Author: Alejandro García
שיעורים לחיים
ההורים של תמר העניקו לנו לחתונה מתנה יקרה באמת דירה! בטקס חגיגי קיבלנו מהם מפתח ואמרו שאנחנו הבעלים, אבל מכיוון שהדירה הייתה בבניין חדש, הם קנו אותה במצב קומה לבנה.
היום שבו הגרושה של חמותי באה לקחת אפילו את עריסת הבת שלי כשהודעתי לחמותי לשעבר שאני מתגרשת מבנה, היא אפילו לא למצמצה. עם אותו טון חד שלאימהות בישראל יש
שיעורים לחיים
את יודעת, כל המשפחה התגייסה כדי לארוז את סבתא. בלי להסתיר כלום, אמרו לה בפנים איך היא כבר נמאסה. וגם, שסוף סוף הגיע האביב ועכשיו היא תיסע למושב עד סוף הסתיו.
את תקחי את המשכנתא. את חייבת לעזור! אמא שלי הכריזה בנחישות. גידלנו אותך, קנינו לך דירה. איך נהיית כזה מישהו זר אמא מזגה תה, מתזזת בין הכיריים לשולחן במסלול הקבוע שלה.
חמותי מעולם לא הרימה עליי את הקול. לא היה לה צורך בכך. היא ידעה כיצד לחתוך אותי במילים שקטות, עם חיוך כאילו היא מחבקת אותי. בגלל זה, כשערב אחד היא הביטה
אני בת שלושים ושתיים, ותמיד חשבתי שבת זוגיות יש בית. שיש בו שקט. שזה מקום שאפשר להוריד ממנו את כל המסכות, לנשום, ולדעת שלא משנה מה קורה בחוץ בפנים אני מוגנת.
שיעורים לחיים
יחד עם החבר שלי שכרנו חדר אצל קשישה ירושלמית מבוגרת. היינו גרים איתה כבר שמונה חודשים.חלקנו איתה את המקרר, ותמיד ראיתי שמדפיה ריקים כמעט לגמרי.
אני בת שלושים, וגיליתי שהבגידה הכי כואבת לא באה מאויבים. היא באה מהאנשים שאומרים לך: “אחותי, אני תמיד איתך”. כבר שמונה שנים יש לי “
בחלום מוזר וצלול, מצאתי את עצמי בארוחת ערב משפחתית בארץ ישראל, באולם רחב, נברשות קריסטל תלויות כמו עננים מבריקים, נרות משתכשכים על שולחנות שמסודרים כמו חידות עתיקות.
דרשתי מבעלי להזמין את אמא му לארוחת ערב – לא תיארתי לעצמי שאעזוב באותו לילה את הבית
אף פעם לא הייתי…
יומן אישי / שבת, 14 בתמוז היום ביקשתי מישי להזמין את אמא שלו לארוחת ערב. לא ידעתי שאצא מביתי כבר באותו לילה. לא שאני הטיפוס שמעצימה סיטואציות.