות כנה עם Настя, כשנפגשו שוב, גילה מקסים שבעלה של מרתה היה למעשה שבוי בידיים של אלכוהול, והיא – מסרבת לראות מציאותה או להיגמל. נישואיהם התפרקו, בתם נשארה עם מקסים. לאט־לאט נבנה בין מקסים לНастя קשר חזק ואמיץ, שנולד מתוך כאב ושיתף אהבה ישנה מהתיכון. מקסים הציע נישואין לНастя, והיא הסכימה בשמחה. הם התחתנו בשקט, וНастя אימצה את סופיה באהבה אמיתית. נולדה עוד ילדה, מַשֶּׁה. יום אחד הופיעה מרתה שיכורה בפתח הדלת, האשימה את Настя בגניבת משפחתה. Настя ענתה בעיניים פקוחות ובקול שלו: “בחיים שלי לא לקחתי מה ששייך לאחר. את ויתרת בעצמך על המשפחה שלך – ואני רק מצאתי פה ידיים אוהבות שמחכות לאהבה”. והדלת נסגרה, סופית, מאחוריה.

January 29, 20260197

מעולם לא נגעתי במה שלא שלי הרבה שנים חלפו מאז הימים בבית הספר בירושלים, ובזיכרוני עדיין חקוק הסיפור של דקלה ואסנת. דקלה, אפילו כשהייתה תלמידה, לא יכלה

Life Lessons

החיים שוב במסלול: לדה, אני אוסרת עלייך לדבר עם אחותך והמשפחה שלה! להם יש חיים משלהם, לנו יש את שלנו. את שוב דיברת עם נטשה? התלוננת עליי? הזהרתי אותך… בוגדן תפס אותי חזק בכתף. כך התגלגל חיי נישואיי: חיים עם בעל אלים ושיכור, ניתוק ממשפחתי, וידידות אסורה – עד שפגשתי את ד”ר גרמן, שפתח לי פתח לאהבה, תקווה וחיים אמיתיים.

January 29, 2026052

החיים מסודרים ״נועה, אני אוסר עלייך לדבר עם אחותך והמשפחה שלה! להם יש את החיים שלהם, לנו שלנו. שוב התקשרת לרות? התלוננת עליי? הזהרתי אותך.

Life Lessons

אושר מריר – למה הבת הזאת לא מצאה חן בעיניך? בחורה טובה, צנועה, נקייה, לומדת, אוהבת אותך – ילנה איגורבנה הביטה בבנה בתוכחה. “אמא, אני אסתדר עם זה…” – דניס כאילו שם סוף לשיחה שחסרת פואנטה. ילנה איגורבנה יצאה מהחדר. “יסתדר הוא… כמה נשים כבר עבר… והוא עוד רגע בן ארבעים. בסוף אף אחת לא תעניין אותו. תמיד הכל לא טוב לו…” – חשבה לעצמה באנחה כבדה. “בן, בוא לאכול,” קראה ילנה איגורבנה מהמטבח. דניס מיד נענה, החל לאכול בתיאבון את הבורשט של אמא. “תודה, אמא. כמו תמיד, טעים.” “יותר טוב אם היית אומר את זה לאשתך ולא לי,” לא נרגעה ילנה איגורבנה. “אמא…” – דניס סיים את הקומפוט והתכוון לצאת מהמטבח. “חכה, בן. אתה יודע, נזכרתי. פעם הלכתי למגידה עתידות. והיא אמרה לי ישר מהדלת: “לבנך יהיה אושר מריר.” “אוי, אמא, אל תאמיני,” חייך דניס. …בשלבים שונים בחייו של דניס הופיעו נשים – אהובות וסתם. …אינה הייתה חכמה, משכילה, אפילו בוגרת לגילה. נתנה עצות טובות לדניס שגדול ממנה בתשע שנים. בהתחלה זה היה מצא חן בעיניו, אחר כך ראה בה רק חברה טובה. הכל היה חסר צבע. נפרדו. לפולינה היה בן בן שמונה. דניס לא הצליח לייצר איתו קשר, למרות שאהב את פולה. היא הייתה יפה, אבל עם אופי קשה. תמיד ויכוחים מוזרים, פיוסים עם מתנות… משהו היה חסר. אולי שקט, אולי יציבות. וֵרָה – הייתה אידיאל. אחת שאין כמותה… דניס כבר רצה להתחתן איתה. וֵרָה נראתה נכונה, תמימה, הגיונית. אתה צריך לדבר איתה בכפפות לבנות. אפילו עבר לדירתה. רצה ילדים איתה. לפחות שניים. אבל… חזר מאיזו שליחות וראה את וֵרָה במיטה עם חבר ילדות. קלאסי. דניס חזר לאמא. החליט, מספיק עם כל הרומנטיקה. “אהיה בודד. לא רע, בעצם. המשפחה הכי חזקה – מאדם אחד,” התבדח בפני אמא. ילנה איגורבנה משכה בכתפיים ואמרה: “נו באמת, לא תימצא לך הזיווג, בני?..” והנה הגיע הגורל פתאום. דניס יצא שוב לנסיעה עבודה. ברכבת תפס את מקומו במדף התחתון. נכנסה אישה: “בחור, אפשר להחליף מקום? תוותר לי על מדף התחתון?” “בשמחה,” ענה דניס. הוא בחן את האישה מכף רגל ועד ראש. לא מיוחדת, אבל משהו בלב פיעם. אולי זאת הגורל? דניס טיפס למדף העליון, נרדם… “כיף שהתעוררתם. תצטרפו לשולחן, תתכבדו,” הזמינה הזרה. דניס ירד, התחילו לדבר. “אני לריסה,” הציגה עצמה האישה. “דניס. נעים מאוד, לריסה.” כל הערב שוחחו, דניס הרגיש איתה חופשי ונעים – לא הרגיש צורך להרשים. הרגיש שמכיר אותה כל חייו. החליפו מספרים. ליתר ביטחון… אחרי שבועות דניס התגעגע לשמוע את לריסה. והתחיל סיפור… פגישות, נשיקות, הבטחות… דניס כבר לא הבין איך חי בלעדיה, בגיל ארבעים! כל הנשים לפני כן עזב בקלות. הפעם – שום גבולות… רצה להיבלע בחייה של לריסה לגמרי. היא עטפה אותו באהבה נקייה, דאגה, הבנה. לאחר שלושה חודשים של קשר הציע ללריסה נישואין. “דניס, אני מבוגרת ממך בשבע שנים, יש לי שלושה ילדים, ואנחנו גרים במעונות,” ללריסה לא היה במה לשקר – אמרה הכל בגלוי. “אני יודע כל זה, ראיתי את ילדיך. תעברו אליי, הכול סגור. אני אוהב כל תא בגופך. את המקרית והאחרונה בחיי,” והוא נישק אותה. “טוב, דניס, ננסה,” הסמיקה לריסה. “לא ננסה, לרה. נהיה יחד – לתמיד,” אמר, לקח את ידה, “שמעת? לתמיד.” כשאמא גילתה על התכנית של בנה, כל שיכלה לומר: “הנה, בחרת לך את הכי פשוטה…” תשעה חודשים אחר כך – נולדה להם ילדה… ילדת שמש. דניס שמח ודאג ללריסה שלא תישבר. ילדת שמש – זה קשה, מורכב… עכשיו הילדה בת שמונה. וכל המשפחה אוהבת אותה בלי גבול. דניס מעריץ את לריסה. מריר, אבל זה אושר…

January 29, 2026050

אושר מר מה לא בסדר לך עם הבחורה הזו? בחורה טובה, צנועה, נקייה, לומדת. אוהבת אותך, אמרה רבקה מאיר לשלום, מבטה מלא דאגה. אמא, תני לי לטפל בזה…

Life Lessons

אשתי האהובה “איך אתה מצליח לחיות כל כך הרבה שנים עם אותה אישה? מה הסוד?” – אחי היה שואל אותי בכל ביקור. “אהבה וסבלנות אינסופית – זה כל הסוד,” הייתי עונה לו תמיד אותו דבר. “זו לא דרך שמתאימה לי,” היה מחייך אחי, “אני אוהב את כל הנשים. כל אחת – חידה בשבילי. לחיות עם ספר שכבר קראת? עזוב אותי מזה.” אחי הצעיר, פטר, התחתן בגיל שמונה-עשרה עם אסיה, בחורה מתוקה שמבוגרת ממנו בעשר שנים והתאהבה בו לכל החיים. פטר רק ביקש להשתעשע. אסיה השתלבה בבית של פטר, בו חיו עוד שבעה קרובים, וילדה את בנם מיכאל. חשבה שהיא תפסה את אושר חייה. למשפחה הוקצתה חדרון קטן. לאסיה הייתה אוסף יקר של פסלוני פורצלן, עשרה במספר, שאותם שמרה מכל משמר ועמדו על שידת עץ ישנה במקום בולט. כולנו ידענו עד כמה יקרים לה הפסלים. באותו זמן אני התכוננתי לחפש את אהבת חיי – אחת ויחידה. לשמחתי, חלומי התגשם, וכבר יותר מחמישים שנה אני עם אשתי. פטר ואסיה חיו יחד עשר שנים. אסיה אהבה וניסתה להיות רעיה טובה, אמא מסורה. אבל התאמצה-ולא תמיד קיבלה תמורה. פעם חזר פטר שתוי, חש שלאסיה לא מוצאת חן בעיניו, התחיל להתעמר בה. אסיה, ראתה את הסערה מתקרבת, לקחה את מיכאל ויצאה מהחדר. ואז נשמע רעש נורא – פסלי הפורצלן נשברו. כאשר אסיה חזרה, ראתה את אוסף חלומותיה מרוסק לרסיסים, ורק אחת נותרה שלמה. היא הרימה אותה, נישקה אותה בשתיקה, ומעיניה ירדו דמעות. מאז, נסדק ביניהם הקשר. אסיה המשיכה בניהול הבית, אבל משהו נשבר. פטר החל לשתות יותר, להתרועע עם נשים מפוקפקות. אסיה נסגרה בתוך עצמה. לבסוף, הם התגרשו. אסיה ומיכאל עזבו את העיר, והפסלון הנותר נשאר לזכרה. פטר בילה בחיים חסרי גבולות. התחתן והתגרש שלוש פעמים, הפך לאיש מקצוע מצליח – אך האלכוהול מחק את כל ההבטחות. לאחר שנים, פטר חלה. בהיותו על ערש דווי ביקש שאעביר לאסיה מזוודה עם פסלוני פורצלן שאסף לאורך השנים ולהעביר לה גם את כל חסכונותיו – בקשה שאקיים. פגשתי את אסיה, העברתי לה את המזוודה. “את היית בשבילו האישה האהובה,” אמרתי לה. בהמשך, קיבלתי ממנה מכתב תודה – היא סיפרה שמכרה את הפסלונים, בעזרתם הגיעה למונטריאול עם בנה, ולמרות הכל מאושרת שלפטר הייתי אשתו האהובה באמת. הכתובת לא צוין…

January 29, 20260133

אשתי האהובה – איך אתה מצליח להחזיק כל כך הרבה שנים עם אותה אישה? מה הסוד? אחי תמיד נהג לשאול אותי ככה, בכל פעם שבא לבקר. – אהבה והרבה סבלנות

Life Lessons

עייף מאמא של אשתי ומאשתי: בסוף אותו ערב הופיע אצלי הגבר הכי שקט וסבלני במושב שלנו – סטפן יעקבוביץ’. מכירים את הטיפוסים האלו – אפשר לבנות מהם מסמרים. גב זקוף, ידיים של סתת, צרובות ומחורצות, ובעיניים – שלווה של יערות הגליל. אף פעם לא מתלונן, אף מילה מיותרת. לא משנה מה קורה – גג דולף, סבתא שכנה צריכה עצים – סטפן על זה, בשקט, עושה, מהנהן והולך. אבל באותו ערב הגיע… בחיים לא אשכח אותו. הדלת במרפאה שלי נפתחה חרישית, כאילו עבר שם משב סתיו. עומד בכניסה, מכסה הראש בידיים, מסתכל ברצפה. המעיל שלו נוטף, המגפיים מלאות בוץ והוא כולו כפוף ומרוקן. הלב שלי צנח. – כנס, סטפן, למה נתקעת על הסף? – אמרתי בנעימות ושמתי קומקום על הגז. הרי יש דברים שרק תה ונענע מרפאים, לא כדורים. ישב על קצה המיטה, הראש למטה ושקט, ורק הטיקטוק של השעון ממלא את החדר. הגשתי לו כוס תה חם לידיים הקפואות. הוא הביט בי בעיניים גדולות ונפלה דמעה אחת, כבדה כמו עופרת. ואחריה עוד אחת. – אני הולך, שולה, – לחש בקול רועד. – נגמר, אין לי כוח. התיישבתי לידו, הנחתי יד מחוספסת על ידו. – ממי אתה הולך, סטפן? – מהנשים בבית – אשתי, עליזה, אמא שלה. הן גמרו עליי… הכול לא טוב, כל דבר – “המרק מלוח, המדף עקום”… אין מילה טובה, רק עקיצות מהבוקר עד הלילה. הוא שתק, לקח עוד שלוק. – אני לא עשיר, שולה. מבין שהחיים כאן קשים, עליזה עובדת כל היום ברפת, חמותי חולה, מרה לה הנשמה. אני קם ראשון, מבשל, מטפל בפרות – כלום לא עוזר. מילה אחת הפוך – שלושה ימי צעקות. שותק? עוד יותר גרוע. גם לנפש מגיע מנוחה. הוא המשיך לדקלם כאילו נפרצה סכר. איך שבועות לא מדברים איתו, איך מסתירים ממנו ריבת תות, איך ניסה לקנות לעליזה צעיף מפרמיה – והיא זרקה אותו בצרימה: “אם כבר, קנה לעצמך מגפיים במקום להסתובב כמו קבצן.” לא ראיתי גבר כזה גדול שוב נפור כמו גור, שותק ודמעות נוטפות. – את הבית הזה בניתי, – לחש. – חלמתי על קן חמים – יצא כלוב עם ציפורים עוקצניות. היום כמעט… לקחתי גרזן, הסתכלתי על העץ, מחשבות שחורות טיפסו… אספתי תרמיל, באתי אלייך. אז הבנתי – כאן זה לא סתם עייפות, זו נשמה זועקת. אסור לשלוח אותו לדרכו. – סטפן, – אמרתי בנחישות, – תנגב את הדמעות. זה לא גברי לברוח. חשבת מה יהיה איתן? עליזה תסתדר לבד? אמא שלה? אתה אחראי. – ומי אחראי עליי, שולה? – מר לו. – אני דואגת, – קבעתי. – החולי שלך נקרא “שחיקת הנפש”. יש לו רק טיפול אחד: אתה הולך הביתה, שותק, עונה בשקט. שוכב במיטה, למחרת אני באה לבדוק אותך. הוא הסכים, יצא, ואני נשארתי מול התנור, חושבת כמה מילה טובה שווה יותר מכל גלולה. בבוקר הלכתי לבדוק. עליזה פתחה לי, עייפה וכעוסה. – מה את רוצה, שולה, כזה מוקדם? – באתי לראות את סטפן, הבית קר. חמותו יושבת על ספסל, מביטה בגניבה. סטפן שוכב, כמו שהוריתי. – מה יש לבדוק, בריא כקרנף, עצלן! – נבחו. בדקתי אותו, הסתכלתי להן חזק בעיניים: – מצב קשה. הלב שלו מתוח כמו מיתר. אתם גומרים עליו. אם יקרע – תישארו לבד. הן קפאו, בפנים הפתעה ופחד. – אל תבזבזי מילים, שולה, – מלמלה אמא. – אתמול עוד עבד, – חתכתי. – היום נשבר. חשבתן הוא סלע? גם לו יש נפש, פצועה. רשמתי לו “מנוחה מוחלטת” – נשים, כל הימים קערת מרק, חמימות ודאגה. ובעיניים שלהן – נכנס פחד, בפעם הראשונה. הרי הוא המשען, ואיך תחיה מושב בלי עמוד התווך? מאותו יום שקט בבית. עליזה עם קערת מרק, אמא חולפת ומברכת. אחרי כמה ימים – ריח תפוחים בתנור. בבוקר עליזה מגישה לו, בוחשת תה, מסתכלת בדאגה. אמא שולפת גרביים שסרגה – שתשמר רגליים. פעם ראשונה – הרגיש שחשוב, לא כפועל, אלא איש אהוב ופגיע. שבוע חלף. חזרתי לבדוק. הבית חם, לחם טרי בתנור. סטפן ליד השולחן, עליזה מוזגת חלב, חמותו דוחפת עוגה. לא זוג יונים, אבל אין מתיחות, כבר יש רוח חיים. הוא חייך, מעורפל אך שמח, ועליזה החזירה חיוך מהוסס. אמא מחתה דמעה. לא טיפלתי בהם עוד – הפכו בעצמם לרפואה. לפעמים עוד יש קיטורים, אבל אחרי כל מילת חצי, דואגות אחת לשניה. בערב, לפעמים, רואה אותם יושבים על הספסל, מדברים בשקט, סטפן בונה, עליזה ואמא מפצחות גרעינים. מתמלא לי הלב בשלווה – כי האושר הוא בריח של עוגת תפוחים, בגרביים חמות ובביטחון שאתה בבית ושאתה חשוב. תגידו לי, בעיניכם, מה יותר מרפא – גלולה מרה או מילה טובה בזמן? לפעמים אולי צריך פחד אמיתי כדי להתחיל להעריך מה שיש.

January 29, 2026081

וואי, תקשיבי שניה, אני חייבת לספר לך מה קרה לי השבוע זה באמת נשמע כמו סיפור שנכתב במיוחד בשביל להבין מה זה עומס בחיים. יום אחד בערב, נכנס אליי לדלת המרפאה

Life Lessons

מרירות בתחתית הנשמה “כבר מזמן פנימייה בוכה עליך! תסתלק מהמשפחה שלנו!” – צרחתי בקול חנוק העצבן שלי היה דודי דימה אלוהים, כמה אהבתי אותו בילדות! שיער חיטה, עיניים תכלת, שמחת חיים – כולו דימה שלי …המשפחה התאספה תמיד סביב שולחן חגיגי. מתוך כל בני הדודים, דימה היה האהוב עליי. פטפטן בחן וצייר מוכשר – ערימת רישומים בעיפרון הייתה מתווספת בתוך ערב אחד אני מביטה ומתמוגגת ולא יכולה להתיק עיניים מהיופי. בשקט סידרתי את הציורים במגירה ושמרתי כעל אוצר דימה היה מבוגר ממני בשנתיים כשהיה בן 14, אמא שלו נפטרה פתאום בשנתה שאלו – מה עושים עם דימה? חיפשו את אביו, שאיתו היה נתק. לאב הייתה כבר משפחה חדשה והוא “לא רצה לערער את השגרה שלו” שאר המשפחה משכה בכתפיים: “לכל אחד דאגות משלו…” בסוף ההורים שלי, עם שני ילדים משלהם, לקחו עליו אפוטרופסות – אמא שלו הייתה אחותו הצעירה של אבא שלי בהתחלה שמחתי שדימה יהיה איתנו. אבל… כבר ביום הראשון דימה הפתיע אותי בבקשות: “מסילת רכבת לילדים”, אחר כך טייפ, ג’ינס, מעיל יוקרתי – שנות השמונים, זמנים של מחסור. וההורים שלי מגשימים הכל, אפילו על חשבוני ועל חשבון אחי קיבלנו בהבנה …בגיל 16 התחיל לרדוף אחרי בנות – ואפילו ניסה להתחיל איתי, בת דודה שלו. דחיתי אותו בגבורה, היו בינינו מריבות ודמעות רבות ההורים לא ידעו, הרי ילדים לא מדברים על זה כשהבין שלא אשיג, עבר במהירות לחברות שלי, שהתחרו על תשומת ליבו ודימה – גנב. את החיסכון שלי מהקופה רוקן, והכחיש הכל בלי בושה נשבר לי הלב. איך גונבים במשפחה? דימה פירק את ערכי הבית, והוא אפילו לא הבין למה אני פגועה אז, בשיא הכעס, צעקתי: “תעוף מהמשפחה שלנו!” הצלחתי להרגיע רק אחרי שעות. מאותו יום התעלמתי ממנו לחלוטין בהמשך גיליתי שגם הקרובים ידעו איזה “טיפוס” הוא – רק לא אמרו המורים הזהירו את ההורים: “הוא יהרוס גם את הילדים שלכם” בבית הספר החדש הופיעה קטיה. התאהבה לדימה לכל החיים, התחתנו מיד אחרי הלימודים, נולדה ילדה. קטיה סבלה בלי תלונות את ההרגלים שלו, השקרים והבגידות. כאילו נכתב: “בחיי רווקות – צער ובחיי נישואים – כפול” דימה הלך לצבא – שירת בקזחסטן. שם הקים “משפחה צדדית”. נשאר לאחר השחרור בגלל בן שנולד שם קטיה נסעה לשם, החזירה אותו בדרכים משלה ההורים שלי מעולם לא שמעו דיבור של תודה מדימה, גם לא חיפשו היום דימטרי בן שישים, מתפלל קבוע בכנסייה, לו ולקטיה חמישה נכדים לכאורה הכול טוב, אבל המרירות על דימה עדיין צורבת בנשמה… ואני – גם עם דבש לא אוכל…

January 29, 2026043

תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך על משהו שעד היום שורף לי בלב. זה סיפור עלי ועל בן דוד שלי קרא לו שאולי. תדמייני הייתי צורחת עליו בקולי קולות, אתה כבר מזמן צריך פנימיה!