Author: Alejandro García

אורית עמדה עומדת זמן רב, עם הטלפון בחיקה. קול האמא שלה רטט באוזניים רטוב, נואש, כמו משקעים שלא פוסקים. היא לא ידעה מה להרגיש. חרטה? לא. כעס?

רינה עמדה בברז, ידיה נטבועות במים הקרים. דרך החלון נחשף ערב האפלה המתמתחת באיטיות על שכונת תל אביב. משפת הסלון נשמע צחוק רם, קולה של אורית נלטה מעל כל

בנהג האוטובוס בתל אביב, אבי, משמיע בקול חמור: “גברת, אין לך כרטיס. אנא רדי מהאוטובוס”. הוא מביט באישה הקטנה, רבקה, שלובשת מעיל ישן והחזיקה

אילה בקפידה פתחה את הקשר, מרגישה כיצד הנעל הקטנה רוטטת בידה. הקשרים היו חזקים וחדשים לא כמו אלו הפגומים שהיו לה במקלט. היא נשמה ונפתה למכנסיה המושתפים.

הגשם הערפילי המשיך למטוף רחובות תל אביב, שטף בחוץ שאריות שפתון שנדבק על פני אִיבגִּילִי יעקוב, הילדה הנכה שהדמעות כבר שלבו במים. היא נשענה על המקל, לוחצת

בחלום מוזר שבו הרחובות מתפתלים כמו סרטים ישנים, חיה צעירה בשם נורית, שזוהרה יופייה אפילו באבק של מצוקה. כל בוקר היא הייתה עומדת בפינה של שוק מחנה יהודה

שמעת, נעמה המחרתא הביאה סיר חדש, אלכס הביט למטבח ושפשף את קודקוד ראשו. היא אמרה שזה משלי, נירוסטה, יפני. ואני מניחה שכעת אנחנו חייבים להחזיר לו?

יום שלישי, 10 במאי היום כתוב לי במחשבותי כמו חיפוש אחר משמעות בין הקירות של דירת ה600,000 שזכיתי לקנות אחרי 28 שנות חיסכון, עבודה כפרילנסר, והקפדה על כל מרתף קפה.

דוד אליעזר רוזן יוצא למרפסת, מתמקד במקל העץ שלו. האוויר מריח של פרחי תפוזים ולחיצת הים. מאחוריו עומדת אסתר רוזן, עומדת זקופה, עם תכשיט אלגנטי על הצוואר

איתן, אתה לא יכול פשוט לזרוק את הילדה! היא קטנה בעיר אחרת, היא עדיין בת ארבע עשרה. אתה מבין מה עלול לקרות לה? קראתי בקול רועד, קולו של אדם שדוהר בטירוף. את גם אם!