Author: Lewis Simmons
החבר הכי טוב שלי התחתן עם אחותי בעלת תסמונת דאון — בזמן שהיא נאבקה על חייה, הוא הושיט לי חוזה ולחש: “עכשיו תביני למה באמת בחרתי בה…
אני אומר ביושר, אני כועס על אמא שלי. העניין הוא שכשאבא מצא אישה אחרת – אמא הלכה בגאווה. היא בכלל לא הגנה על האינטרסים שלנו. למרות שלדעתי, אם הוא בגד, אמא
החותנת שלי, שולמית ברק, הודיעה לעיני כל המשפחה שההורים שלי יושבים על הצוואר של דני. — ברור, מסודרים להם, — אמרה בנימה מתחסדת ותיקנה את המפית על ברכיה.
הכרתי את רות כמעט כל חיי, אז כשלפתע התחיל להופיע בביתה זר צעיר בכל יום, אמרתי לעצמי שזה לא תפקידי להתערב. רות הייתה בת שמונים ושלוש וגרה לידי מאז שאני זוכרת את עצמי.
היום קיבלתי הודעה מיובל, חבר טוב מהעבודה. הוא שלח הזמנה לקבוצת וואטסאפ: “חברים, מחכה לכם בשבת ב-18:00 בקפה ‘תמרה’ בתל אביב. הולך להיות כיף!”
נועה התיישבה על המקום הפנוי, אחרי שווידאה שהספסל נקי ושלשמלתה הבהירה לא מאיימת אפילו גרגר אבק. בידה היה תיק לבן חדש. בבית ההבראה כבר נעשה לה הרגל: אחרי
באותו לילה ידעתי שזה הלילה האחרון שאני ישנה לצד שוש. בבוקר היו אמורים לקחת אותה לחווה, אבל בארבע לפנות בוקר הופיע בחדר המדרגות מישהו שידע שעובדי המאפייה
היום כתבתי ביומן שלי, כי אני צריך להוציא את זה החוצה. קוראים לי יואב, ואני רוצה לספר מה קרה לנו. אלה לא סתם מילים – זה שיעור לחיים. נועה ואני נשואים ארבע עשרה שנה.
**יומן, 17 במרץ 2025** היום סגרתי את דלת הכניסה מאחוריי ונשענתי על המתכת הקרה. הדירה הייתה שקטה בצורה לא מוכרת, כמעט מחרישת אוזניים. על הקולב כבר לא תלויה
הם התחתנו במאי, כשהוורדים פרחו. נועה ויונתן היו זוג מושלם: גבוהים, רזים, עם אותו גוון עיניים. בחתונה, האורחים הרימו כוסיות וניבאו להם “









