Author: Lewis Simmons
תשמע, אתה לא תאמין מה ми се случи התאהבתי בגיל שבעים. כן, בדיוק כמו שזה נשמע. הילדים שלי כמובן אמרו שזה ממש מביך ולא מתאים. כשמגיעים לגיל שבעים, אתה כבר
Кירות בית החולים נראו לאנה כמו מסדרונות אין־סוף של אבק ואור ניאון קר. אנה לחצה את כפות ידיה אל האוזניים, ניסתה לחסום את קולות הבכי הצורם מפינת התינוקות
הטלפון שלי זמזם ב-20:47 הודעת טקסט שגרמה לי כמעט להחסיר פעימה. “נעם, זו גברת גבאי מהבית ממול. האור של המרפסת אצל ההורים שלך לא דולק.
שמי הוא מרים, אני בת שישים ושמונה, ובמשך שנים האמנתי באמת שעשיתי עבור ילדיי את המיטב שיכולתי. היום, הם רואים זאת אחרת. הייתי אם חד הורית;
תקשיב, אני חייב לספר לך משהו שקרה לי בסופ”ש האחרון. אחרי עשר שנים של עבודה קשה בלי חופשות, בלי הפסקות, אותה מאזדה מקרטעת סופסוף קניתי בית.
כל שבוע, הייתי קונה כוס קפה קטנה לאישה שמקפלת את הבגדים שלי במכבסה עד שהבעלים פנה אליי ואמר: “היא לא עובדת כאן. היא באה כדי להיזכר.”
לפני שלוש שנים ניסיתי למצוא את הבן שלי, ועד היום אני טועם את המרירות של ההחלטה ההיא, כאילו בלעתי את הגאווה שלי רק כדי לא להישבר מהכאב. חודשים הייתי אותו אב שמחפש.
תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה לי בשבת שעברה רק преди няколко ימים, אבל זה עדיין יושב לי בראש. היינו בבית קפה כזה יוקרתי בתל אביב שעושה לך להרגיש כאילו
יומן אישי, יום ג’, 14:30 דפקה בדלת עמדה צעירה, עם מבט מתנצל. סבתא סוניה, סליחה שאני מטרידה, את יכולה לשמור כמה שעות על הילד שלי? מה?
אני בן 67. כל חיי הלכתי לפי שגרה קבועה. עבדתי 42 שנה בבנק אותו שולחן, אותה כיסא. יצאתי לפנסיה. מעולם לא התחתנתי. אין לי ילדים. אני גר לבד באותה הדירה שהשכרתי כשהייתי בן 28.









