Author: Alejandro García

מאז שאבא שלי הלך לעולמו, אחי החליט שאני צריכה להתמודד עם הכול לבד, בלי לשאול אותו. אחרי ההלוויה, אחי השאיר את מפתחות הדירה של אבא על השולחן מולי.

אחרי שנים שבהן הייתי הבת הנוחה, ארוחת ערב אחת משפחתית גרמה לי להרגיש מיותרת. תמיד אמא שלי העדיפה את אחותי. אני הייתי השקטה, ההגיונית, זו שלא עושה בעיות.

לא הכרתי את התיאוריה על הכסא בזמן שהייתי איתו. אז פשוט הרגשתי עייפות. לא עייפות פיזית עייפות רגשית. כל בוקר הייתי מתעורר עם ההרגשה שאני צריך “

אבא, אל תיקח אותה! יבבה הבת הקטנה, הדס, בת השבע, אף אדום ודמעות זולגות בלי סוף. אסור לתת את שוקי, היא שלנו! שלך או לא, אבא שלה, עודד, מסובב את ההגה בעצבים

החלק הכי קשה בלגדול… הוא לראות את אמא שלך מזדקנת. כמה פעמים אנחנו מתלוננים עליה… שהיא מדברת בלי סוף, מתערבת בכל דבר, דורשת יותר מדי.

כדי להימנע מבושה, היא נענתה לגורל בשקט והסכימה לחיות עם גבר גבנון אבל כשנשף את בקשתו לאוזנה, רגליה התקפלו, כאילו נפלה דרך עולם אחר. דותן, זה אתה, ילד שלי?

אני בן שישים ושלוש וסוחב איתי סוד כבר ארבעים שנה. את אשתי פגשתי באוניברסיטת תל אביב. היא למדה רפואה, אני למדתי הנדסה. נפלנו זה בזרועות זו באהבה מסחררת.

את אשמה בהכל! חותנתי, עם שפתיים קפוצות, התבוננה בי כששטפתי כלים. מהסלון נשמע שיעול של נעמי בת השלוש. אם רק היית משגיחה על הילדה, אם היית שמה לב לשיעול