שיעורים לחיים
כשהמפתח הסתובב במנעול, ליבו כמעט קפץ לו מהחזה, והנשמה רצה אליה לקראתו… 🤔 – כמה עוד אפשר לפשל?! אפילו הטעויות שלך מטופשות! תראי! מה זה בכלל?! – אליסה אדוארדובנה נופפה בציפורניה הארוכות, כמעט שוברת את היופי המלאכותי, על החודשון של ליזה. – תעופי! תתקני! ואם את לא מסתדרת – תתפטרי! – הבוסית אמנם הייתה אישה מטופחת ואטרקטיבית, אבל כשהייתה כועסת הלכה והפכה לשד. ליזה יצאה מהמשרד ללא מילה. נשארה רק שעה עד סוף יום העבודה – חייבים להספיק, למרות שאת הבונוס כבר איבדה. הכל עבר עליה כמו תקופת חושך אחת ארוכה, מלאה במכשולים. שבוע קודם התקשרה לאמא – כמו תמיד, מצאה אותה בעצבנות ואשמה אותה בכל צרה אפשרית, ובסוף סגרה את הטלפון בטריקת זעם. ליזה לא הצליחה להתרגל, וכל פעם כאב הלב. הפעם אפילו פחדה להתקשר חזרה. יומיים קודם איבדה את כרטיס האשראי, נאלצה לחסום ולהזמין כרטיס חדש. ואתמול, היצור החי היחיד – פנקה, החתולה התלת-צבעית שלה, רצה למרפסת אחרי ציפור ונפלה מהקומה השלישית. ליזה ראתה אותה מתרוממת מהגינה ומתחילה ללכת, אבל כשיורדה לחצר – פנקה נעלמה; יום עבר והיא לא שבה. בקושי רב הגישה את הדו”ח וחזרה הביתה, בלי אפילו להיכנס לסופר. היא נשכבה על הספה ובכתה בכי מר. אחרי חצי שעה הדמעות ייבשו והלב לא נרגע. המחשבות השחורות זחלו כמו נחשים. בשביל מי לחיות? לאמא לא אכפת ממנה, משפחה אין, אפילו החתולה נעלמה. מהמחשבה הכבדה היה לה פתאום קל יותר. “שהאצבעות של כולם יישברו! שיילחמו לבד!” – חשבה בזעם. – “יהיה מאוחר מדי.” הקלות האמיתית הייתה ממחשבה שמחר כבר לא תצטרך ללכת לעבודה, לא תצטרך לבקש סליחה מאמא על מה שלא עשתה. תקפה אותה שמחה משונה. ובדיוק כשנשאר רק צעד קטן אחד – הטלפון צלצל. מספר לא מוכר הופיע. רצתה לא לענות, אבל משהו לחש – אולי זה הקול האנושי האחרון שתשמע בחיים? – הלו… – מהעבר השני לא דיברו. – נו, למה התקשרתם? מה אתם שותקים? – זה עצבן אותה. – שלום… – קול גברי נמוך בקע ברמקול. – אל תנתקי, בבקשה. – מי אתה? מה אתה רוצה? – ליזה מיהרה, וחסרת סבלנות. – רציתי רק לשמוע דיבור אנושי… שבוע לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי – אם גם עכשיו לא יענו לי, זהו… – נשם כביכול בכבדות. – מה זאת אומרת? אי אפשר לצאת, לטייל בפארק? זה כל כך פשוט! – ליזה התמקמה ברגליים על אדן החלון הרחב. – אי אפשר. אני גר בקומה חמישית. שבוע אשתי עזבה… – הקול דעך. – הייתי גם אני עוזבת! מה אתה, גבר או לא?! – התקשתה להבין את הבעיה. – אני בכסא גלגלים. פחות משנה. מפחד, לא אצליח לרדת ולעלות חמש קומות. אין בבניין מעלית. – עכשיו כבר נשמע בטוח. – אין לך רגליים?! – שאלה באימה. ואז תפסה את עצמה – כבר מאוחר מדי. לא מוציאים מילים חזרה. – לא, פשוט שיתוק בעמוד השדרה. אני לא יכול ללכת. – נדמה היה לה שהוא נאנח ומביט בה בחיוך. הם דיברו עוד כחצי שעה. ליזה רשמה את הכתובת שלו. תוך שעה כבר עמדה בדלתו, עם שני שקיות ענקיות. פתח לה גבר צעיר וחביב, בכסא גלגלים. – אני ליזה! – רק עכשיו קלטה שאפילו את שמו אינה יודעת. – ארסני! – חייך בשמחה כזו כאילו חיכה לה כל חייו. מסתבר שגרו לא רחוק אחד מהשנייה. ליזה ביקרה אותו כל יום. במהירות הבינה שכל הצרות שלה לעומתו – ממש קטנות, בזכותו מצאה טעם לחיים. אופיה התחיל להשתנות; היא דאגה לו והפכה חזקה, נחושה ועקשנית. כמו בקסם, פנקה נמצאה. סתם חיכתה לה ליד השטיח בכניסה. הבוסית ניסתה שוב להתפרץ עליה בבוקר. ליזה לא האזינה הפעם: – אליסה אדוארדובנה, באיזה זכות את צועקת ומשפילה אותי? אני לא יכולה לעבוד באווירה כזאת. ותקבלי עכשיו מחלה – יהיה לך מי שיחליף אותי? – הבנות מהמחלקה גיחכו, והמנהלת הלכה בלי מילה. אמא, שלא יכלה לשאת את השתיקה, התקשרה: – שלום, ילדה שלי! למה את לא מתקשרת? לא אכפת לך מהאמא שלך? איך את כזאת אכזרית? לא מעריכה! אליזבת, אני מדברת איתך! – צעקה בסוף. – שלום, אמא. אני לא רוצה לדבר איתך כשאת מדברת עליי ככה. – אמרה ליזה בקול רגוע. – איך את מעזה?! אני מנתקת! – אמא כבר צרחה. – תנתקי… – ענתה הבת בשוויון נפש. יומיים אחרי כן התקשרה שוב. סליחה לא ביקשה – זה לא הסגנון. אבל דיברה לעניין ובנימוס. חודש לאחר מכן עברה ליזה לגור אצל ארסני. את דירתה השכירה. מערכת היחסים התחזקה, ונולדו ביניהם רוך, אמון והכרת תודה. כנראה שככה נוצרת אהבה. עם הכסף מההשכרה שכרה עבורו פיזיותרפיסט, ורשמה אותו לבריכה בשבת. ולשמחתם, התחושה התחילה לחזור בהדרגה. הוא כבר הצליח להזיז את אצבעות הרגליים. אמה של ליזה חלתה. ליזה יצאה ליומיים מחלה ונסעה אליה. ארסני חיכה בכיליון עיניים. כמו כלב נאמן, פשוט שכב בסלון ימים וחיכה. פברואר. באותו יום משתוללת סופה בחוץ. הוא ידע מתי האוטובוס שלה מגיע, חישב את הזמן עד לבית, העלייה במדרגות. כל הזמנים עברו, ליזה לא הגיעה. ארסני התגלגל עם הכסא לחלון. אבל לא רואים כלום, הכול סופת שלג. הנייד שלה לא זמין. עברו שעה, שעתיים, שלוש… כשלבסוף המפתח הסתובב במנעול – ליבו כמעט זינק מהחזה, והנשמה פרצה לעברה מקצה העולם. – סניה! האוטובוס נתקע בשלג, חיכינו למפנה כבישים… לא הספקתי להטעין טלפון. – קראה, מתפשטת בכניסה. – סניה! – נכנסה לסלון ונעמדה בהלם. הוא עמד, במרחק שני צעדים מהכסא, מחייך אליה.
035
Когда המפתח הסתובב במנעול, הלב שלו כמעט קפץ מהחזה, והנשמה שלו רצה לקראתה… כמה פעמים אפשר לפשל?! וגם הטעויות שלך כל כך טיפשיות! תראי, מה זה!
שיעורים לחיים
כלה בהשאלה – החתונה מתבטלת! – הודיעה פולינה להורים בארוחת הערב בהפתעה גמורה. אמא כמעט נחנקה מההלם, אחרי ששמעה את החדשות מהבת שלה. – פולינקה! את השתגעת? כבר קנינו שמלה, טבעות, הקפנו אולם… דימה שלך מחכה לרגע הזה כאילו מדובר באירוע של חייו… פוליה, תגידי שאת צוחקת – התחננה אמא. – לא, אמא, אני לגמרי רצינית. אני ופלויד נוסעים בקרוב ללונדון. זה אמיתי לגמרי – שמה פולינה סוף לעניין. – מה זה לונדון? שם הכול זר ומוזר. אנשים זרים, מדינה אחרת. תלכי לאיבוד, הילדה שלי! פלויד הזה עשה לך שטיפת מוח, תאמיני לי! בטח נשוי, אולי ילדים… הוא כבר לא צעיר בכלל! דימק’ה שלך אוהב אותך באמת! את כמו בת לנו ולְאַבָּא! אל תשברי לו את הלב! כל דבר בחיים חוזר בּוּמֵרַנְג – התחננה האם. – הכל בסדר, אמא. אתמודד. לא מפחדת – ענתה פולינה בעקשנות. …ואז, תוך שבועות, פולינה ופלויד טסים לאנגליה. פולינה תמיד חלמה להציץ לחיים בחו”ל. היא שלטה בצרפתית ובאנגלית על בוריין, ולמדה גם ספרדית – מי יודע מה יקרה בעתיד… אחרי התואר עבדה בסוכנות נסיעות כמתרגמת. שם הכירה את פלויד, כשנדרשה ללוות אורח מחו”ל. פלויד שם עליה עין מהפעם הראשונה. פולינה הייתה קלה וחייכנית, וגם נאה. והכי חשוב – הייתה צעירה! בת 23, פלויד בן 46. תחילה התייחסה עליו בביטול קל. לא תיארה שיציע לה נישואים – אחרי שבוע היכרות בלבד! אבל לפלויד לא אמרה שיש לה חתונה קרובה עם דימק’ה שלה. הייתה מבולבלת – מי מוותר על חתן זר? טוב, אין אהבה לפלויד, אבל מחכה לה חיים חדשים, מרגשים! ועל הכל – תודה לבעלה לעתיד. ודימק’ה? יסבול וישכח, הוא עוד צעיר. כך יצאה פולינה למסע הלא נודע… היא הודיעה לדימק’ה בשיחת טלפון – ולהפתעתה, בירך אותה לחיים מאושרים, למרות שכלל לא הבין מה ולמה. אבל הוא שקע בדיכאון עמוק ובשתייה ממושכת… …פלויד ופולינה נחתו בלונדון. פולינה נרגשת עד הגג – האם באמת הגשימה חלום? פלויד הביא אותה לבית ענק, שם פגשה את משפחתו – שני בניו הבוגרים, גיל ואֵוָן (מאוחר יותר יהיו פולינה ואֵוָן נשואים ומאושרים). ואז הופיעה… אשתו לשעבר של פלויד, לנורה, אישה מרשימה ויפה. לנורה התפרצה בזעם: – השתגעת, פלויד? מי הבחורה הזו? הבאת אותה לגור כאן איתנו? – כן, היא תהיה כאן. הבית הזה שלי. היא תתחתן איתי. אל תפגעי בה, לנורה – ענה פלויד בקול מפויס. פולינה נבהלה מִרְאֶה משפחה שמתנהלת כמשק בית אחד, למרות הגירושים – ולנורה שולטת בכולם… אבל בלב של פולינה כבר קיים אֵוָן. זה לא כמו דימק’ה עם הדמעות והבקשות סליחה – כאן היא הרגישה אהבה אמיתית, עמוקה ונצחית… אֵוָן בן ה-24 דמה חיצונית לאמו, בחור יפה. מהרגע הראשון נוצר קליק בינו לבין פולינה – משהו לא מוסבר ומשכר. …פלויד ביקש מפולינה לדחות את החתונה, בלי לפרש סיבה. היא הסכימה בשקט – לא רצתה לשוב לארץ. קיבלה חדר משלה בבית, היחסים בינה לפלויד היו חמימים וידידותיים – ולנורה עשתה הכל כדי להתעלם ממנה לחלוטין. …שלושה חודשים עוברים, פולינה לומדת להכיר את אֵוָן, והוא מגלה לה את סוד המשפחה: פלויד עדיין אוהב את לנורה, וגם ההפך – אבל ריב פיצץ את נישואיהם. כדרך להתגרות בלנורה החליט פלויד להביא לעצמו “כלה” חדשה, בתקווה שלנורה תרצה להתפייס – וכאן נכנסה לתפקיד פולינה, הכלה בהשאלה. מיד כשההורים יישלימו – פולינה תחזור הביתה עם מזוודה מלאה מתנות ואכזבות. פולינה פורצת בצחוק מר, מבינה שזו… כלה בהשאלה! – נפלתי בפח! גם אני פעם ברחתי מהחתונה… מה לעשות עכשיו, אֵוָן? – פוליה, לא אוכל לחיות בלעדייך! – מודה אֵוָן לראשונה. – גם אני לא… סוף סוף העזת! פחדתי שלעולם לא תאמר… – איך העזתי? הרי היית כלה של אבא שלי! לא ידעתי מה ההורים עושים. כשגיל סיפר לי – שמחתי כמו ילד! הבחורה שהתאהבתי בה פתאום חופשייה! והיית מסכימה אי פעם להתחתן עם אבא שלי, פולינה? – בדק אֵוָן. – אוי, ואניה (כך החלה לקרוא לו פולינה) – מרגע שהבטתי בך, כל מה שחשבתי עליו השתנה… הייתי מסרבת לאביך בלי למצמץ – מחייכת פולינה. השניים מתחבקים כאילו היו יחד תמיד. פולינה סולחת לפלויד ולנורה – מה לא עושים בשביל אהבה? מי שלא נכשל, לא טועה. וברקע – האהבה מנצחת. הרי בזכות הסיפור המבולבל הזה – מצאה את אֵוָן! מדהים איך הגורל שומר לאדם את האהבה מעבר לים… רצים אחרי האושר, והוא ממש מתחת לאף – אֵוָן ופולינה נישאו וילדו בן ואחריו בת. אֵוָן עטף את פולינה באהבה וחום – הבית היה מלא אושר. אגב, גם פלויד ולנורה חזרו זה לזו – כי לכל ריב יש תאריך תפוגה. היום הם סבא וסבתא מאושרים. …יום אחד קיבלה פולינה מכתב דואג מאִמָּהּ, שביקשה שתבוא לביקור. פולינה התארגנה לנסיעה, ואותירה את הילדים הקטנים עם סבתא לנורה. כשחזרה הביתה, קיבלה אותה האם בדמעות: – פולינקה! דימק’ה שלך נהרג! ולקח איתו את אשתו למקום שממנו לא חוזרים… בת שלוש נשארה יתומה. דימק’ה לא שכח אותך, תמיד אהב. ברגע שנסעת – מיד לקח מישהי במקומך, גם אותה אף אחד לא רצה… נולדה להם ילדה, קראו לה פולינה. ילדה מתוקה… ועכשיו, לאן? לבית יתומים? לפני מותו, בא אליי ודיבר על מתנה שירצה להשאיר לך, שתזכרי אותו כל החיים… ומותו היה קרוב כל כך… מסכן, לא הספיק… פולינה הקשיבה בשקט. לאחר שחשבה קצת, אמרה: – הספיק, אמא. אני ואֵוָן נאמץ את פולינה הקטנה שלו. זאת המתנה שדימק’ה השאיר לי… אֵוָן יתמוך בי, אני בטוחה. על כל דבר בעולם משלמים, אמא, את הרי יודעת… ועכשיו, תכיני לי משהו טעים – התגעגעתי לכל הבית. אני רוצה תפוח חמוץ או מלפפון חמוץ – הרי נשים בהריון אוכלות בשביל שניים! – קרצה פולינה לאִמָּהּ…
0157
כלה להשאלה החתונה מבוטלת! בישרה נעה להוריה בשעת ארוחת הערב, בלי להכין אותם מראש. אמא שלה כמעט נחנקה במשקה, מופתעת עד עמקי נשמתה. נעהלה, את השתגעת?
שיעורים לחיים
גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – ובכך לאусתי הבנתי שאני מאבדת את הנישואים שלי. אמא שלי תמיד ידעה מה נכון. לפחות כך זה היה נראה. כבר כילדה למדתי לקרוא את מצב רוחה לפי הטון, הדרך שבה טרקה דלת, השקט שלה. אם הייתה מרוצה – הכל היה טוב. אם לא… זה היה סימן שאני טעיתי במשהו. “אני לא מבקשת הרבה,” הייתה אומרת, “רק אל תאכזבי אותי.” וה”רק” הזה היה כבד מכל איסור. כשבגרתי והתחתנתי, הייתי בטוחה שסוף סוף החיים שלי שייכים לי. הבעל שלי היה אדם רגוע, סבלן. הוא לא אהב ריבים. בהתחלה אמא אהבה אותו. אחר כך תמיד היה לה דעה על הכל. “למה את חוזרת כל כך מאוחר?” “את לא חושבת שאת עובדת יותר מדי?” “הוא לא עוזר לך מספיק.” בהתחלה צחקתי. אמרתי לבעלי שהיא פשוט דואגת. אחר כך התחלתי להסביר לה. אחר כך – להתחשב. ולא הרגשתי, אבל פתאום התחלתי לחיות עם שני קולות. האחד עדין, מחפש קרבה – קולו של בעלי. השני – של אמא שלי, תמיד יודעת, תמיד דורשת. כשהוא רצה שניסע רק שנינו, אמא חלתה. כשהיו לנו תוכניות, היא הייתה צריכה אותי. כשהוא אמר שהוא מתגעגע אליי, עניתי: “אתה צריך להבין, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד.” והוא הבין. הרבה זמן. עד שיום אחד אמר משהו שהפחיד אותי אפילו יותר מריב: “אני מרגיש שאני השלישי בנישואים האלה.” הגבתי בחריפות. הגנתי עליה. הגנתי על עצמי. אמרתי שהוא מגזים, שזה לא הוגן לדרוש ממני לבחור. אבל האמת היא, שכבר בחרתי. פשוט לא הודיתי בזה. התחלנו לשתוק. להירדם גב אל גב. לדבר רק על שטויות, לא עלינו. וכשכעסנו, אמא תמיד ידעה. “אמרתי לך,” הייתה אומרת. “גברים זה ככה.” והאמנתי לה. מתוך הרגל. עד שיום אחד חזרתי הביתה – והוא לא היה שם. הוא לא עזב ברעש. השאיר מפתחות ומכתב: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך לחיות עם אמא שלך בינינו.” התיישבתי על המיטה ולא ידעתי לראשונה למי להתקשר. לאמא שלי או אליו. התקשרתי לאמא. “נו, מה חשבת?” אמרה. “אמרתי לך כבר…” ומשהו נשבר בי. הבנתי שכל החיים פחדתי לא לאכזב אדם אחד… ואיבדתי אחר שרק רצה שאהיה לצידו. אני לא מאשימה את אמא שלי לגמרי. היא אהבה אותי כפי שידעה. אבל אני לא שמתי גבול. אני בלבלתי בין חובה לאהבה. עכשיו אני לומדת משהו שהייתי צריכה לדעת מזמן: להיות ילדה זה לא אומר להישאר קטנה לנצח. ונישואים לא שורדים כשיש בהם קול שלישי. קרה לך פעם שהיית צריך לבחור בין לא לאכזב הורה – ובין לשמור על המשפחה שלך?
020
גדלתי בניסיון תמידי לא לאכזב את אמא שלי וכך, כמעט בלי לשים לב, התחלתי להפסיד את הנישואין שלי. אמא שלי תמיד ידעה מה נכון לעשות. כך לפחות זה נראה.
שיעורים לחיים
האהבה האחרונה – “אירוש, אין לי כסף! את כל מה שנשאר אתמול כבר נתתי לנטע’לה! הרי את יודעת, יש לה שני ילדים!” אנא פייגה ניתקה את השיחה מדוכדכת. לא רצתה לזכור אפילו מה הבת שלה הרגע הטיחה בה. “למה זה ככה? שלושה ילדים עם בעלי גידלתי, רק בשבילם חייתי. כולם מצליחים, בעלי תפקידים, לימודים – והנה, בזקנתך, אין לא שקט ולא עזרה.” “למה עזבת אותי כל כך מוקדם, שאול? אתך היה קל יותר!” – חשבה בליבה אל בעלה המנוח. הלב כאב, והיא חיפשה, כמעט אוטומטית, את הקופסה של הכדורים: נשארה קפסולה אחת או שתיים. אם יהיה רע, לא יהיה מה שיציל. חייבת להגיע לבית מרקחת. אנא ניסתה לקום, אבל מיד חזרה לכיסא: סחרחורת איומה. “אולי אחרי הכדור יהיה בסדר.” אבל הזמן עבר, ושום הקלה לא באה. התקשרה לבת הקטנה: “נטע’לה…” הספיקה רק להגיד. “אמא, אני בישיבה, נדבר אחר כך!” התקשרה לבן: “עומרי, לא טוב לי. נגמרו לי הכדורים. אולי אחרי העבודה…” – הוא קטע אותה באמצע. “אמא, אני לא רופא! תקראי למד”א, אל תחכי!” אנא נאנחה – כולו צודק. אם תוך חצי שעה לא עובר, אני מתקשרת למד”א. נשענה בזהירות אחורה בכורסה, עצמה עיניים, ניסתה להרגיע – ספרה עד מאה. מרחוק שמעה צלצול, טלפון. “הלו!” – ענתה בקושי. “אנושקה, שלום! זה פיני! מה שלומך? דאגתי, רציתי לשמוע אותך!” “פיני, משהו לא בסדר אצלי.” “אני בא מיד! תוכלי לפתוח לי?” “פיני, הדלת תמיד פתוחה אצלי לאחרונה.” אנא הפילה את הטלפון, כוחותיה אזלו. “לא נורא”, חשבה. לעיניה עלו בזיכרון תקופות נעורים: היא צעירה לגמרי, שנה א’ באוניברסיטה לכלכלה. שני קצינים מהקורס – שניהם עם בלונים. מצחיק, גדולים שכאלה עם בלונים! אה, כן – זה היה תשעה במאי, יום העצמאות – חגיגות והמצעד. היא צועדת עם שני בלונים באמצע – ליד פיני ושאול. אז בחרה בשאול. הוא היה יותר נמרץ, פיני היה סגור וביישן. אחר כך דרכי החיים הפרידו אותם – היא עם שאול עברו למרכז, פיני נסע לגרמניה. נפגשו שוב בעיר, אחרי שהשתחררו. פיני נשאר כל חייו לבד – לא התחתן, לא הקים משפחה. תמיד שאלו, למה… היה מפטיר בצחוק – לא מצליח לו באהבה, כנראה צריך לנסות קלפים. אנא שמעה קולות, הצליחה בקושי לפקוח עיניים: “פיני!” לידו כנראה רופא מד”א. “יהיה טוב, היא תחזור לעצמה. אתה בן הזוג שלה?” “כן, כן.” הרופא נתן לו כמה הנחיות. פיני לא עזב את ידה עד שחשבה טוב יותר. “תודה, פיני! הרבה יותר טוב!” “מצוין, הנה, תשתה תה עם לימון.” פיני נשאר, מטפל, דואג. אפילו כשכבר התנוחה השתפרה, פחד להשאירה לבד. “את יודעת, ענת, כל חיי אהבתי רק אותך. בגלל זה לא נישאתי.” “אה, פיני… אני ושאול היינו מאושרים. כיבדתי אותו, הוא אהב אותי. אף פעם לא אמרת לי כלום. לא ידעתי באמת מה אתה מרגיש. אבל עכשיו, כבר עבר כל כך הרבה – מה הטעם?” “ענת, מה שנשאר – נעשה אותו מאושר! כל זמן שיש – נחיה ביחד, בשמחה!” הניחה את ראשה על כתפו: “יאללה!” ושניהם פרצו בצחוק. כעבור שבוע, סוף סוף התקשרה נטע: “אמא, מה רצית, לא עניתי, אחר כך שכחתי…” “אה, לא נורא. הכל בסדר. אם כבר התקשרת, שלא תופתעי – אני מתחתנת!” שתיקה מוחלטת, רק נשימות והמהום שפתיים. “אמא, השתגעת? כבר מזמן נותנים לך דוחות בבית העלמין, ואת מתחתנת? ומיהו המאושר?” ענת התכווצה, דמעות עלו לה – אבל בקול שקט ענתה: “זה ענייני!” וסגרה. התפנתה לפיני – “יאללה, עכשיו כולם יבואו בטיסה. נתכונן, נגן על עצמנו!” “יהיה בסדר! ממה לא יצאנו?” – חייך פיני. בערב, באמת הופיעו שלושתם: עומרי, אירה ונטע. “נו, אמא, תציגי לנו את הרומיאו שלך!” – עומרי לגלג. “אין מה להציג, אתם מכירים. אני אוהב את ענת מאז שהכרנו, ומאז שראיתי אותה במצב ההוא – ידעתי שלא אוכל בלעדיה. הצעתי לה נישואין, והיא ניאותה.” “תשמע, ליצן מזדקן, התחרפנתם? אהבה בגיל כזה?!” – התפרצה אירה. “מה זה גיל כזה? רק שבעים – עוד הרבה לחיות. ואמא שלכם עדיין יפהפייה!” “כנראה רק על הדירה של אמא שמתם עין, נכון?” – נטע בעקיצה של עורכת דין. “ילדים, חבל! מה לדירה שלי? לכל אחד מכם בית! – אבל בדירה ‘שלך’ יושב גם החלק שלנו…” “לא צריך כלום! מקום לגור תמיד אמצא. ודי כבר, תפסיקו לדבר לאמא ככה!” “מי אתה, פלייבוי על ארטיקים?! שותק לא תהיה! מי אתה בכלל?!” – התקרב עומרי. אבל פיני עמד מולו, לא נרתע: “אני הבעל של אמא שלכם, בין שתרצו ובין שלא.” “ואנחנו הילדים!” “כן! מחר בבית אבות או בבית משוגעים!” “לא יקרה! ענת, הולכים!” והם יצאו יחד, צועדים יד ביד, לא מסתכלים לאחור. לא אכפת להם מאף אחד. הם חופשיים ומאושרים. רק הפנס ברחוב ליווה אותם. והילדים עמדו, לא מבינים: איזו אהבה בגיל שבעים?
018
אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה “עדינה’לה, אין לי כסף, נשמה! אתמול כבר נתתי את כל מה שהיה לי לרותּי. את הרי יודעת, יש לה שני ילדים קטנים!”
שיעורים לחיים
אולגה הקדישה את כל היום להכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקיון, בישולים, סידור שולחן. זהו ערב השנה האזרחית הראשונה שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה אצל טולי בדירתו – הוא מבוגר ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות וגם אוהב לשתות מדי פעם… אבל כל זה מתגמד כשאוהבים באמת. אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק עשה אותו לכל כך מושך בעיניה: הוא ממש לא חתיך, בלשון המעטה, אופיו קשה מנשוא, קמצן בלתי נסבל, וכסף כמעט אף פעם אין לו – ואם יש, זה רק לעצמו. ודווקא בו התאהבה אוליה. כל שלושת החודשים האלו היא קיוותה שטולי יעריך עד כמה היא אשת חיל שמבינה דרך ארץ, וירצה לשאת אותה לאישה. הוא הרי בעצמו אמר: “צריך לחיות יחד, לראות איך את מסתדרת בבית. שלא תתגלי כמו הגרושה שלי.” מי הייתה הגרושה – נשאר תעלומה, כי הוא אף פעם לא סיפר. לכן אוליה התמסרה: לא כעסה כשהגיע שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים מהכסף שלה (שלא יחשוב שהיא מחפשת רק כסף). אפילו את שולחן החג מימנה בעצמה, וקנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאוליה עסקה בהכנות, גם טולי “התכונן” בדרכו – כלומר, השתכר עם חברים. הוא חזר שמח וצהלול וסיפר שבערב השנה החדשה יבואו אליהם אורחים – חבריו, שאוליה כלל לא מכירה. השולחן היה כבר ערוך, שעה עד חצות – מצב הרוח ירד, אבל אוליה שתקה, רק לא לשבור את הכלים – היא הרי לא כמו האקסית שלו. חצי שעה לפני חצות נכנסה לבית חבורה עליזה – גברים ונשים שיכורים. טולי מייד התעודד, הושיב את כולם לשולחן והחגיגה המשיכה. אפילו לא הציג את אוליה בפני האורחים, ואף אחד לא התייחס אליה – רק אכלו ושתו, דיברו וצחקו ביניהם. כשהעירה שבקרוב חצות ואולי כדאי למלא כוסות שמפניה, מבטים זרים הופנו לעברה כאילו הייתה פשוט אורחת לא קרואה. “ומי זאת בכלל?” שאלה מישהי בקול שיכור. “שכנה למיטה,” פרץ טולי בצחוק רם, וכל החברים בעקבותיו. הם צחקו עליה ואכלו את האוכל שהכינה. מתחת לצלילי השנה החדשה לעגו לתמימותה ושיבחו את טולי על כך שמצא לעצמו “טבחית ועוזרת חינם”. וטולי? לא הגן עליה, רק התגלגל מצחוק עם כולם. אוכל, ששתלה והכינה, והוא – מתעלם וכמעט רומס אותה. אוליה יצאה בשקט מהחדר, אספה את חפציה וחזרה להוריה. כזה ערב שנה חדשה נורא לא היה לה מעולם. אמא אמרה, כדרכה: “אמרתי לך”, אבא נשם לרווחה, ואוליה, אחרי שבכתה מכל הלב, הסירה סוף סוף את משקפי השושנה. שבוע לאחר מכן, כשנגמר לטולי הכסף, הופיע פתאום אצלה כאילו כלום לא קרה. “למה עזבת? נעלבת או מה? – ושהבין שהיא לא מוכנה לחזור, החליט לעבור להתקפה: – תגידי, ככה זה נראה לך תקין? את משתזפת אצל ההורים, ואני פה עם מקרר ריק! את מתחילה להיות כבר כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו, אוליה פשוט קפאה. כל מה שרצתה לומר לו בראש פתאום נעלם, והדבר היחיד שנותר הוא להכניס אותו ולטרוק לו את הדלת בפרצוף. כך, בראש השנה, התחילה לאוליה שנה חדשה וחיים חדשים.
049
31 בדצמבר, יומן אישי כל היום הייתי עמוסה בהכנות לליל הסילבסטרניקיתי, בישלתי, ערכתי שולחן חגיגי. זה היה החג הראשון שלי שלא עם ההורים, אלא עם בן הזוג שלי.
שיעורים לחיים
ויטלי, אל תיעלב, אבל אני רוצה שאבא שלי, הביולוגי, ילווה אותי לחופה. בכל זאת, הוא אבא שלי. אבא זה אבא. ואתה… נו, אתה הרי רק בעלה של אמא. גם בתמונות זה ייראה יותר טוב אם אלך עם אבא – הוא מאוד יצוגי בחליפה שלו. ויקטור קפא עם ספל תה בידו. הוא היה בן חמישים וחמש, ידיו גסות ומחוספסות של נהג משאית, גב חולה. מולו ישבה אלונה – הכלה, יפהפייה, בת עשרים ושתיים. ויקטור זכר אותה בת חמש, כשהגיע לראשונה לבית הזה. היא אז הסתתרה מאחורי הספה וצעקה: “לך מפה, אתה זר!” אבל הוא נשאר. הוא לימד אותה לרכוב על אופניים, ישב לידה לילות כשחלתה באבעבועות רוח, כשאמא שלה, ורד, התמוטטה מעייפות. הוא שילם על הגשר בשיניים שלה (מכר עבור זה את האופנוע שלו). הוא שילם על הלימודים שלה (עבד שתי משמרות ושבר בריאות). ואבא שלה, גיורא, הופיע פעם בשלושה חודשים. הביא דובי, לקח לגלידה, סיפר סיפורים על כיבושי העסקים שלו – ונעלם. מזונות? לא קיבלו ממנו שקל. “בטח, אלונה”, אמר ויקטור בשקט, הניח את הספל על השולחן. הספל צלצל קלות. “דם זה דם. אני מבין.” “אתה מלך!” היא נישקה אותו על הלחי הקוצנית. “אגב, צריך להוסיף עוד מקדמה למסעדה, אבא הבטיח להעביר אבל חשבון הבנק שלו חסום כבר שבועיים בגלל מס הכנסה… תוכל להעביר מאה אלף? אני אחזיר לך… מהמתנות.” ויקטור קם בשקט, ניגש לארון, שלף מעטפה מתחת לערימת סדינים. זה היה הכסף לשיפוץ הטויוטה הישנה שלו. המנוע רעש, צריך היה תיקון. “קחי. לא צריך להחזיר. זו המתנה שלי.” החתונה הייתה מפוארת. במועדון יוקרתי מחוץ לעיר, קשת מפרחים, מנחה יקר. ויקטור וורד ישבו ליד שולחן ההורים. ויקטור בחליפה היחידה שלו, שכבר לוחצת קצת בכתפיים. אלונה נצצה. לחופה ליווה אותה גיורא. גיורא היה מרשים. גבוה, שזוף (חזר הרגע מטורקיה), בטוקסידו מהמם. הלך בגאווה, חייך לצלמים, מחה דמעה שלא באמת הייתה. האורחים לחשו: “איזה פאר! איך הבת דומה לאבא!” אף אחד לא ידע שהטוקסידו שכור – ואת הכסף לשכירות נתנה… אלונה בעצמה, בסתר מאמא. באמצע השמחה גיורא לקח מיקרופון. “ילדה שלי!” הבריטון שלו דבש. “אני זוכר איך החזקתי אותך לראשונה. תמיד ידעתי שמגיע לך הטוב ביותר. שיבעלך יישא אותך על כפיים, כפי שאני נשאתי!” מחיאות כפיים. נשים בוכות. ויקטור ישב עם ראש מורכן. לא זכר שגיורא נשא אותה על כפיים. רק שגיורא לא בא לקחת אותה מבית היולדות. כשנהיה צפוף, ויקטור יצא לעשן. הלב כבר לא עמד בלחץ, המוזיקה רועשת, האולם מחניק. יצא לאוויר. ושמע קולות. זה היה גיורא, דיבר בטלפון עם חבר. “סרגיי, הכל טוב! חגיגה. חתונה פצצה. הפראיירים משלמים, אנחנו חוגגים. איזו בת… יצאה יפה. כבר דיברתי עם החתן, יש למשפחה שלו קשרים בעירייה. זרקתי לו רמז שעוזרים לעסקים לחמתי, נראה לי ירד לו האסימון. עוד שמפניה ואגייס עוד מאתיים אלף ‘בהלוואה’. אלונה? מאוהבת, טיפשה קטנה, מעריצה את אבא שלה. אמרתי לה שתי מחמאות – נמסה. ורד? יושבת שם עם הנהג הזה שלה – נראית זקנה. מזל שברחתי בזמן.” ידיו של ויקטור התכווצו. רצה להרביץ ליופה הזה. לשבור לו את הפנים המלוקקות. אבל לא עשה כלום. כי ראה מהפינה – אלונה עומדת שם, שומעת הכל. יד על הפה, איפור נמרח. מסתכלת על “אבא” שמגחך וקורא לה “פראיירית”. גיורא סיים, סידר פפיון, חזר לאולם עם חיוך. אלונה קרסה בפינת הקיר, שמלתה נגעה באריחים המלוכלכים. ויקטור ניגש אליה, שקט. לא העיר. לא שמח לאידה. רק הסיר את הז’קט ועטף אותה בכתפיים. “קומי, ילדה. שלא תתקררי. רצפה קרה.” היא הרימה מבט. עיניה הביעו בושה איומה. “דוד ויטלי… אבא… ויטלי… הוא…” “אני יודע,” ענה ויקטור בשקט. “לא צריך. קומי. זו החתונה שלך. מחכים לך.” “אני לא יכולה להיכנס! בגדתי בך! קראתי לו במקומך! אני טיפשה! טיפשה!” “את לא טיפשה. רק רצית אגדה”. הושיט לה יד. היד שלו הייתה חזקה, מחוספסת וחמה. “לפעמים, את האגדות כותבים אנשים לא נכונים. לכי – תתאפרי, תנשמי עמוק, תכנסי. אל תתני לו לראות ששבר אותך. זה היום שלך, לא שלו.” אלונה חזרה לאולם, לבנה אך זקופה. המנחה קרא: “ועכשיו: ריקוד הכלה עם אבא!” גיורא חייך, פסע למרכז. כולם שותקים. אלונה לקחה מיקרופון. ידה רעדה, אך קולה צלול. “אני רוצה לשנות מסורת,” אמרה. “אבא הביולוגי שלי נתן לי חיים – תודה לו על זה. אבל ריקוד אבא-בת רוקדים עם מי ששמר עליי, מי שריפא לי את הברכיים, לימד אותי לא להישבר ונתן לי את כל מה שיש, כדי שאעמוד כאן.” היא פנתה לשולחן המשפחה. “אבא ויטלי. בוא לרקוד איתי.” גיורא קפא. כולם לחששו. ויקטור קם באדום מהתרגשות, ניגש אליה בחליפתו הקטנה. אלונה חיבקה אותו לצוואר, טומנת את האף בכתפו. “סלח לי, אבא. בבקשה, סלח.” “הכל בסדר, ילדה קטנה. הכל בסדר”. ליטף אותה בידו הכבדה. גיורא עמד רגע, הבין שההצגה נגמרה, הסתנן לבר – ונעלם. *** שלוש שנים אחרי. ויקטור שוכב בבית חולים, אינפוזיה. הלב לא עמד בעומס. התקף לב. הדלת נפתחת. אלונה נכנסת, ביד אחת ילד קטן, בן שנתיים. “סבא!” הילד רץ אליו. אלונה יושבת לידו, מנשקת כל יבלת בידיו. “אבא, הבאנו לך תפוזים. ומרק. הרופא אמר שמצבך משופר. אני כבר קניתי חופשה בסנטוריום. רק תתחזק.” ויקטור מסתכל עליה, מחייך. אין לו מיליונים, יש לו טויוטה ישנה וגוו פגוע. אבל הוא האיש העשיר בעולם – כי הוא אבא. בלי התוספת “חורג”. החיים סידרו הכל. חבל שלפעמים בשביל תובנה צריך לשלם ביוקר – במחיר של השפלה וחרטה. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם: אבא הוא לא זה שחתום בתעודה, אלא זה שמחזיק אותך כשאתה נופל. מוסר השכל: אל תרדפו אחרי עטיפה יפה – לפעמים היא ריקה מבפנים. תעריכו את מי שאיתכם ביומיום, שמושיט כתף בלי לבקש דבר. כשנגמר החג והנגינה דועכת, רק מי שאוהב נשאר איתכם – לא זה שאוהב להצטלם לצדכם. האם היה לכם אב חורג שיקר לכם מאבא? או שאתם מאמינים שדם הוא הכל? 👇👨‍👧
04
דניאל, אל תיעלב, טוב? אבל אני רוצה שאבא שלי יוליך אותי לחופה. בכל זאת, הוא אבא שלי, אבא זה אבא. ואתה… נו, אתה הרי יודע, אתה פשוט בעלה של אמא.
שיעורים לחיים
אהבת הורים: אֵלִיָּה נשפה בעייפות אך באושר, מושיבה את הילדים למונית. למִילָנָה בת הארבע ולדודיק בן השנה וחצי היה ביקור מדהים אצל סבא וסבתא: עוגיות, חיבוקים, אגדות וזכויות “קצת יותר מהבית” לשמחות קטנות. גם אליה שמחה באמת לביקור הזה. ההורים, האחיות, האחיינים — הבית האמיתי שמקבל אותך בלי תנאים והסברים. אוכל של אמא שאי אפשר לסרב לו. עץ אשוח מואר באורות ובקישוטים מיושנים, מרגשים ויקרים. הברכות של אבא, קצת ארוכות אבל תמיד מהלב. מתנות של אמא — מדויקות, שימושיות ומלאות אהבה. לרגע אליה הרגישה שוב ילדה. ורצתה פשוט להגיד: “אמא, אבא, תודה שאתם קיימים!” אליה התיישבה עם הילדים במונית. הדרך עברה בשלווה, הילדים התעייפו מהר, נשענו זה על זו ונרדמו במושב האחורי — מרוצים, שבעים, מאושרים. בדרך הביתה ביקשה אליה לעצור רגע במיני-מרקט קטן בצד הדרך. — אני נכנסת שנייה, רק חיתולים ומים — אמרה לנהג. חמש דקות אחרי כן, חזרה אליה, התיישבה ברכב… וליבה צנח. הילדים לא היו שם! הנהג שוחח באדישות עם בחורה לא מוכרת שישבה מקדימה. — לא הבנתי… — מלמלה אליה. הבחורה הסתובבה בחדות: — מי זו? מה הסיפור שלך?! הנהג משך בכתפיו: — לא מכיר! — ופנה אל אליה: — מי את? מה את רוצה? — הגזמתם?! איפה הילדים שלי?! — אז יש לך גם ילדים?! — צעקה הבחורה והחלה להכות את הנהג בתיקה. — מה, אתה אוסף נוסעים רנדומליים? — צעקה גם אליה. — איפה הילדים?! שלוש-חמש דקות של כאוס: צעקות, האשמות, ידיים מתנופפות, אי צדק קוסמי. פתאום הדלת נפתחת. גבר מתקרב ואומר בשלווה: — גבירתי, זו לא המכונית שלך. שלך חונה קצת קדימה. העולם עמד מלכת. אליה סגרה בעוינות את הדלת, רצה לרכב זהה שחנה לפני. פתחה את הדלת. במושב האחורי ישנו ילדיה בשלווה. שני מלאכים, לא זזו אפילו. אליה נשפה כאילו חזרה מהתהום. התיישבה, סגרה את הדלת וזרקה: — ניסע… ואז החל לצאת ממנה צחוק, אמיתי, לחוץ, משחרר. גם הנהג הרציני התפרץ בצחוק, מנגב עיניים, שמח שהסיפור נגמר בהרפתקה מצחיקה — ולא בטרגדיה. אליה הסתכלה על הילדים הישנים והבינה: הורים ביומיום רכים, עייפים, צוחקים, לפעמים מפוזרים. אבל ברגע שקרבה סכנה — הם הופכים לאריות! בלי היסוס, בלי מחשבות ובלי פחד; פועלים מתוך דחף אחד — להגן! כך פועלת האהבה האמיתית. שקטה כל עוד הכול טוב, אבל בלתי ניתנת לערעור ברגע שמדובר בילדים.
015
אהבת הורים היום נשאב ממני הרבה, אבל הלב שלי מלא בשמחה. אחרי שבני, גברי ואביתר הקטן, העמסנו את כל השקיות, התיישבנו סוף סוף במונית בדרך מהבית של ההורים שלי בירושלים.
שיעורים לחיים
הוא חסר לי. אף פעם לא התגעגעתי כך לאדם. ואני לא מבינה למה – הרי איתו אף פעם לא הרגשתי שלמה, והיו דברים שלא אהבתי. הכרנו בפייסבוק. התחלנו להתכתב, ויום אחד הוא הזמין אותי לקפה. הלכנו לפארק. באותו יום הייתי במצב רגשי לא טוב – מדוכאת, וגם כאבה לי מאוד הרגל מהאימון הכושר שעשיתי, ממש כאבים נוראיים. דיברנו בפארק – היה ערב, שמיים בהירים וקור ירושלמי. דיברנו על החיים, על מי שאנחנו. כשנפרדנו, חיבקתי אותו. חיבוק של כמה דקות. הרגשתי שזה “בית”, למרות שהוא היה נראה קר ומרוחק. בתוך החיבוק הרגשתי שמשהו בו לא באמת כזה. לא יודעת אם גם לו היה לא נעים, כמוני. אבל היה ברור שגם הוא לא מרגיש טוב, והחיבוק הזה עשה לו משהו. נפרדנו בעוד חיבוק, קצר יותר. המשכנו להתכתב עד מאוחר. הימים עברו – “בוקר טוב” ממנו, שיחות במהלך היום, הודעות כל הזמן. התחלנו להיפגש. דיברנו על חלומות, שיתפנו תרחישים על החיים. סיפר שגר עם חבר, סיפר על האקסית. אמר שאוהב להתכתב עם בנות וידידות מהעבר. אחרי זה עבר לגור שוב עם ההורים. הפכנו את הקשר לרשמי, ואז סיפר לי את האמת: בעצם גר עם האקסית. לטענתו כבר לא היה כלום, אפילו קודם, אבל הם עבדו יחד. הוא העלה תמונה משותפת שלהם. ליום ההולדת שלו תכננתי לקחת אותו למסעדה באווירה ירושלמית-עתיקה, רציתי להפתיע. אבל בצהריים קיבלתי הודעה באינסטגרם – אישה העליבה אותי. לא הגבתי. רק שאלתי אותו מה זה. הוא הזכיר לי את האקסית, שהיא אוהבת להפעיל אנשים נגד אחרות ולשלוח הודעות פוגעניות. לא עניתי, רק אחרי שדיברתי איתו. אמר שפתר, אבל ההודעות נמשכו. בסוף עניתי רק מה שחייב. אני לא מה שמתחנפת או יורדת לרמה של זרות. ואז חסמתי. עברנו את התקופה. המשכנו הלאה. הקשר אפילו התחזק. חלקנו הכל. הייתי בלי עבודה, הוא עודד אותי למצוא. לפעמים עזר לי בהוצאות, דברים שהיה לי לא נעים. מעולם לא ביקשתי – הוא הציע מידי. כשהלך לנופש, אמר לי להישאר אצלו. נשארתי, אבל טעיתי שנשארתי שבועיים. הוא “בדק” אותי – איך אני בבית. בזבז הרבה כסף על אוכל מבחוץ ואמר שאל לנו “לבזבז זמן” בבישולים, ותמיד אפשר לקנות מוכן. חופשה נגמרה, המון כסף בוזבז. אמרתי לו שצריך לחסוך, הוא לא הקשיב. אחרי זה אמר שאני לא עזרתי לו לחסוך, וכאילו רק נתתי לו לבזבז – למרות שכל הזמן עודדתי לבשל ולשמור על התקציב. אחר כך אמר שצריך לשלם חשבונות ושזה מלחיץ אותו – זה פגע בי. מצאתי עבודה, ואז אמר שעכשיו יבחן אותי. המבחן: אם אתן לו כסף על זה שאני גרה אצלו, ועל מה שהוציא עלי. אמר שמרגיש שמממן אותי. לא ידעתי מה לומר. הוא אמר שהכל ישתנה – וכך היה. כמעט לא היו תכניות ומפגשים. הודעות קצרות. אמר שצריך להחזיר כסף, נהיה לא יציב כלכלית, אפילו לא אוכל כראוי. הכל התפרק. יום אחד אמר שפגעתי בו כלכלית – למרות שמעולם לא ביקשתי כלום. כבר עבדתי – לפעמים אני שילמתי, לפעמים הוא. אבל לא היו תכניות. הכל השתנה. החלטנו להפסיק. נפרדנו טוב – בהכרת תודה על התקופה והלקחים. סגרנו דלת בכבוד. ניסינו שוב. דיברנו. אבל לא אהבתי להישאר אצלו אחרי העבודה בלי אוכל. לפעמים לא הזמין אותי לאכול. התלבטתי אם להביא כריך או לאכול טוב לפני, שלא אהיה רעבה. אמרתי לו איך אני מרגישה, הוא לא ענה ולא הציע פתרון. זה גרם לי להרגיש שאני “נטל על עצמי”. זה הרג את הקשר. יום אחד, איתו, כמעט התעלפתי באוטובוס. התיישבתי על הרצפה שלא אפול. הוא לא הגיב. זה ניתק אותי. התרחקתי פנימה. עמוק בפנים רציתי, אבל ידעתי שהוא לא האיש שאני רוצה בחיי – למרות החלומות והיעדים ששיתפנו. הרבה פעמים ביקשתי שלא נירדם כועסים. התחלתי להירדם לידו בבכי. עד שיום אחד החלטתי שלא אתמודד יותר. קמתי מוקדם, אספתי את הדברים ועזבתי. דיברנו. סיפרתי לו איך אני מרגישה. נתתי לו ציור שאהב, אבל הורדתי אותו מהקיר ולקחתי איתי. לא הייתי צריכה. משהו נשבר בי – ובו. שבועות אחרי שוב דיברנו. הוא אמר שכשלקחתי את הציור, לקחתי לו את האושר שהיה מרגיש איתו, ומשהו נשבר סופית. שוב סגרנו דלת. לפעמים שלחתי לו הודעות תודה או סרטונים, והוא לא ענה. הכל היה ריק. בלילה, בסביבות חצות, קיבלתי הודעת נאצה – שאני האישה שריסקה לו את המשפחה. מחקתי את הצ’אט וחסמתי. אח”כ התחילו לחפש אותי ברשתות מהחברה שהוא עובד בה. ידעתי – זו האקסית או החדשה. לא הגבתי. פניתי לניהול והבהרתי שאם ימשיך – אטפל בזה משפטית. נפסק. היה לי עצוב. השתניתי. הבנתי שהוא לא האיש שאני רוצה. נפרדנו יפה, אבל לראות אותו עם מישהי שגרמה לו לכל כך הרבה כאב – היה כואב. לפעמים הוא חסר לי. חסרים לי רגעים יפים. אבל זהו. דבר אחד אני יודעת: איתי הוא הרגיש שקט והתגאה. לא חושבת שאיתה יחווה אותו ביטחון – ולא יהיה האדם שהיה רוצה להראות לעולם.
09
מתגעגעת אליו. לא התגעגעתי ככה לאף אחד, אפילו לא קרוב. ואני בכלל לא מבינה למה הרי אפילו כשהיינו יחד, לא באמת הרגשתי לגמרי בנוח, והיו מלא דברים שלא אהבתי.
שיעורים לחיים
החמות קראה לילדיי לא מחונכים – והחלטתי שלא אאפשר לה להיכנס לביתנו שוב
08
ומה עם המרפקים? מי שם מרפקים ככה על השולחן? אם הייתם מתנהגים ככה במפגש אצל אנשים נורמליים, כבר מזמן היו זורקים אתכם מהשולחן קולה החריף של גברת חנה קמחי
שיעורים לחיים
ההגעה המפתיעה של חמותי: ביקור שטלטל את כל הבית והעמיד את הזוגיות שלי על כף המאזניים
01k.
ההגעה המפתיעה של חמותי: ביקור שערער את כל סדרי הבית “אני נכנסת לדירה של הבן שלי” כך ביקור בלתי צפוי של חמותי כמעט הרס הכל נעמה הסיעה את בעלה –