Author: Lewis Simmons
— נו, אוכלים היום? – אבא נכנס למטבח והתרסק על הכיסא ליד השולחן. הרגליים שרטו את הרצפה בצורה לא נעימה. אמא שתקה, ונועה התכווצה בחדר שלה. — אני מדבר איתך?
ארוחת השבת שחשפה את כל השקרים בהתחלה אפילו לא הבנתי בדיוק מה היא אמרה. שולחן ארוחת השבת נראה כמו תמיד: כפיות מצלצלות בצלחות, הטלוויזיה בסלון דולקת בקול
שתים עשרה שנה אחרי שקברתי את בתי בת השלוש, ראיתי אותה חיה בבית קפה. אחר כך היא הלכה הביתה, קראה לדליה “אמא”, וגילתה את הסימן היחיד שזר לא יכול היה להכיר.
בעלי הציע בעצמו להסיע אותי לעבודה, אבל אחרי שעה עצר אותי נהג מבוגר ליד מאפיית הבוקר ולחש: “מחר אל תעלי ליאיר ברכב, אם את רוצה להציל את הבת שלך.”
המטבח בדירה החדשה של אורי ונועה הריח כמו קפה יקר ומשהו דקיק, כמעט בלתי מוחשי – צבע טרי שעוד לא התייבש לגמרי. השיפוץ הסתיים רק לפני חודש, בדיוק לקראת תחילת השליש השלישי.
שירה, רק אל תיפלי… בעלך אתמול פגש יולדת מבית החולים! – פלטה נועה, כמעט שוברת את התפס הרעוע בשער. השכנה התנשמה בכבדות, פניה האדימו מכתמים סגולים מההליכה
הלוקמיה הפכה את חיי על פיהם. אני, נערה בת שבע-עשרה, מצאתי עצמי סגורה בחדר בית חולים ימים ספורים לפני נשף הסיום של התיכון. אימי, רות, אם חד הורית מסורה
אמא שלי הביאה את הבת שלה לגור בדירה שלנו שלושה חדרים, אבל היא לא עברה את הסף מיכל בדיוק סיימה לשטוף כלים אחרי ארוחת ערב, כשהיה צלצול חד במסדרון.
אליאנה בת-שרה התחתנה מאוחר (לפחות ככה אמרה אמא שלה) – בגיל שלושים ואחת. אבל ככה יצא, למרות שהייתה יפה למדי – עיניים אפורות, שיער חום-בהיר מעט גלי עד הכתפיים, חיוך עדין.
“אמא, תני לי כסף, בבקשה. לנועה יש יום הולדת, תשע־עשרה. היא החליטה לחגוג איתי, רק שנינו. ניסע לעיר, נשב בבית קפה. אקנה לה מתנה, אזמין ארוחת ערב, נטייל









