Author: Alejandro García

אני בת 27 וגרה בבית שבו אני מרגישה שאני צריכה להתנצל על עצם קיומי. הכי נורא זה שבעלי טוען שזה הכי רגיל בעולם. אני בת 27, נשואה שנתיים. אין לנו ילדים, לא

לא יודעת איך לנסח את זה שלא יישמע כמו דרמה זולה, אבל זה הדבר הכי חצוף שמישהו עשה לי. שנים אני חיה עם בעלי, והדמות השנייה בסיפור היא אמו, שבמשך כל הזמן

אני יושבת על הרצפה במטבח שלי, בוהה במחזיק המפתחות כאילו הוא לא שייך לי. עד אתמול זו הייתה המכונית שלי. היום היא הפכה לשלנו, בלי שאיש שאל אותי.

שמלה זרה פעם, ברחוב שלנו ברמת גן, ממש שלושה בתים מהמוקד הרפואי, גרה דבורה. שם המשפחה שלה היה ישראלי פשוט כהן. דבורה הייתה אישה שקטה, כמעט לא מורגשת, כמו

נועה לא האמינה למה שקורה לה. בעלה, יחיאל, האיש שהיא חשבה שהוא הסלע שלה, בא אליה היום ואמר: “אני כבר לא אוהב אותך”. ההלם היה כל כך גדול שנועה

נועה לא האמינה למה שקורה לה. בעלה, יחיאל, האיש שהיא חשבה שהוא הסלע שלה, בא אליה היום ואמר: “אני כבר לא אוהב אותך”. ההלם היה כל כך גדול שנועה

אמא של אשתי התקשרה אליי בבוקר עם קול חמים ומפתה: תבוא אלינו, תעזור קצת, באמת רק לשעתיים. לא חשדתי לרגע. חשבתי לעצמי מה כבר יש, נחתוך קצת ירקות, נשתה תה, נסדר משהו קטן.

“אין לך משפחה, תשאירי את הבית לאחותך, לה הכי קשה עכשיו,” אמא שלי אמרה. “לך יותר קל, ואחותך מגדלת ילדים, את חייבת להבין.”