Author: Lewis Simmons
יומן אישי, יום שלישי, 22 בינואר אני, נעם, רק בת שתים-עשרה, אבל נדמה לי שכבר עברתי יותר ממה שילדה בגילי צריכה לעבור. כשעוד הייתי קטנה, אימא שלי נפטרה, ואז
כל היום עינת התכוננה לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה, ערכה שולחן. זו הפעם הראשונה שהיא חוגגת את השנה החדשה לא עם ההורים, אלא עם אהובה. כבר שלושה חודשים
סיימתי לעבוד במחשב והתחלתי לארגן את שולחני לקראת סיום היום, כשפתאום המזכירה דפקה בדלת. יערה, מישהי מחכה לך בחוץ. היא אומרת שזה עניין אישי.
אני בת 25, וכבר חודשיים אני גרה עם סבתא שלי. הדודה שלי הבת היחידה שנותרה בחיים לסבתא נפטרה פתאום לפני חודשיים. עד אז הן חלקו דירה בירושלים, ימים דומים
תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במשהו שקצת הזוי, אבל אמיתי לגמרי. גיליתי שהגרוש שלי בוגד בי בזכות זה שהוא התחיל לטאטא את הרחוב. את נשמעת? מי היה מאמין שככה אגלה…
אני בן שישים וחמש, ותמיד הייתי די שליו לגבי איך שאני נראה, אבל בזמן האחרון השיערות הלבנות התחילו לנצח. לא מדובר בשערה או שתיים מדובר כבר בקבוצות שלמות, בעיקר בשורשים.
הכרתי את ה”ידידה” שלי בקורס שממש התעקשתי לעשות, בתקווה להתקבל למקום עבודה יוקרתי באחד המקומות שרק שמעת עליו בתל אביב. נאמר את האמת חלק מהחומר
מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי. הכרנו מעל לעשור. היא ישנה אצלי בבית, בכתה איתי, הכירה את הפחדים שלי, את הכישלונות שלי ואת החלומות שלי.
לא רוצה את התסריט של אמא פעם הייתי משוכנעת שאין ביני לבין אמא שום סודות. טוב, כמעט שום סודות. יכולנו לדבר על הכול: על פחדים שהיו לי בתור ילדה, על הניצחונות
להחזיק מעמד עד יובל הזהב חיים עשרים וחמש שנה ביחד, נעמה ויונתן. לה כבר חמישים, ובעלה מבוגר ממנה בשנתיים. החיים בבית בפרברי ראשון לציון, כמו אצל כולם עבודה









