שיעורים לחיים
לוקאס היה רק בן שתים-עשרה, אך רוב חייו הצעירים כבר עוצבו בידי קשיים: אמו נפטרה כשהיה תינוק, זמן קצר לאחר מכן אביו נעלם, והוא נותר לבד ברחובות תל אביב. בכל לילה הסתתר בפינות נטושות—מתחת לגשרים, סמוך לרציפי הרכבת, על ספסלים בפארקים קרים. יום יום שרד בזכות נדבות או עבודות מזדמנות. בלילה חורפי במיוחד, כשהתעטף בשמיכה קרועה שמצא בפח אשפה, חיפש מקום מפלט מהקור. בסמטה צרה ליד מאפייה סגורה שמע לפתע יללה חלשה וכואבת. גובר על פחדו, נכנס פנימה ומצא זקן שוכב בין קופסאות בפח האשפה—הוא הציג עצמו כדוד חיים, שאיבד שיווי משקל ונפל. לוקאס מיהר לסייע לו, כיסה אותו בשמיכתו ושאל: “אתה פצוע? מה קרה?” דוד חיים הסביר שידו קצרה מלהושיע את עצמו, התחנן שלוקאס יישאר איתו ולא ילך. לוקאס תמך בו והשניים צעדו לביתו הצהוב של דוד חיים בסוף הסמטה. בפנים, בזכות חמימות ונדיבות, גילה לוקאס שלו ולדוד חיים יש מכנה משותף: שניהם בודדים בעולם. כאשר שאל דוד חיים איפה ביתו—ענה לוקאס בקול רפה, “אין לי בית”. דוד חיים, שהבית שלו גדול מדי עבור אדם אחד, הציע: “תרצה להישאר כאן? נוכל לחלוק את המעט שיש.” כך, במעשה חסד פשוט ואנושי, מצאו ילד רחוב וזקן ערירי נחמה, בית, ומשפחה חדשה יחד בליבה של העיר. הוכחה שגם בארץ, תקווה עדיין יכולה להגיע מהמקומות הכי לא צפויים.
09
יומן אישי, יום שלישי, 22 בינואר אני, נעם, רק בת שתים-עשרה, אבל נדמה לי שכבר עברתי יותר ממה שילדה בגילי צריכה לעבור. כשעוד הייתי קטנה, אימא שלי נפטרה, ואז
שיעורים לחיים
אולגה השקיעה יום שלם בהכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה וסידרה את השולחן. זהו ערב ראש השנה הראשון שלה שלא עם ההורים – אלא עם בן הזוג שהיא אוהבת. כבר שלושה חודשים שהיא גרה עם טוליק בדירתו. הוא מבוגר ממנה ב-15 שנה, היה נשוי, משלם מזונות ואוהב לשתות לפעמים… אבל כשאוהבים, כל זה לא חשוב. אף אחד לא הבין מה בדיוק גרם לה להתאהב בו: הוא ממש לא יפה, אפשר לומר אפילו מכוער, יש לו אופי נורא, והוא קמצן עד כדי גיחוך – ולרוב אין לו כסף, ואם כבר כן, אז הוא שומר אותו לעצמו. ובכל זאת אולגה התאהבה בנס כזה. במשך שלושת החודשים אולגה קיוותה שטוליק יעריך כמה שהיא נעימה ומסודרת, ובהכרח ירצה להתחתן איתה. הוא תמיד אמר: “צריך לחיות יחד, לראות איזו אשת בית את. שלא תתבררי כמו הגרושה שלי.” אולגה לא ידעה מה הייתה גרושתו – הוא אף פעם לא הסביר. לכן היא התאמצה, הראתה רק את הדברים הטובים שבה: לא כעסה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה אוכל על חשבונה (שלא יחשוב שהיא חומרנית), אפילו ערכה את שולחן החג מכספה וקנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאולגה הכינה הכול, טוליק התכונן ל”סילבסטר” בדרך שלו – שתה עם חברים. הוא חזר שמח הביתה והודיע שמגיעים אליהם חברים לכבוד ראש השנה – חברים שלה, כמובן, לא. השעה הייתה 23:00 והאווירה כבר התקלקלה, אבל היא התאפקה ולא אמרה מילה – הרי היא לא כמו הגרושה שלו. חצי שעה לפני חצות פרצה לבית קבוצה רועשת של גברים ונשים שיכורים. טוליק מיד התלהב, הושיב את כולם לשולחן והחלו בשתייה. אף אחד לא הציג אותה, ואף אחד לא שם לב לקיומה – כולם אכלו ושתו, עסוקים בבדיחות פרטיות. אולגה ניסתה לומר שעוד שתי דקות חצות וכדאי למזוג שמפניה, והביטו בה כאילו היא סתם אורחת לא רצויה. – מי זאת? – שאלה אחת הבחורות בשיכרות. – השכנה למיטה, – ענה טוליק בצחוק, וכולם צחקו עליה. הם אכלו את האוכל שהכינה והמשיכו ללעוג לה. תחת קולות פעמוני החצות, הילדים של כולם שיבחו את טוליק על כך שמצא עוזרת בית וטבחית בחינם, וטוליק צחק איתם ולא התבייש. בשקט, אולגה לקחה את החפצים שלה, עזבה וחזרה להורים. מעולם לא חוותה ערב ראש השנה כל כך נורא. “אמרתי לך…” אמרה אמא, אביה נשם לרווחה, ואולגה, בדמעות, סוף סוף הסירה את המשקפיים הוורודים. שבוע לאחר מכן, כשלטוליק נגמר הכסף, הוא הופיע אצלה ושאל כאילו כלום: – מה, נעלבת או מה? ולאחר שלא קיבלה אותו חזרה, הוא התרעם: – איזו התנהגות זאת? את משתזפת אצל אמא ואבא ואני רעב! את מתחילה להתנהג בדיוק כמו הגרושה שלי! מול החוצפה שלו, אולגה פשוט נדהמה. במשך חודשים דימיינה איך תאמר לו את כל האמת – עכשיו עמדה שם ושום מילה לא יצאה. הדבר היחיד שידעה לעשות, היה לשלוח אותו לכל הרוחות ולטרוק לו את הדלת בפנים. כך, מראש השנה, התחילה לאולגה שנה חדשה – וחיים חדשים.
017
כל היום עינת התכוננה לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה, ערכה שולחן. זו הפעם הראשונה שהיא חוגגת את השנה החדשה לא עם ההורים, אלא עם אהובה. כבר שלושה חודשים
שיעורים לחיים
סבטלנה מסיימת יום עבודה, ואז מגיע טלטלה: צעירה בשם כריסטינה מודיעה לה שהיא בהריון מבעלה קוסטה ודורשת שלושה מיליון שקל כדי להיעלם. כשסבטלנה מגלה שמדובר בסחיטה מתוחכמת עם הוכחות חד משמעיות, היא ניצבת בפני ההחלטה הקשה בחייה – לשלם עבור הילד שאולי הוא התקווה היחידה שלהם למשפחה, או לחשוף את האמת ולוותר על חלום ההורות. בדרמה שמטלטלת את נישואי סבטלנה וקוסטה ונוגעת בשאלות של נאמנות, הורות, מוסר וגורל, נפרשת מזימה סבוכה שמובילה להחלטה שתשנה את חייהם לתמיד – ולילד שאלוהים שלח בדרך כל כך בלתי צפויה.
025
סיימתי לעבוד במחשב והתחלתי לארגן את שולחני לקראת סיום היום, כשפתאום המזכירה דפקה בדלת. יערה, מישהי מחכה לך בחוץ. היא אומרת שזה עניין אישי.
שיעורים לחיים
אני בת 25 ומזה חודשיים גרה עם סבתא שלי הדודה שלי – הבת היחידה שנותרה לה – נפטרה בפתאומיות לפני חודשיים. עד אז, סבתא גרה איתה – חלקו יחד בית, שגרה, שתיקות. הייתי באה הרבה, מבקרת אותן, אבל לכל אחת מאיתנו היה את החיים שלה. הכול השתנה כשסבתא נשארה לבד. האובדן אינו חדש לי – אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. למדתי מאז לחיות עם היעדר כאורח קבע. את אבא שלי אף פעם לא הכרתי – אין סיפור, אין אמת חבויה – פשוט לא היה. אז כשגם הדודה הלכה, הבנתי: נותרנו רק אני וסבתא. הימים הראשונים אחרי הקבורה היו מוזרים. סבתא לא בכתה הרבה, אבל היה אפשר לראות את הכאב בכל פרט קטן – קמה לאט, שוכחת לכבות אורות, יושבת ומביטה לשום מקום. אמרתי לעצמי שאשאר “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות. עד שיום אחד סידרתי את הבגדים שלי והבנתי שאני כבר לא הולכת לשום מקום. מאז התחילו להגיע הדעות – תמיד יש למישהו מה להגיד. יש שאומרים שעשיתי נכון – איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת, שאיבדה את בתה, לבד? אחרים אומרים שאני מבזבזת את הצעירות שלי, שבגיל 25 צריך לטייל, לצאת, להיות בזוגיות, “לחיות את החיים”. שואלים אם קשה לי, אם אני מרגישה לכודה, אם אני פוחדת שאשאר לבד בסוף. האמת – אני לא רואה את זה ככה. אני עובדת, חוסכת, מתחזקת בית, הולכת עם סבתא לרופאים, מבשלת איתה, בערב אנחנו צופות יחד בטלוויזיה. לא מרגישה שוויתרתי על משהו. אני בוחרת. כרגע אין לי בן זוג, לא חושבת על ילדים או לעזוב לחו”ל. אני חושבת על יציבות, על נוכחות, על לא לשחזר את סיפור הנטישה שמוכר לי כל כך. סבתא שלי היא כל מה שנשאר לי ממשפחתי הקרובה – אין לי אמא, אין לי דודה, אין לי אבא. אני לא רוצה שסבתא תסיים את חייה בתחושה שהיא נטל או מפריעה. שלא תאכל לבד כל יום, שלא תלך לישון עם הידיעה שאין לה אף אחד. אולי בעתיד אחיה אחרת – אסע, אתאהב, אעזוב. אבל כרגע, זה המקום שלי. לא מתוך חובה. לא מתוך אשמה. מתוך אהבה לסבתא שלי, ומתוך אהבה לעצמי כשהיא לידי. ואתם – מה הייתם עושים?
0159
אני בת 25, וכבר חודשיים אני גרה עם סבתא שלי. הדודה שלי הבת היחידה שנותרה בחיים לסבתא נפטרה פתאום לפני חודשיים. עד אז הן חלקו דירה בירושלים, ימים דומים
שיעורים לחיים
גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי – רק כי פתאום התחיל לטאטא את הרחוב זה נשמע אבסורדי, אבל ככה זה קרה. הוא היה חשמלאי שעבד מהבית, עם סדנה קטנה בגראז’ ותמיד היה עסוק בכבלים, כלי עבודה ולקוחות. הוא אף פעם לא עזר בעבודות בית, לא כי היה נגד – פשוט לא אהב. כשכבר היה לו זמן פנוי, הוא העדיף לנוח, לראות טלוויזיה, לשתות בירה עם חברים או לעשות על האש. לא היה טיפוס של מסיבות או חשדנים. הרחוב שלנו היה דרך עפר רחבה עם עצים גדולים, תמיד מלא בעלים, אבק ובוץ. לטאטא זה היה כמעט יום-יומי – בדרך כלל אני הייתי עושה את זה על הבוקר, בזמן הארוחת בוקר. ואז, יום אחד, עברה לגור לידנו שכנה חדשה. הבית הזה תמיד הושכר, אז שום דבר מיוחד. כמה חודשים אחרי שהיא הגיעה, פתאום הוא התחיל להגיד: “לא, אל תדאגי, היום אני אטאטא.” בהתחלה חשבתי שזה חמוד. ניצלתי את הזמן לסדר את הבית. לא בדקתי מה הוא עושה, לא היה לי למה; אבל אז זה הפך להרגל – והוא עשה את זה תמיד ב-7 בבוקר, אף פעם לא בשעה אחרת. פתאום שמתי לב – כי לפני זה, לא היה לו לוח זמנים לשום דבר, חוץ מהעבודה. מתוך סקרנות, הצצתי מהחלון וראיתי אותו עומד עם מטאטא, מדבר ומחייך לשכנה החדשה. אמרתי לעצמי שזו צירוף מקרים, אבל זה חזר על עצמו שוב ושוב. כל פעם שהוא יצא, גם היא יצאה. שבת אחת הוא אמר שהוא יוצא לשתות בירה עם חברים – מה שהיה נשמע הגיוני. הסתכלתי מהחלון, וראיתי שגם היא יוצאת ואומרת: “אוי, שלום שכן! ערב טוב.” והם הלכו ביחד. בפעם אחרת אמר שהוא הולך לשחק כדורגל – משהו שהוא כמעט אף פעם לא עשה – וגם היא יצאה אחריו, כאילו במקרה, מדברת בטלפון והולכת באותה דרך. לא היו לי הוכחות, לא הודעות ולא תמונות, רק צירופי מקרים – שהפכו למגמה. יום אחד פשוט אמרתי לו ישירות: “אני יודעת שאתה עם השכנה.” הוא הכחיש בהתחלה, אבל אז הודה: “כן. אני איתה. אני מאוהב.” הוצאתי אותו מהבית, לא היו לנו ילדים או משהו לדון עליו. והוא עבר לגור איתה – ממש ליד הבית שלי. הם לא נשארו שם הרבה זמן, אולי חודשיים, ואז נעלמו מהעיר, ולא שמעתי עליהם יותר. השכנים דיברו, המשפחה שאלה, אבל אני כבר לא רציתי לדעת כלום.
014
תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במשהו שקצת הזוי, אבל אמיתי לגמרי. גיליתי שהגרוש שלי בוגד בי בזכות זה שהוא התחיל לטאטא את הרחוב. את נשמעת? מי היה מאמין שככה אגלה…
שיעורים לחיים
אני בת 65 ותמיד הייתי די רגועה לגבי המראה שלי, אבל בזמן האחרון השיער הלבן התחיל לנצח – לא שערה-שתיים, אלא ממש קווצות, בעיקר בשורשים. פתאום ללכת למספרה כבר לא נראה פשוט כמו פעם – בין הזמן, המחיר והתור, חשבתי שאולי הגיע הזמן לצבוע לבד בבית. הרי כל החיים צבעתי לבד, מה כבר יכול להשתבש? הלכתי לחנות השכונתית, ביקשתי “צבע לשיער לבן” ובחרתי קופסה שנראתה רצינית, עם אישה עם שיער יפה על האריזה – כתוב “מכסה 100% שיער לבן”. בבית ערבבתי, שמתי על הראש וחיכיתי. פתאום, במראה, ראיתי לא חום אלא… סגול! חשבתי שזה רק האור, אבל כששטפתי – המים הפכו לסגולים, השיער שלי הפך לחום כהה-כמעט שחור – עם גווני לילך וסגול, צבע שאי אפשר להסביר. הלבן נעלם, אבל באיזה מחיר… ניסיתי לייבש – הצבע רק התחזק. צחקתי על עצמי, התקשרתי לבת שלי בווידאו – היא בקושי התאפקה לא לצחוק. אמרה: “אמא… מה עשית?” וביקשתי שתקבע לי תור למספרה. יומיים הסתובבתי עם המטפחת, אבל הלילך הציץ. במכולת שאלו אם זה סטייל חדש, באפייה אמרו שאני אמיצה. יומיים אחרי זה כבר הייתי אצל הספרית – היא חייכה: “זה קורה ליותר ממה שחושבים.” יצאתי מהמספרה עם שיער מסודר, כיס ריק והבנה – יש דברים שאולי פעם ידעתי לעשות, עד שמצאתי את עצמי עם שיער סגול. מאז השלמתי עם הלבן ועם זה שיש קרבות שעדיף להשאיר בידיים של מקצוענים. זה לא דרמה משפחתית, אלא אנקדוטה אמיתית.
021
אני בן שישים וחמש, ותמיד הייתי די שליו לגבי איך שאני נראה, אבל בזמן האחרון השיערות הלבנות התחילו לנצח. לא מדובר בשערה או שתיים מדובר כבר בקבוצות שלמות, בעיקר בשורשים.
שיעורים לחיים
הכרתי את ה”חברה” שלי בקורס יוקרתי שלמדתי כדי להתקבל לעבודה נחשבת, בקורס היא עזרה לי מאוד כי התקשיתי להבין חלק מהחומר; אחרי הקורס נשארנו בקשר – היא עוד חיה על חשבון ההורים ואני הייתי נשואה בלי תמיכה מהמשפחה, עבדתי קשה ומצאתי עבודה רק אחרי תקופה קשה, כשבינתיים היא התקבלה לעבודה מהניסיון הראשון ובעוד אני נכשלתי פעמיים; ביקשתי ממנה עזרה בלימודים אבל היא תמיד הייתה עסוקה ונעלמה; כשהייתי צריכה לבטל משמרת בעבודה למענה, היא הבריזה בתירוץ של בעיה משפחתית והביא לי בעיות בעבודה; כעסתי והפסקתי לענות לה, אבל כשהייתי אחרי ניתוח היא התקשרה ואמרה שתתקשר שוב ולא חזרה, ובמשך חודשים הציעה להיפגש רק בזמנים שלא התאימו לי; היא התחילה לשאול שאלות חודרניות ולעקוץ על המשפחה שלי, ורק אז התחלתי להתרחק ברשתות החברתיות עד שמחקתי אותה כליל — ואז היא התקשרה לכעוס ולדעת למה התרחקתי למרות שהיא ניסתה לעזור לי, ואני עניתי לה שאין לי זמן לעצמי; בסוף היא אמרה שלא תפנה אליי יותר, וזה פגע בי מאוד וגרם לי לאבד אמון באנשים — היום אני כבר תוהה אם לפעמים הייתי בכלל רומן חולף בשבילה, כי האכפתיות שלה תמיד הייתה מותנית בלא להיות יותר מאושרת ממנה, ונותרתי עם כאב ותחושת בדידות, חוששת להאמין שוב שיש דבר כזה חברות אמיתית
017
הכרתי את ה”ידידה” שלי בקורס שממש התעקשתי לעשות, בתקווה להתקבל למקום עבודה יוקרתי באחד המקומות שרק שמעת עליו בתל אביב. נאמר את האמת חלק מהחומר
שיעורים לחיים
מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי – הכרנו יותר מעשר שנים, ישנה אצלי, בכתה איתי, הכירה את הפחדים, הכישלונות והתכניות שלי, סמכתי עליה בעיניים עצומות. כשפגשתי את הגבר ההוא סיפרתי לה מיד, בהתחלה שיחקה שהיא שמחה אבל תמיד הייתה תחושה מוזרה בתגובות שלה – היא לא אמרה “אני שמחה בשבילך” אלא “תיזהרי”, לא אמרה “הוא נראה אחלה” אלא “אל תתלהבי”. כל הערה שלה הייתה אזהרה במסווה של דאגה. אחרי כמה שבועות התחילו ההשוואות – הוא לא שונה מהאקסים שלך, את תמיד נפלה על אותו סוג גבר. אם שלח לי הודעות לעיתים תכופות, טענה שזה מסוכן; אם נעלם לכמה שעות – כנראה עם מישהי אחרת. לא היה אמצע. רגע אחד שינה הכול – יצאנו שלושתנו, אני הלכתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי אותם מדברים צמודים. לא קרה כלום ברור אבל משהו הציק לי. בלילה שלחה לי הודעה שהוא “יותר מדי נחמד אליה” ושזה מחשיד. לא הבנתי, אבל התחלתי לדאוג. משם זה רק הידרדר – כל פעם שנפגשתי איתו היא התעצבנה, אמרה שאין לי זמן בשבילה, שאני משתנה. חזרה שוב ושוב שנשים לא אמורות להפסיד חברות בשביל גבר. אבל כשאני הזמנתי אותה – תמיד סירבה. השיא היה כשהראתה לי “תגובות” מאנשים שטענו שהיו איתו – בלי הוכחות, רק שמועות ופוסטים חשודים. כששאלתי למה לא סיפרה לי קודם, ענתה שלא רצתה לפגוע בי. באותו שבוע התחלתי לריב עם בן הזוג שלי על דברים שלא היו בעיה קודם, התחלתי לחשוד ולחטט, דרשתי הסברים שהוא לא הבין למה. הוא התעייף. אמר לי שהוא מרגיש שאני לא סומכת עליו – והוא לא מבין מאיפה חוסר האמון הזה. זמן קצר אחר כך נפרדנו – בתוך ויכוחים שכבר לא היה בהם טעם. הגרוע מכל בא אחר כך – חודש אחרי גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מתקשרת איתו. קודם טענה שזה כדי לברר דברים, אחר כך שזה רק קפה, לבסוף הודתה שהם נפגשים הרבה. כשעמדתי מולה, היא לא התנצלה. אמרה שלא עשתה כלום לא בסדר – שאני בעצמי אשמה. והוא אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש: “עשיתי רק את מה שאת לא הצלחת לשמור עליו.” אז הבנתי הכול – זו לא הייתה דאגה ולא זהירות, זה היה תחרות. היא לא יכלה לראות אותי מאושרת, מתקדמת, עם משהו שאין לה. לא רצתה להישאר מאחור. היום אין לי לא את הגבר ולא את החברה, אבל יש לי בהירות – הפסדתי שתי מערכות יחסים, אבל זכיתי לדעת שלא כל מי שיושב לידך ומקשיב – רוצה בטובתך. יש אנשים שסתם מחכים לרגע הנכון לדחוף אותך למטה.
017
מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי. הכרנו מעל לעשור. היא ישנה אצלי בבית, בכתה איתי, הכירה את הפחדים שלי, את הכישלונות שלי ואת החלומות שלי.
שיעורים לחיים
אני לא בוחרת את תסריט החיים של אמא שלי: איך למדתי להציב גבולות מול הביקורת, לשמור על המשפחה שלי, ולהיות נאמנה לדרך שבחרתי – סיפור על יחסים, אכזבות, ויצירת חיים אמיתיים משל עצמי
0171
לא רוצה את התסריט של אמא פעם הייתי משוכנעת שאין ביני לבין אמא שום סודות. טוב, כמעט שום סודות. יכולנו לדבר על הכול: על פחדים שהיו לי בתור ילדה, על הניצחונות
שיעורים לחיים
להחזיק מעמד עד חתונת הזהב: 25 שנות נישואים של לודמילה ואיבן, אהבות, בגידות, וסודות בכפר הקטן שלנו
012
להחזיק מעמד עד יובל הזהב חיים עשרים וחמש שנה ביחד, נעמה ויונתן. לה כבר חמישים, ובעלה מבוגר ממנה בשנתיים. החיים בבית בפרברי ראשון לציון, כמו אצל כולם עבודה