שיעורים לחיים
התחלתי לעצבן את בעלי..? שמונה שנים הכל היה נפלא, אבל בשנה התשיעית הכל התחיל להטריף את בעלה של נעה – ובעיקר נעה בעצמה. הוא חזר מאוחר, אכל, מלמל לעצמו, פתח מחשב ושיחק יריות כל הלילה. כשמביט בה – כאילו יש לו כאב שיניים כרוני בכל הגוף. יותר ויותר אמר ביבושת שיישן הלילה אצל אמא שלו. יום אחד נעה נשברה והתקשרה לחמותה: – מדיאה גיאורגייבנה, דימה אצלך? ומדוזה גורגונובנה ענתה במתק שפתיים: – אשת חיל, נועלי, תמיד יודעת איפה בעלה. נעה קנתה ספר “איך לשמור על הבעל”, ניסתה להסביר לקופאית שזה בשביל חברה; הבחורה הביטה בה ברחמים דוחים. אחר כך נעה קלטה שעם הספר הזה משהו דפוק – כמה בעלים צריך לשמור שתכתבי ספר שלם? ואם מצליחה – למה צריך עוד? מאה וחמישים עמודים של עצות, מלבני תחרה עד להתעניין בעיסוקי הבעל, ועד ללוש בצק כמו שצריך. נעה אפילו הצליחה סוף סוף להכין בצק שמרים, אבל בעלה לא נמשך לאווירת הבית. אולי הייתה צריכה ללוש בבייבידול. או לבוא ככה לאמא שלו. ניסיון להתעניין בתחביבי בעלה נגמר בכך שנעה עברה בשנייה משחק שהוא נתקע בו שבוע – זה לא תרם לאינטימיות. נעה הלכה לקנות מגפיים – חזרה עם גורה שמנמנה באותו מחיר. הסתכלה עליה והבינה שתמיד רצתה כלב. לא קישקושי, כלב אמיתי. המגדלת שאלה: – את מבינה בכלבים? לא? אז זה רטריבר זהוב. ולמה לא זהוב? תתבגר – יזהיב! מאוד אופנתי, והורים אלופים. המחיר – מגפיים של חורף. בעלה עגן בבית, הביט בגור ושאל: – מה זה?! – רטריבר זהוב, עם תעודות, לא יקר – הנה מסמכים. במסמכים היה רשום: בולדוג עתיק מאלבמה. הטלפון של המגדלת היה של מנהל העבודה של הקבלן – על בולדוגים ורטריברים שם ענו בגסות. – יש לך עיניים?! איפה רטריבר ואיפה בולדוג?! וכמה שילמת?! אין לך טיפת שכל! הגור לא אהב את הצעקות והגיב בשלולית נדיבה. – ריבונו של עולם, עם מי אני חי! – קרא בעלה וחזר למחשב, מבטו כאילו יורה במפלצות מחשב, ובעיקר בנעה. בבוקר הגור כבר הרגיש בבית – הוא עשה מה שצריך על הסניקרס של בעלה וכרסם את נעליו. ואז זה התפוצץ – הכל אצל נעה בלתי אפשרי: הפנים, הבגדים, הנשמה, המחשבות, והעובדה שהיא מרוויחה פי שתיים ממנו. – דימקה, הרי אתה לא רצית ילדים, – ניסתה בעדינות. – כי איזה ילדים ייצאו לאחת מטומטמת כמוך?! דבילים כמותך! תראי את עצמך – מי בכלל ירצה יצור כזה? הגור הקשיב, ואז ניסה לנשוך את קרסולו של הבעל. נעה נחנקה מהעלבון כשראתה אותו אורז מזוודה. שלושים. החיים נגמרו. נקודה. אין טעם להמשיך, אבל לגור זה לא אכפת. הוא לועס בשקט גרב ומתנהג כאילו לא קיבל אהבה חודשיים. הגור, גור, גדל מהר, אבל לא נהיה מגן – במקום לנשוך, אהב ללקק. בערבים יצאה נעה איתו לטיולים, עד שנפלה איתו לבור חפור בגשם-שלג, כמעט חצות, והטלפון בבית. צעקה לעזרה – שני גותים נחלצו, קראו ליחידת חילוץ וחיכו איתה. קודם חילצו את גור – הוא ליקק את כולם, כולל הגותים. אחר כך העלו את נעה – קפואה ובבוץ. המפקד רטן כלפיה שהכלב מטומטם והיא עוד יותר. – הוא קשה לחינוך,– הסבירה. – בדיוק כמוני, – אמר גות בגיחוך. – אני גר פה – בואי, תשטפי פנים. – יאללה, – אמרו לַמפקד, – לפני שתאכל ממנה. – אולי גם לי לחפור בור? עד שהעירייה תתעורר, אשאר לבד לנצח, – צחקה אחר כך חברתה של נעה. נ.ב. הילדים של נעה לא גאונים. סתם ילדים חכמים ומשעשעים. סשה ולידוש. בכיתה א’ היה שיעור על המשפחה: – אבא שלנו מציל את העולם! ואמא עובדת על מחשבים! – דיווח הקטן סשה. ולידוש השקטה הוסיפה: – והכלב שלנו יודע לראות טלוויזיה!
026
אני מעצבנת את בעלי…? שמונת שנים הכל זרם כמו מים בנהר הירקון, אבל שנה תשיעית משהו התחיל להיות מוזר. ויותר מהכל אני עצמי, נגה, נהייתי לו בלתי נסבלת.
שיעורים לחיים
חשבת על זה טוב, מריה איוונובנה? – קולו של נהג האוטובוס הישן, פז׳ המקושקש, נשמע עמום, כאילו מתוך חבית. הוא הביט בה דרך מראת הצד, ומבטו שילב רחמים עם תמיהה. היא עמדה בצד הדרך, לופתת מזוודה סובייטית ישנה, והרוח חיטטה בשולי המעיל שלה. ליד התקרבה אופניו של לֵאשָה, דוור הכפר שגם מסיע אנשים, והוא נעצר, מביט בגגון הבית הנטוי מעבר לשיחי הלילך, ובשקט סביב – דממה שרק רעש של צפצופי צפצפים ונביחה חנוקה של כלב רחוק שיבשו. “מריה איוונובנה, את הרי ירושלמית לשעבר, חיית במרכז, בחום ובנוחות. וכאן… אפילו החשמל משתגע לפעמים,” הזהיר לֵאשָה, נשען על דוושתו. אבל מריה חייכה בעדינות, עיניה בצבע של מים אפורים, ואמרה: “ארבעים שנה לימדתי בכיתה רועשת, נשמתי גיר, חייתי במירוץ בלתי נגמר. עכשיו, כל מה שאני רוצה זו השקט — פה יש זיכרון, יש מחשבה, יש מנוחה.” הוא נאנח, “טוב, את יודעת. אם צריך משהו – תלתלי סמרטוט אדום על הגדר, אראה כשאעבור. אגיד לבַּבָּה נורה להשגיח.” היא הודתה לו ושלחה אותו לדרכו. מריה נכנסה לחצר המוזנחת, דחפה שער חורק, ולבסוף עמדה באמצע חדר מלא רהיטים מכוסים בסדינים לבנים כמו שלג. היא הייתה בת שישים וחמש, גוף קטן אבל יציב, עיניים שיודעות למצוא טעויות וכאב, לב שהחשיך כשנפטר בעלה. הדירה בעיר הפכה להיות לה כלוב, שם חשה כפיל מיותר בסלון מהודר. אז חזרה לכפר הילדות, לבית שלא נגעה בו עשר שנים, והחליטה לשפץ בעצמה — גם את הבית, גם את עצמה. היא מצאה בעליית הגג קופסה ממתכת ובתוכה אוצר שהיה שייך לסבתא: תכשיטי כסף כבדים, תכשיטי מסורת, אבל ליבה נמשך דווקא ליומן עתיק בצבע עור סדוק ולשקית קטנה עם זרעי פשתן נדירים. מריה שקעה במחברת. במקום למכור את הכסף, החליטה להשיב למסורת את מקום הכבוד: זרעה פשתן לפי ההוראות העתיקות, שיפצה מכונת טוויה עתיקה, וטווית לין ברפיון עתיק. היא ארגה סדינים רקומים, החליטה שאוצר אמיתי הוא מסורת משפחתית, לא מתכת קרה. השכנות הכפריות הופתעו מהמגע המרפא של הבדים, התגלגלו שמועות בכפר. מריה שבה להרגיש תכלית וחמימות בחיים. יום אחד הגיע בנה מהעיר, מיואש מהחיים ומהעבודה, אשתו חולה, והנכד סבל מבעיות עור. מריה הלבישה אותו בבגד מאריג הפשתן שהיא עצמה יצקה – ולפתע החל הילד לישון בשקט, נרפא לפתע, והמשפחה חשה תקווה מחודשת. בשווקי כפר ובירידים התלהבו המבקרים מהבדים הייחודיים, קיבלו הזמנות מפתיעות, אפילו בוטיק יוקרתי מתל-אביב רצה את העסקה. הבן, לֵן, הבין שזה עתיד ולאו דווקא מטילי כסף. ביחד פתחו עסק קטן – “חוטי הגורל – תחייה של מסורת”. שנה חלפה: שדות פשתן פרחו סביב, הבית שוקם, נשים מהכפר עבדו יחד בשירה על מכונות טוויה. הנכד התרוצץ בריא בשמש, הבית של מריה התמלא נאמנות, קול ושמחה. כסף הכסף עזר – אבל באמת היו אלה הידע, התעוזה והאהבה – שהתניעו מחדש את חיי המשפחה והכפר. בלילות שקטים, אחרי שכולם הלכו לישון, מריה ליטפה את המחברת העתיקה שלה וידעה: גם כשהכול נראה אבוד, אפשר למצוא חוט שיחבר שוב את החיים למשהו חזק, חם ומואר. הסיפור של מריה איוונובנה הפך לאגדה של המקום, דוגמא איך שורשים, עקשנות ולא מעט לב – יכולים להחזיר את התקווה גם לפסגת בדידות ושכחה. נְשִימַת הַלֵּאבֶּלְ – כשמריה חזרה לשורשים, גילתה את הכוח שטמון במסורת הישראלית, והפיחה חיים חדשים בבית הישן, במשפחה ובכפר – חוטים שמחברים דורות, תקווה ועבודה בעברית של הלב.
017
חשבת על זה טוב, רות בן-צבי? קולו של נהג האוטובוס, גבר מזדקן מאחורי הגה של אוטובוס ישן של אגד, בקע מעומעם כאילו הגיע מחדר מדרגות. הוא הביט בה במראה, עיניו
שיעורים לחיים
איך נפרדנו, אישתי ואני כן, החלטנו שככה עדיף. החלטנו בשקט, שנינו החזקנו מעמד יפה. אפילו התבדחנו. בכל זאת אנשים תרבותיים אנחנו. אשתי ארזה את החפצים. וגם את הכלבונת שלנו לקחה איתה. נסעה לה. לשלושה ימים לאחותה הקטנה. נו, הבנות רצו לעשות כיף ביחד בחופשה. להתפנק כאוות נפשן, לרכל, לראות סרטים, לאכול שוקולד במיטה ולצחוק על תמונות באינסטגרם. ולהתפנק עם הכלבונת הקטנה. ומה איתי? לא עשיתי כלום מיוחד. לא רצתי לקנות בירה, לא הזמנתי חברים לשתייה. לא צריך את זה בכלל. נו, אולי רק הדלקתי מוזיקה רועשת בבוקר. וגם ניקיתי את הכיריים והמקרר – זה כל ה”שיגעונות” שלי. אתמול אישתי והכלבונת חזרו בערב. חיבוקים, נשיקות, ברור. אפילו הצעתי שנלך יחד לטייל עם הכלבונת. בדרך-כלל היא עושה את זה לבד ובקצרה. הלבשנו אותה חם ויצאנו למסע סביב הבניין שלנו. צעדנו יחד ודיברנו, דיברנו. אפילו הכלבונת איבדה את המגפון של החורף, לא שמנו לב. בדרך-כלל בערבים אנחנו רואים סרט או קוראים. אבל אתמול לא ראינו כלום ולא קראנו. הלכנו לישון מוקדם. …אני לגמרי בטוח שפרידות קטנות מחזקות את הזוגיות. יותר מזה – הן אפילו הכרחיות לפחות פעם בחצי שנה. בלי ריבים ודרמות של “אני נוסעת לאמא!” לא, פרידה בריאה. פשוט מחליטים – אחד נוסע לכמה ימים, לאחות, לחבר לעל האש או לסוף שבוע בצפון, יש מלא אפשרויות. חופשה אחד מהשני – דבר חשוב ומועיל, אפילו כשהיחסים מעולים. כי צריכים קצת דרמה. אושר זוגי זה מעולה, אבל חייבים לשנות קצת את העלילה – זה פשוט כיף. ולגבר, זה ברור – חשוב לעיתים להיות לבד. לא להשתגע, לא לשתות וודקה משש בבוקר, פשוט לשהות לבד. אולי גם לאישה, אני לא מומחה. אבל לי נדמה שלפעמים היא פשוט צריכה אנשים יותר ממני, כי ככה זה נשים – הרבה יותר תקשורתיות. אבל, לא יודע, לא מומחה. בשביל גבר, קצת לבד – צורך אמיתי. למה אתם חושבים גברים הולכים לדוג? בשביל דגים? ממש לא. הם רוצים רק יום-יומיים של שקט, לבד ליד המים, להקשיב לציפורים. סוג של מדיטציה. אבל הכי חשוב – זה הרגע של הפגישה מחדש. זה, חברים, האושר, הרוך והתשוקה. הכול בשביל זה. שלום אהובה! ואז הלכנו לישון מוקדם, כמה שיותר מהר.
031
איך נפרדנו אני ואשתי כן, החלטנו שזה עדיף לכולנו. ישבנו ודיברנו על זה בשקט, שנינו נשארנו רגועים, אפילו התבדחנו קצת. בכל זאת, אנשים תרבותיים.
שיעורים לחיים
אני מזהירה בפעם האחרונה: אם לא תחליף את אולם האירועים – אני מבטלת את החתונה! נשארו שבועיים בלבד, ההזמנות בידיי ואני לא מצליחה לחתום עליהן…🤨 – מה שוב קרה לך, ליה? – שאל החתן בדאגה. – יש לי הרגשה רעה! – זה טבעי, – הוא חייך, – לא כל יום מתחתנים. אבל ההתרגשות תעבור, אני מבטיח שהכול יהיה טוב! – איך אתה יכול להבטיח משהו שאתה בעצמך לא בטוח בו? למה כל כך קשה להסכים איתי? איך נצליח להסתדר אם כבר עכשיו אתה לא מתחשב במה שחשוב לי?! – אנחנו לא כל כך עשירים, לילה. כבר שילמתי מקדמה על האולם והקייטרינג, ואם נבטל – הכסף הלך. – זה לא הכי גרוע, אהובי, רק תאמין לי. – אני לא מאמין בשטויות כאלו. זה לא הגיוני. במקרה הטוב נישאר בלי ירח דבש. תסבירי לי כבר מה הסיפור? – טוב, תקשיב. ואל תגיד לי שזה לא קורה. אם אתה לא מאמין בזה – זה לא אומר שזה לא קיים. – מבטיח, – ענה לה בחיוך. – אצלנו בעבודה הגיעה מישהי חדשה, אלה, קצת מסתורית, לבושה תמיד כהה, לא מדברת עם אף אחד. היא פנתה אליי ואמרה: “סבתא שלך, תניצ’ה, שלחה לך ברכה.” – מה? , – הופתעתי, הרי תניצ’ה כבר שלוש שנים לא בינינו. – את רוצה לדעת על מה היא רוצה להזהיר אותך? – שאלה, – אבל רק אחרי העבודה. הסכמתי. וזה מה שסיפרה לי: פעם, בעיר שלנו, פתחו מסעדה חדשה עם אולם אירועים נוצץ. סרגיי עבד שם כנהג, והציע לכלתו, נטלי, לחגוג שם את החתונה. היא שמחה מאוד – היא הייתה ממשפחה פשוטה שמעולם לא ביקרה באולם אירועים כזה. בערב החתונה, נטלי נראתה מהממת בשמלת כלה לבנה. סרגיי היה חתן לתפארת. אחרי החופה, כולם נסעו לאולם. הקהל התפעל מהיופי – ורק אישה זקנה אחת נאנחה: – למה חתונה בלי פרחים אמיתיים? לא הרגשה טובה… אבל אף אחד לא שם לב – באותן שנים הכול היה סינתטי. המשפחה, לעומת זאת, הגיעה עם פרחים חיים והניחה אותם על השולחן של החתן והכלה. בשיא הערב, כשנטלי חזרה מהרחבה – כל זר הוורדים הלבן שעמד ממש מולה – נבל. המלצרים הוציאו אותו, והחגיגה נמשכה. אבל נטלי הרגישה רע, התעלפה, ואז החדר אוורר. ”אולי היא בהיריון?” לחשו האורחים. “ראיתי כתם דם על שמלת הכלה,” לחש אחד הקרובים. אך כשהבדקו – לא היה כלום. אז שמועות עברו באולם – שמישהו ראה אישה בלבוש שחור נכנסת. חיפשו אותה – לא מצאו. גם כל הלילה הראשון של הזוג עברה באימה – נדמה היה שיש מישהו נוסף בחדר, שמקשיב, מתבונן… בבוקר – פאניקה. לא היה ירח דבש; מיד חזרו לעבודה. עד סופ”ש סרגיי לא שרד – הוא נהרג בתאונת דרכים. אף אחד לא הבין איך. נטלי שקעה בעצבות, ונעלמה מהבית אחרי שנה בדיוק – לא נראתה שוב מעולם. – אחלה סיפור אימה, – אמר אלכס, – אבל זה מה קשור אלינו? – בטח קשור! – דמעות חנקו אותי – כי זה היה בדיוק אותו אולם, ובדיוק אותו חלל שאתה הזמנת! – את מגזימה! אנשים עוברים כל מיני דברים, זה לא קשור אלינו… – מספרים שבנו את האולם על בית קברות ישן, ובדיוק במקום של הקבר של כלה שהתאבדה שבוע אחרי החתונה, אחרי שמצאה את בעלה בוגד בה. עכשיו הנשמה שלה רודפת את מי שמתחתן שם: את החתן לוקחת אחרי החתונה, ואת הכלה אחרי שנה. ולי יש תחושה, שזה הזמן שלנו. מה אם החתונה שלנו תהיה המקוללת הבאה? סבתא לא סתם הזהירה אותי! – אני לא מאמין בשום קללה! – אלכס נאנח – אם לא מתחשק לך, אתחתן עם ליאל! (חברתי הטובה). תחתמי כבר על ההזמנות, או ש… אעמוד במילה שלי. עוד היססתי – ואז ביטלתי את החתונה. ולא עבר שבוע – ואלכס נהרג בתאונת אופנוע כשבלם נשבר. פחדתי שליאל בבעיה, אבל אלה מהעבודה כבר לא עבדה איתי – וגם לכתובת שרשמה היא לא באמת גרה. ועל החתונה ההיא, ההכי מצמררת בפתח תקווה של שנות השבעים, עוד מדברים המקומיים…😏🌿🥀✨✨
014
В последний раз предупреждаю, если ты не поменяешь банкетный зал, я отказываюсь выходить за тебя замуж, так я сказала своему жениху, когда до свадьбы остались
שיעורים לחיים
אחרי לילה מתיש בבית חולים, טניה חזרה הביתה גמורה מעייפות ובחוץ שלג רטוב וקרח חלקלק; בין אשפוזים דחופים של ילד עם דלקת תוספתן וסבתא עם שבר בירך, היא רק פנטזה על מיטה – עד שבדרכה פוגשת גבר זר שנזרק מרכבת, מבקש מקלט, ונכנס אל חייה; באמצע כל הדרמה, אמא שלה נכנסת הביתה, חושדת, מתווכחת וחוששת, עד שבסוף מגיע גם ערב ראש השנה, טניה נשארת שוב בלילה במשמרת – ודמות לא צפויה בתחפושת של סנטה קלאוס משנה לה את העתיד: על מפגשים אקראיים, קצת מזל והרבה לב טוב שמניעים את החיים.
0105
יומן אישי יום רביעי, סוף דצמבר, תל אביב אחרי משמרת לילה קשה במיוחד בבית החולים איכילוב, בקושי גררתי את הרגליים בדרך הביתה. הגשמים והקור של דצמבר הפכו את
שיעורים לחיים
הילד שביקר כל יום את אמא שלו – סיפור מרגש בהשראה מהמציאות הישראלית
065
הילד שתמיד הלך לבקר את אמו. סיפור מוזר ומשונה כמו חלום, מלא בתמונות נודדות שאין להן התחלה ברורה. ילד בשם נדב איבד את אמא שלו כשהיה בן עשר.
שיעורים לחיים
הארוסה שלי נטשה אותי והשאירה אותי עם שלישייה שזה עתה נולדו ופתק – תשע שנים אחר כך, היא הופיעה בדלתי בערב ראש השנה
0528
כשהארוסה שלי עזבה אותי, היא השאירה אחריה שלישייה בת יומם ופיסת נייר מקומטת תשע שנים אחר-כך, בערב ראש השנה, דפקה פתאום בדלת. תמיד אמרו לי שלהיות הורה ישנה אותי.
שיעורים לחיים
איך שחזרתי הביתה, השכנה קפצה עליי ואמרה: “כל יום גבר צועק בדירה שלך, הוא כבר מטריף את כל הבניין”; אבל איך זה אפשרי אם אני גרה לבד? למחרת החלטתי להישאר בבית ולהסתתר מתחת למיטה. בדיוק ב-11:20 גבר זר פתח את הדלת עם מפתח משלו – ומה שהוא עשה שם הקפיא לי את הדם. 🫣
074
10 ביוני חזרתי הביתה מהעבודה אתמול, וכבר ליד הדלת חיכתה לי שושנה, השכנה מקומה אחת למטה. היא פנתה אליי במבט מודאג ואמרה: תמר, כל יום יש אצלך בבית צעקות
שיעורים לחיים
אישה שחשדה שבעלה בוגד בה שכרה חוקר פרטי – אך כשהגיעה לכתובת ששלח לה החוקר, נחרדה עד עמקי נשמתה ממה שראתה שם
03.8k.
נועה חשדה בבעלה, תומר, כבר חודשים. יותר מדי “פגישות עבודה”, יותר מדי נסיעות ארוכות ל”מחסן הכלים”, ריחות משונים על הבגדים שאין להם הסבר.
שיעורים לחיים
הלילה שבו אב חזר הביתה… ונישואים הסתיימו בגלל אמת שלוחשה בשקט
0514
הערב שבו אב חזר הביתה והנישואין נגמרו בגלל אמת שנאמרה בשקט הבית ברחוב בהרצליה נראה רגוע מבחוץ, החלונות הגבוהים מאירים בחום כשהשמש שוקעת מעל קו החוף של תל אביב.