Author: Lewis Simmons
תקשיבי, רק שתביני מה עבר עליי עכשיו, את לא תאמיני. סיפור מהחיים, אמיתי לגמרי, כזה שמרגיש כמו סצנה מתוך סדרה ישראלית על משפחות מוזרות. אז ערב שישי, די רגוע
אני אוכיח לעצמי שאני יכולה לבד. כשיהונתן, בעלי, זרק לי בפרצוף “נועה, אני מסתדר מצוין בלעדייך, אבל את בלעדיי לא תחזיקי יום!”, הרגשתי כאילו הרצפה
8 ביוני היום עצרתי את הרכב שלי רחוב אחד לפני הבית של חמותי, ברמת גן. השעון הראה 17:45 הקדמתי מהצפוי. תהיתי אם הפעם היא תעריך את הדייקנות שלי, והחלקתי בעדינות
איתי, שוב הייתה פה אחותך הקטנה? שאלה נועה את בעלה, בעוד היא מביטה אל תוך המקרר החצי ריק. תמיד אחרי הביקור שלה אין לנו אפילו חלב בבית. כן, היא קפצה לביקור, ענה איתי.
תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה עבר עליי עם בעלי, איתן, במשך כל כך הרבה שנים… כשהתחתנתי איתו, באמת האמנתי שמקומה של האהבה והכבוד הוא בלב של כל זוגיות.
החורף של 1987 היה אחד מאותם חורפים שאנשים לא זוכרים כמה מעלות היו, אלא כמה תורים נוצרו בכל פינה. שלג ירד בשפע, אבל העיר תמיד התעוררה מוקדם ממנו.
עמליה, מתוקה שלי, אני מבקשת ממך, אמא כרעה ברך ליד עמלי על השטיח, צריך לדור פה קצת, זמנית, עוד מעט הכל יסתדר ונחזור לעיר. עמלי הביטה באמא במבט שקט. עמלי, את שומעת אותי?
באביב 1992, בעיר קטנה באזור השרון, ישב גבר מדי יום על ספסל מול תחנת הרכבת. הוא לא קיבץ נדבות. לא שוחח עם איש. רק ישב בדממה, שקית ניילון פשוטה לרגליו, ומביט
סליחה, אמא, אל תבואי אלינו עכשיו, טוב? אמרה בתי בשקט, כמעט באגביות, בזמן שנעלה נעלי ספורט במסדרון. תודה על הכול, באמת, אבל בינתיים…
יצאתי הערב מהדירה של הבן שלי והשארתי על השולחן צלי חם שעדיין מעלה אדים, וסינר מקומט זרוק על הרצפה. לא הפסקתי להיות סבתא הפסקתי להיות שקופה בתוך המשפחה שלי.









