שיעורים לחיים
– מה, באמת אני לבד? השתוממה אולגה – מה פתאום, יש לי משפחה ענקית! – מזכרות עם משמעות: סיפור על אולגה, כלביה וחתוליה, הלב הרחב שהקים משפחה חדשה בקצה המושב
032
מה פתאום לבד? ענתה היא, לא, מה פתאום, יש לי משפחה גדולה! מזכרות עם ערך יעל כבר כמה שנים גרה לבדה בבית קטן בפאתי היישוב. ובכל פעם שהיו פונים אליה כאילו
שיעורים לחיים
גילה הייתה המאהבת. לא שפר עליה מזלה בנישואין. נשארה רווקה עד גיל שלושים ואז החליטה בכל זאת לנסות למצוא גבר. בהתחלה לא ידעה שפבל נשוי, אבל אחר־כך כבר לא טרח להסתיר כשחש שנקשרה אליו והתאהבה. גילה לא האשימה את פבל אפילו פעם אחת; להפך, רק את עצמה האשימה על הקשר הזה ועל החולשה שלה כלפיו. היא הרגישה פגומה כי לא מצאה חתן בזמן, והזמן הלך ואוזל. ולמרות הכל — לא הייתה רעה למראה: לא יפיפייה, אך נעימה, קצת מלאה, מה שנתן לה מראה בוגר יותר. הקשר עם פבל לא הלך לשום מקום, והיא לא רצתה להישאר המאהבת — אבל גם לא יכלה לעזוב אותו. הפחד להישאר לבד ליווה אותה. יום אחד קפץ לבקר אותה בן־הדוד סרגיי, שעבר בעיר בענייני עבודה וקפץ לכמה שעות. אכלו יחד במטבח, שוחחו על החיים, כמו פעם בילדות. גילה סיפרה לסרגיי על חייה — ממש הכל, ובכתה קצת. אז באה השכנה, קראה לה לראות קניות חדשות. גילה יצאה לכעשרים דקות. בדיוק אז נשמעה נקישה בדלת. סרגיי הלך לפתוח, ובהנחה שגילה חזרה (הדלת לא הייתה נעולה)… ומי עומד? פבל. מיד הבין שזה המאהב של גילה. פבל נאלם כשראה גבר ענק בביגדי בית אוכל לחם מרוח בנקניק. – גילה בבית? – היה כל שיכול לשאול פבל. – כן, היא במקלחת, – סרגיי ענה מיד, מבין את הרמז. – סליחה, מי אתה? – אני הבעל שלה, אזרחי בינתיים… ולמה אתה מתעניין? – התקרב אליו ותפס אותו בחולצה – אתה לא אותו נשוי שגילה סיפרה לי עליו? תשמע טוב: תופיע פה שוב — אתה עף מהמדרגות, הבנת? פבל השתחרר במהירות וברח למטה. כשגילה חזרה, סיפר לה סרגיי על הביקור. – מה עשית? מי ביקש ממך? – בכתה גילה – הוא כבר לא יחזור. היא ישבה, פניה מכוסות. – נכון, לא יחזור — וטוב שכך. תפסיקי לבכות כבר. יש לי בשבילך גבר מצוין בעין: אלמן מהיישוב שלנו. כל הנשים שם רודפות אחריו, והוא דוחה את כולן. נראה שרוצה להישאר לבד עדיין. אחרי שאסיים פה — בא אלייך שוב. ניסע, אכיר ביניכם. – מה פתאום? – נבהלה גילה, – אני לא יכולה. מי זה בכלל? ואיך אני פתאום באה… איזה בושות. אני לא באה. – בושה לישון עם גבר נשוי, לא להכיר מישהו פנוי. אף אחד לא מכריח אותך לדבר, רק תבואי, אני אומר לך. וליובה שלי יש יום הולדת. כעבור כמה ימים גילה וסרגיי כבר היו ביישוב. אשתו של סרגיי, ליובה, ערכה שולחן בגינה. באו שכנים, חברים ועוד. בין האורחים — אלכסיי, אלמן. כולם כבר הכירו את גילה, אבל עם אלכסיי נפגשה לראשונה. האווירה הייתה חמימה. גילה ציינה בליבה שאלכסיי שקט וצנוע. “בטח עדיין כואב על אשתו. איש רגיש כזה נדיר,” חשבה. כעבור שבוע, בשבת, נשמעה דפיקה בדלת. גילה לא צפתה לאורחים. היא פתחה ובפתח עמד אלכסיי, עם שקית ביד. – אפשר להיכנס? הייתי במקרה באזור — קניות בשוק ובחנויות. חשבתי — אנחנו מכירים, אז למה לא לבקר? – גמגם אלכסיי. גילה הזמינה אותו לתה. התפלאה, אבל קלטה שהביקור לא מקרי. – קנית כל מה שצריך? – שאלה. – כן, זה באוטו. ואת זה…– שלף אלכסיי זר קטן של צבעונים והושיט לה. היא לקחה, עיניה אורו. ישבו במטבח, שתו תה ודיברו על מזג האוויר והמחירים. כשסיים, הודה לה ונעמד ללכת. במסדרון לבש לאט את הז’קט, נעל נעליים. כבר בפתח לפתע הסתובב: – אם אלך עכשיו ולא אגיד את זה — לא אסלח לעצמי. גילה, כל השבוע חשבתי עלייך. באמת. נכנסת לי ללב — חיכיתי לסוף השבוע, באתי ישר. את הכתובת לקחתי מסרגיי… גילה הסמיקה, הביטה ארצה. – אנחנו כמעט לא מכירים… – אמרה בחצי קול. – זה לא משנה. העיקר — שאני לא דוחה אותך, נכון? ואני יכול לעבור ל”את”? אני יודע שאני לא מתנה. ויש לי ילדה קטנה, שמונה, עכשיו היא אצל סבתא… אלכסיי התרגש, ידיו רעדו מעט. – ילדה זה נפלא. זה אושר, – גילה חלמה בקול. – תמיד רציתי בת. אלכסיי עודד מהמילים שלה, לקח מידיה, משך אותה לחיבוק ונשק לה. כשפגש במבטה ראה דמעות בעיניה. – אני לא מרתיע אותך? – שאל – נדמה לי… – לא, להפך. אפילו לא ידעתי שאוכל להרגיש ככה… נעים לי, ואני שקטה. לא גונבת אף אחד. מאז נפגשו בכל סוף־שבוע. אחרי חודשיים נרשמו גילה ואלכסיי ונשארו לגור ביישוב. גילה מצאה עבודה בגן הילדים, וילדה בת. כך גדלו אצלם שתיים: שתיהן אהובות וקרובות. חיבוק ואהבה לכולן ובשפע. ואילו אלכסיי וגילה רק הלכו ופרחו מאושר – אהבתם התבשלה כמו יין טוב עם השנים. בסעודות המשפחה סרגיי תמיד קרץ לגילה: – נו, גילה, איזה בעל סידרתי לך, אה? את רק נהיית יפה יותר. אני לא ממליץ על רע — תקשיבי לאח שלך!
039
דבורה הייתה המאהבת. לא שפר עליה המזל בנישואין. נשארה רווקה עד גיל שלושים, ובשלב מסוים החליטה שהיא חייבת למצוא לעצמה גבר. בהתחלה לא ידעה שעידו נשוי, אך
שיעורים לחיים
לחברה שלי יש צרות: הבן שלה החליט להתחתן עם בחורה “לא מהחבר’ה שלנו”. אני באמת מרחמת עליה, גם לי יש ילדים, גם אני הייתי דואגת… אבל אני נזכרת במקרה של חיה כהן. הבן שלה פשוט שם אותה בפני עובדה: “הנה מירי, התחתנו כבר”. בסביבה של חיה: פרופסור, שני דוקטורים, רקדנית ידועה, מהנדס ראשי, מבקר ספרות, קרדיולוג בכיר וכן הלאה. ופתאום – בחורה ממוצא לא ברור וחינוך עוד פחות, אבא לא בתמונה, אמא רפתנית (כן, רפתנית!), השכלה של טייחית-בנאית, נראית לא משהו. כאילו הגורל הצביע וזרק. הטייחית דווקא הייתה שקטה ומנומסת, כמעט לא רואים או שומעים אותה – רק מתנהלת בשקט במסדרון. “אבל חכי”, אמרה לה החברה איריס, “עוד תצטערי, תחכי שתתמקם טוב…” בסתיו הבן טס לנסיעת עבודה לארצות הברית. וכשאני רק חושבת על זה שהטייחית הזו מתרוצצת לי בבית, בא לי לא להגיע הביתה, התלוננה חיה בפני איריס. לקראת ראש השנה הבן חזר, ובמרץ הודיע: הציעו לי חוזה עבודה שם, הכרתי מישהי בשם ניקול, ועם הטייחית נפרדתי – מגרשים אותנו כבר בחמישי, ובשישי אני טס, אל תדאגי, אמא, אדבר איתך. חיה בכתה, נפרדה, נופפה לשלום. הטייחית ארזה את הדברים – תיק נסיעות ושקית מהסופר, זה כל הרכוש. נראתה כלב מכה. חיה התאפקה ושאלה: “יש לך לאן ללכת?” הטייחית אמרה: “בעוד חודש יתפנה לי מיטה במעונות, בינתיים החברות יתנו לי ספה אצלן”. חיה הסתכלה ואמרה: “בעוד חודש תמצאי עצמך, עכשיו תפרקי הכל, תישארי פה”. ואמרה על עצמה שהיא משוגעת. חברה איריס הסכימה. הטייחית הלכה בבוקר לעבודות גבס, חזרה מאוחר, מותשת, ניסתה אפילו לשלם שכירות, התעקשה שהיא מרוויחה יפה. כך עברו שלושה שבועות, ואז חיה קרסה, באשפוז חודש וחצי. הבן התקשר, “תחזיקי מעמד, אמא, שלחתי לך תמונה שלי עם ניקול ליד הניאגרה”. ניקול לא משהו, באמת. איריס באה לפעמים, עסוקה. הטייחית בישלה, סחטה מיץ, הכינה קציצות על האדים, הפצירה לאכול. “משהו חשוד בכל צדקת-סמרטוט כזו”, אמרה איריס, “נו, רק שלא נרשמה אצלך בטאבו? לא גנבה לך דירה? רוצה קציצה? את בטוחה? אני מתה מרעב”. כששחררו את חיה, הטייחית לקחה אותה הביתה, דאגה לה, ולרגע לא נשארה, מיהרה חזרה לעבודה. היה בית מבריק. על השולחן פתק: “חיה, תודה. אוכל במקרר. תרגישי טוב. מ.” הכסף במקום, והחדר של הבן כאילו לא הייתה בו אף טייחית. שבוע אחר כך חיה הלכה אל המעונות – שלוש מיטות, ספה מתקפלת תחת השולחן. ואמרה: “ביום שתהיה לך דירה משלך – תעברי, עכשיו אורזים וחוזרים אליי, מונית כבר מחכה”. בספטמבר נסעו לקנות מעיל לסתיו, נעליים טובות, ובקניון נתקלו באיריס. אמרה איריס: “משרתות כאלה היום לא מוצאים – ואת עוד קיבלת בחינם! יצאת גולדן, חיה!” “זו לא משרתת, זו כלה לעתיד”, אמרה חיה, “בואי מירי, יש לנו עוד לסדר תיקים וברצוני גם לבחור לי צעיף”. חיה סיפרה: “היא חסכה לבד למקדמה לדירה, לא לקחה ממני שקל, עכשיו מחפשת טפטים יפים, עובדת קשה מבוקר ועד ערב, כמעט נופלת מהרגליים”. ואני, היא מוסיפה, “כל יום דואגת. בחורה צעירה, יפה, חרוצה ועוד עם דירה – מירי היא בחורה חכמה, אבל גם חכמות עושות שטויות. לא ישנה, רק מפחדת שלא תיפול על מישהו לא ראוי, מישהו ‘לא מהחברה שלנו’…”
021
לאישה שאני מכירה היה צער: הבן שלה החליט להתחתן עם בחורה שלא מהחוג שלנו. אני מזדהה איתה, גם לי יש ילדים, הייתי דואגת באותה מידה… אבל נזכרת בשרה.
שיעורים לחיים
אנשים שונים אליה גדלה כילדה מיוחדת במינה. גם שמעון וגם מרינה הבינו שזה באשמתם – הם מפנקים אותה יותר מדי. אבל איך אפשר לא לפנק? כל כך יפה, כל כך עדינה, וכמה קשה הייתה בשבילם הדרך אליה. מרינה לא הצליחה להיכנס להריון במשך שנים. מה הם לא ניסו – כל הרופאים, אפילו בתל אביב היו. כולם אמרו שהכול תקין, אבל תינוק לא היה. רופא מבוגר הציע לנסות רפואה עממית. כך מצאו אישה זקנה שנתנה למרינה לשתות שיקוי מסריח, כמה טיפות כל יום. מרינה נגעלה, אבל הקפידה לשתות – והנה הרתה. לא היה קץ לאושר. שמעון כל כך שמח עד ששכנים שמעו. ההריון היה כה קשה, שחשבו שמרינה לא תצליח. בחילות איומות, תגובות קשות לריחות, בצקות שלא אפשרו לה לצאת מהבית. כשחטפה צירים, שמעון נשם לרווחה, אך אחרי למעלה מ-10 שעות ייסורים החליטו הרופאים על ניתוח קיסרי. התינוקת נולדה חלשה, מרינה כמעט מתה מאיבוד דם – אבל בסוף התאוששה. חודש אשפוז, ואז סוף סוף חזרו הביתה. שמעון כבר לא ידע את נפשו מאושר ורק רצה לטפל במלאכית הקטנה שלו. עכשיו יש להם משפחה אמיתית. הכול יהיה בדיוק כפי שחלם. כשהייתה אליה בת 5, בא שמעון הביתה ואמר למרינה: “אנחנו צריכים לבנות בית. אין מקום בדירה, לאליה חייבת להיות חדר משלה”. מרינה התבלבלה – מאיפה ייקחו כסף? שמעון הרגיע – נבנה לאט לאט, נסתדר. היא הבינה שהוא צודק. אבל חצי שנה אחר כך – אליה חולה. בתחילה סתם הצטננות, ואז סיבוך לאוזניים ועוד ועוד… מרינה ואליה לא יצאו מבתי חולים. הכסף אזל, חובות כבדים, אך בסוף הילדה החלימה – אחרי שלוש שנות טיפולים. שמעון שכח ממחשבות על בית. העיקר להחזיר חובות. מרינה מצאה עבודה במפעל – כדי שבעתיד האבא יגשים את חלומו לבית. רק בגיל 14 הצליחו לסיים את החובות. אבל אליה התבגרה – ודרישותיה גדלו. שמלה, מעיל, מסיבת סיום באופק. ההורים חסכו כל שקל, חלמו – אליה תלמד, אולי אז יתחילו לבנות שוב. אבל גם זה לא עבד לפי התכנון. אליה התקבלה ללימודים, עברה לעיר. תוך שנתיים, שמעון הצליח לבנות קירות לבית – עדיין בלי חלונות ודלתות. ואז הגיע רגע נוסף… יום חופשי. ההורים חזרו עייפים מהעבודה בבית, שמחים על התקדמות קטנה. פתאום, דפיקה בדלת – אליה עומדת שם, בהריון מתקדם, לצידה בחור ארוך שיער. “אמא, ברור – זה הריון. וזה רוסלן. הוא עכשיו עובר לגור איתנו, נתחתן בקרוב”. ההורים המומים, מנסים לדבר. ומה עם הלימודים? “מסתדרת בלעדיהם. גם רוסלן עזב את האוניברסיטה, והוא חי.” ומה עם עבודה? “עוד לא מצא תחום שמתאים לו.” ההורים שותקים. שמעון מחליט – נעבור לבית שבנינו, אפילו אם רק חדר אחד מסודר. הדירה תישאר לזוג הצעיר כמתנת חתונה. ההורים עוברים לבית החצי-גמור, נותנים לזוג את כל מה שדרוש, משאירים לעצמם את המינימום. ברבות הימים, רוסלן ממשיך לא לעבוד, אליה מתלוננת. שמעון מציע – תן לבעלך לעזור בבנייה, הרי בסוף הבית יישאר לכם. “למה שיתערב? אתם בניתם, זה כל הסיפור!” השנים עוברות – הבית לאט מתגבש. שכנים חדשים, חברויות חדשות. הנער השכן, אנטון, מתיידד עם שמעון ומרינה, עוזר בבנייה. אנטון יתום, גר עם סבתו הקשישה. הקשר ביניהם הולך ומתחזק. ושלום בבית אליה? היא מסתדרת, אך תמיד חסר משהו, תמיד קשה. כאשר מרינה נחלשת, מתגלה סרטן סופני. שמעון מתקשר לאליה: “אמא מאוד חולה.” “מה אני יכולה לעזור?” היא שואלת בקרירות. אפילו כשהאם נזקקה לעזרה פיזית, אליה לא מתייצבת. כשמרינה הולכת לעולמה, אנטון, שלמעשה הפך לבן בית, בוכה מרה. אליה ממשיכה בחייה הרחוקים, מבקשת כסף, חולמת על המעבר לבית. שמעון מזדקן, בריאותו מדרדרת, לבדו בבית הגדול. אליה בקושי יוצרת קשר, חוץ מלבקש טובות. בתקופת משבר בריאותי קשה, אנטון ואשתו איילת (פראפראזה תרבותית על השם אולגה/אלנה) הם אלה שמבקרים, מטפלים, מבשלים, תומכים. שמעון מחליט להוריש את הבית לאנטון, שלמעשה היה לו לבן. ביום פטירתו של שמעון, אליה ובעלה מסתובבים עם מטר ופתק, אוספים רכוש, בזמן שאנטון קורא בקול רועד את המכתב שעזב לו שמעון – מכתב בו הוריש לו את כל עמל חייו. אליה מתפרצת וזועקת: “זקן טיפש! איך העזת? נראה אותך – זה עוד לא גמור!”, ויוצאת מהבית בכעס נורא. כך, אנשים שונים – יש שמחפשים רק לקבל, ויש שנכנסים ללב ונהיים משפחה אמיתית.
011
אנשים שונים נעמה גדלה כילדה מיוחדת במינה. ישראל וחנה ידעו שזה באשמתם הם פינקו את בתם יותר מדי. אך איך יכלו שלא? כזו יפה, עדינה, ובאה אליהם בקושי רב.
שיעורים לחיים
שיחת טלפון מקרית – “פבל איבנוביץ’?”: קול קר ורשמי מהעבר השני. – כן, זה אני, פבל איבנוביץ’. עם מי אני מדבר? – זאת מנהלת בית הילדים. תוך שבוע בתך תחגוג שלוש, וניאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תאסוף אותה? – רגע, איזו ילדה? איזו בת? יש לי בן, ואסיה… – אמרתי נדהם – נדיה פבלובנה סמניקינה, זו לא בתך? – לא, ממש לא. אני וסילייב, פבל איבנוביץ’, אבל וסילייב. – מתנצלת – אמרה בשקט מהעבר השני – כנראה הייתה טעות. היתה ניתוק פתאומי, שעוד הדהד באוזניי. “מה זה השטויות האלה!” כעסתי, “בת, ילדה קטנה… איזה בלאגן במסמכים יש להם שם?” אבל השיחה לא הרפתה מהלב. התמלאתי פתאום במחשבות על ילדים שחיים בלי בית, בלי אמא מחבקת, בלי אב דואג, בלי סבתות וסבים. לאסיה יש את כל המשפחה, קרובים משני הצדדים… לנה מיד שמה לב שאני מוטרד, מגיב באיחור, הרי שום דבר לא נסתר מעיני אשתי, איתה אני חי כמעט עשר שנים, ומכירים מגיל שש… בערב, בארוחה, שאלה אותי ישירות מה קורה איתי. – איך קוראים לה? – למי? עניתי מופתע. (אולי גם לה התקשרו?) – נדיה. נדושקה. – אה, נדושקה… אני לך לנה, והיא נדושקה שלך?! – התריסה – כן, נדיה פבלובנה סמניקינה. – תן לי גם את מספר הדרכון שלה! – צעקה לנה – אין לה דרכון, למה צריך לה? – פליטה, אולי? – לחשה בזעם – מי פליטה? – נדיה שלך פליטה? רוצה להירשם אצלך?! תגיד כבר! – מה יש לי לומר?! ישבתי המום, שכחתי מהאוכל… לנה התחילה לבכות. לא בבכי רועש, אלא דמעות עצבניות שהתגלגלו לה על הסינר. – מחר אני נוסעת לאמא. תדע לך – לא אתן לך את אסיה. אמרה מבעד לדמעות. – לנה, מה קרה, למה לאמא? – מה חשבת, שאשרת לכם פה כעוזרת, לך ולנדיה שלך?! הבנתי פתאום את האבסורד, הסברתי ללנה הכל על שיחת הבוקר. עכשיו היא בכתה מרחמים אל הילדה הקטנה. נשים – יש להן ים של דמעות, ואני, דמעות של לנה לא סובל, אפילו פוחד מהן. אכלתי בקושי. … התעוררתי כשלנה חיפשה אצלי בפלאפון. בעשר שנים לא קרה! כנראה לא האמינה… בטח חיפשה רמזים לבגידה. היה לי מאוד מר. ופתאום היא לוחשת, “פאשה, פאשה”, דוחפת אותי בעדינות. עשיתי את עצמי מתעורר. – פאשה, זה המספר הזה, נכון? – כן, אמרתי באופן אוטומטי – טוב, תישן. והיא יצאה עם הטלפון שלי. לך תישן עכשיו… שומע את המחשב נדלק, אחרי רגע ניגשתי לסלון. לנה חיפשה “בית הילדים + שם העיר”. המחשב נתן אתר רשמי, כתובת, טלפון ותמונה של הבניין. – פאשה, זה זה! – מה זה? – הטלפון תואם, זה הטלפון של בית הילדים. – אמרתי לך. ואת בודקת? – לא בודקת, מוודאת. – למה? – פאשה, הבית הזה קרוב, איך הגיע אליהם המספר שלך אם אתה זר לגמרי? לא חשבתי על זה… אולי כדאי לנסוע לשם ולגלות? בלילה בקושי הצלחתי להירדם. פתאום לנה דוחפת אותי שוב: – פאשה, אתה בטוח שלא קרה לך כלום עם אף אחת? אולי פעם, אהבה ראשונה, פגשת אותה שוב… היא לא אמרה כלום ובסוף ילדה, השאירה בבית חולים… – איזו אהבה, לנה? מהרגע שלמדנו יחד אני אתך בלבד! וגם לפני שלוש שנים, כשאסיה היה תינוק, אני טיפלתי בו, את חזרת לעבודה… לא היו לי אף אחת, אין ולא יהיה. – אז איך הטלפון שלך הגיע אליהם? מישהו השאיר אותו?! גם אותי זה לא עזב. אבל אין אף אחת מהעבר שהיה לה ילד בזמן שיכול להסתבך כך. כולן הסתדרו או כבר נסעו לחו”ל… אבל בחיים הכל יכול לקרות ולכן החלטתי: מחר נבקר את בית הילדים. הגענו מוקדם, אבל בתור הייתה עוד מישהו: גבר בלונדיני דק ודחוס, מזיע. – אתי אחרי, אמר בקול בס עמוק. דלת נפתחה, קראו לו, אחרי 15 דקות יצא מבולבל, הוזמנו פנימה. – שלום – אישה נעימה עומדת ליד החלון, נוגסת במשקפיים. – אנחנו בעניין מאתמול, צחקתי. – אין לי זמן לחידות, אמרי בבקשה מה העניין. הזכרתי את שיחת האתמול (הקול היה מוכר). – אה, כן… מצטערת, הייתה טעות, לא התכוונו אליך. – איך לא, אם יש לכם את המספר שלי? איך? – תראה, פבל איבנוביץ’, טעיתי בספרה. המספר המקורי מתחיל ב-927, חייגתי ל-937. זה שאתה גם פבל איבנוביץ’ – צירוף מקרים מושלם. הוא, אגב, היה פה לפניכם. – מי? – פבל איבנוביץ’ סמניקין, אבא של הילדה. אז שוב סליחה, יום טוב, יש לי עוד הרבה עבודה. הסתובבה. “תאיסיה סמיונובנה אמא-צ’קינה” היה כתוב על התג שלה. לנה, גם קראה ושאלה: – תאיסיה סמיונובנה, אותו פבל איבנוביץ’ – ייקח את הילדה? המנהלת ישבה שוב. – לא. אימא של הילדה מתה, לאב יש שבעה ילדים מנשים שונות. בשלוש שנים בא לכאן פעמיים בלחץ שלנו. נדיה לא מעניינת אותו. זהו, עניתי על הכל. יצאנו המומים. בחוץ שיחקו ילדים. כמה ישבו על נדנדות, אחרים במגלשה, שנים מירוץ מכוניות על ספסל. ואני הבנתי איפה פה הבעיה – השקט. אצל אסיה בחוץ תמיד היה רעש, צעקות, פה – שקט. לא צחקו, רק דיברו בלחש. ילדים קטנים עם עיניים זקנות. לא היה להם ילדות, רק הישרדות: קור, רעב, חוסר צעצועים, אדישות ולעיתים גם אכזריות. לנה בכתה שוב. הדמעות – תמיד פה. הלכנו לאט לשער, ופתאום צעקה: “אמא!!” כל הילדים סובבו ראש. אלינו רצה ילדה קטנה עם כובע מצחיק. “אמא, אמא, אני כאן!” דחפה את הראש לרגלי לנה, מתייפחת בבכי מר. – נדיה, נדיה! – רצה מטפלת. ניסתה להרים אותה, אבל נדיה נאחזה בלנה. בסוף שוקולד פתר את העניין ויצאנו בריצה. בדרך הביתה שתקנו. לנה רעדה, וגם לי רעדו הידיים. לנה הצביעה לעבר חנות “עולם הילדים” שממול. בלי לתאם מילה, קמנו בו זמנית וניגשנו יד ביד. למלא את עגלת הקניות בבובה ושמלה ורודה. הבת שלנו, נדיה, תהיה הילדה הכי יפה!
09
Случайный звонок יוסי בן-צבי? הקול בטלפון היה קר ורשמי. כן, זה יוסי בן-צבי. עם מי יש לי הכבוד? זה מנהל מעון הילדים. בעוד שבוע בתך תחגוג שלוש, ונאלץ להעביר
שיעורים לחיים
החברה מהבית העלמין לילה אחד, בעלי יצא למכולת ולא חזר. חמש שנים חיינו אצל אימו יחד עם הילדים שלנו. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש תלונה על היעדרות, נאמר לי שיש לקבל אותה רק אחרי שלושה ימים מההיעלמות. הגשתי תלונה… כך חלפו שלוש שנים… בכל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא ייכנס. אמו, שמעולם לא חיבבה אותי ממש — או ליתר דיוק, שקטה בשנאתה — הסלידה ממני הלכה וגברה לאחר ההיעלמות. סיפרה לשכנים שמאהביי הרגו את בנה והשליכו גופתו במאגר שבפרברי העיר. כל ניסיון לעזוב ולחלוק את הדירה נתקל בסירוב מצדה: לקומה שלישית – “גבוה, כואבות הרגליים”; קומה ראשונה – “צעירים ירעישו”; קומה שנייה – “זה לא אזור שלנו”. בסוף מצאתי דירה ישנה על קו בית העלמין, בקומת קרקע. עם אמא של בעלי נפרדנו כאויבות. הילדים שלי במקום גן משחקים רואים כל בוקר רק צלבים ואבנים. בבית התחילו תקלות: תאונות, מחלות… ואז, לילה אחד, הופיעה אישה מוזרה מחוץ לחלון שלי — פניה חיוורים באור הירח, עיניה בוחנות בגיחוך. היא נעלמת בשתיקה לעבר הקברים, ואני קופאת במקום. מכאן, מתחילים חיי להידרדר: פיטורים מהעבודה, גנבה, מריבות, ייאוש… שוב ושוב חוזרת אותה רוח בלילות, עד ששכנה מביאה אותי לקבר סמוך ומראה: זאת היא מהחלון. בעקבות שיחה מוזרה איתה – בין דמעות על קבר נטוש – נושא הלב שלי התרוקן ואחרי הלילה ההוא הגיע הסוף לנחס: הבית נמכר, מצאתי עבודה חדשה, בן זוג אוהב בא, והילדים שמחים. הכל השתנה, בדיוק כמו שניבאה לי “החברה מהבית העלמין”.
058
החברה מהבית קברות יום אחד, בערב, בעלי יצא לקנות משהו מהמכולת ולא חזר. חיינו אני והוא והילדים בבית של אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש
שיעורים לחיים
אמא ואבא שלי אמא שלי הייתה אישה יפהפייה. ואני כותב “הייתה”, כי לפני כחצי שנה היא נפטרה, שבועיים בלבד אחרי שאבא הלך לעולמו. למרות ששניהם כבר עברו את גיל השמונים, אני לא מפסיק להרגיש שהם לא הספיקו לחיות מספיק זמן. כי הם היו האמא והאבא שלי. אז ככה… אמא שלי באמת הייתה יפהפייה. אני בעצמי ראיתי את זה – בכל זאת, אני אומנם הבן שלה, אבל גם גבר. וגם אבא שלי היה מזכיר לי את זה כל החיים. אפילו כשהייתי ילד ואמא הייתה כועסת עליי בגלל לימודים או סתם – אבא שלי היה בא אליי, פולט אנחה, יושב לידי, גם הוא משלב ידיים בין הברכיים, נאנח עוד פעם, ושותק יחד איתי. ואז היה מסכם כך: – טוב, ילד, אל תכעס על אמא שלנו… נו, נזפה, נו, צעקה – גם אנחנו לא תמיד מתנהגים כמו נסיכים, ובסוף, היא הרי… ילדה בעצמה. ובלי אמא, לשנינו קשה לנשום. לך תבקש ממנה סליחה. הייתי ממלא את הריאות באוויר בשביל לצעוק עליו, מוכן להבריק עליו עיניים זעופות, אבל הוא היה שולף יד קדימה, פותח את כף היד מולי, כאילו סותם לי את הפה, ואומר בתקיפות אבל בדריכות: – אל תעז לדבר רע על אשתי! ואני מייד נרגע, ולא העזתי. כי מאוד אהבתי את אבא. ואת אמא גם אהבתי. ועוד איך. וזה, כי ידעתי איך הם הפכו להיות זוג. אבא סיפר לי – בסוד מאמא, ואמא – בסוד מאבא. אמא הייתה אז סטודנטית בשנה הראשונה באוניברסיטה, כבר עמדה להתחתן עם מישהו בשם רמי. יום אחד רמי בא לפגוש אותה והביא איתו את החבר ברק, שרק הגיע לעיר הגדולה ולא הכיר אף אחד. אז רמי החליט להזמין אותו לסיבוב – כלומר, שיהיה יחד איתו בפגישה עם החברה שלו, שכמעט הייתה כבר מאורסת לו. רמי הכיר לברק את אמא שלי, שעדיין לא הייתה אמא שלי. ובטח כבר ניחשתם – ברק היה עדיין לא-אבא שלי. הם שלושתם בילו הערב שלם יחד. טיילו בפארק, עלו ביחד לגג של קיוסק ישן, שם צפו ללא תשלום בקומדיה מצחיקה במיוחד שהוקרנה בבית קולנוע פתוח. הרעיון לגג היה של ברק (רמי כזה לעולם לא היה חושב על זה). וברק גם העלה את אמא שלי לגג – כי היה כבר אז חזק ורחב כתפיים. לא כמו רמי הזה, שאף פעם לא פגשתי, אבל איכשהו תמיד הרגשתי שהוא, איך לומר היום, חלשלוש – לא כמו אבא שלי. רמי כל הערב התבדח, הקריא שירים, סיפר לאמא איך יחיו כשהיא תסיים לימודים. וברק שתק רוב הזמן, פשוט האזין, נשם עמוק (ככה אמא סיפרה). ובסוף, כשנפרדו – ברק תפס את ידה הקטנה והחמימה של אמא, ואמר: – ויקה! הוא לא בשבילך. בואי תתחתני איתי. אמא נבהלה ושאלה: – ומתי?.. ברק ענה מיד, מרוכז לגמרי: – מחר… ואז הוסיף כדי להפתיע את כולם – כולל את רמי: – ויהיה לנו בן, ונאהב אותו המון. ומזה נאהב אחד את השנייה אפילו יותר. נקרא לו – איגור, כמו הנסיך הרוסי העתיק… – טוב, – אמא הסכימה ישר, והם התחתנו. רמי היה חבר החתן בחתונה. אחרי החתונה, כשסיימו השניים את האוניברסיטה, עברו יחד לצפון – משהו כמו הגליל העליון – כי לשניהם כתוב בדיפלומה “גיאולוג-גיאודזיסט”. שם, בהרים, קיבלו דירה ראשונה, שלמעשה הייתה מחסן ישן במועדון, שמנהלת המקום הפכה לדירה בשביל הצעירים הטריים. כעבור זמן הופיע סוף סוף על פני האדמה איגור המיוחל. כלומר – אני. הם באמת אהבו אותי מאוד, כמו שאבא הבטיח לאמא. כשבאו לקחת אותנו, אמא ואותי, מבית החולים, אבא סחב במיוחד מהאורווה את הסוסה הישנה שרה’לה. כשהגענו למחסן, ראינו את רמי מחכה בכניסה עם אמבטיית פח לאמבטיה לתינוק – השיג אותה מפרוטקציה. האמבטיה הזו שימשה אותי גם כמיטה – אמא סידרה לי שם כרית פוך שקיבלה מסבתא, וכיסתה סדין. שם נרדמתי. כשצריך היה לרחוץ אותי, הכרית עברה זמנית למיטה של ההורים, ואני קיבלתי מקלחת מלכותית. אבא, שחזר מהעבודה במיוחד, היה מחזיק לי את הראש – אמא זו שביצעה את הטקס עצמו. נו, נסיך לא נהייתי, אבל גיאולוג – כמו ההורים – דווקא כן. הכי מדהים? שגם אשתי גיאולוגית! הכרנו בעבודה אחרי האוניברסיטה. טניה שלי מיד נכנסה ללב של אמא – וגם של אבא במיוחד. כשהיינו מגיעים אליהם לביקור, או באים אלינו, ובסוף היום אבא ואני יוצאים יחד למרפסת לעשן, היה אומר: – תשמע… נראה לי שהיה לי מזל פעמיים בחיים – פעם כשמצאתי את אמא שלנו, ופעם כשאתה התחתנת עם טניה. תשמור עליה, היא הרי גם, כמו אמא שלנו – ילדה… אבא נפטר פתאום באמצע הלילה. אמא מיד הרגישה שהתעוררה לאבדן נורא… מאז היא החלה להזדקן מהר, ולשכוח הרבה דברים. היא אפילו שכחה שאבא איננו. אפילו כשעברה לגור אצלנו, המשיכה לשבת ליד החלון, לחכות לאבא שישוב מהעבודה. ואפילו עד יומה האחרון, המשיכה להכין את קציצות הבשר המיוחדות שלה – “כמו שברק שלנו הכי אוהב…”
013
היומן שלי אני חושבת הרבה על אמא ואבא שלי לאחרונה. אמא שלי הייתה יפהפייה אמיתית. אני כותבת “הייתה” כי חצי שנה חלפה מאז שנפטרה, רק שבועיים אחרי
שיעורים לחיים
החיים מזמנים הכול: סיפורי קרדיולוג ילדים שלנו – ד”ר אדוארד יפים, הקיץ ההוא בפולין קיץ, לילה אחרון של מחנה ילדים בשנות ה-80, המאבק הלאומי בשתייה, בקבוק שכמעט עלה בעבודה ובחיים, ריצה עם נעליים על קצות האצבעות בדירה קומונלית ברחוב הרצל 84, השכנות הרכלניות, פני חמותי האהובים, טלפון שמפיל, חופשה בקישינב, חשד מתמיד וצחוק בלתי נשלט – על מקריות גורלית, מבוכה גדולה ואירוניה יהודית של החיים
088
בחיים קורה הכול עבד אצלנו במרפאת הילדים קרדיולוג דוד אלקנה (כל השמות אמיתיים). כמו כל הרופאים של אז, הוא היה יוצא בקיץ חודש-חודשיים להיות רופא בקייטנת
שיעורים לחיים
הבעל לשעבר – “ענתי!” – קרא מאחור קול גברי מוכר שממש כאב בלב. אנה נבהלה, משכה את הראש בין הכתפיים והחישה צעדיה, חוששת להביט לאחור. – “ענתי, חכי רגע! זה את – אין טעות!” אנה האיצה, אבל יד גברית – לא גסה, אבל החלטית – תפסה בכתפה. – “ענתי, מה איתך, את לא שומעת? זה אני, ויקטור.” אנה הסתובבה בחדות, ספקה כוחות ולחשה לא מאמינה: – “אלוהים… ויקטור… חשבתי שכבר דמיינתי את הקול שלך… אבל… איך? זה לא ייתכן…” – “מה לא ייתכן?” – הבעל לשעבר חייך אליה חיוך רחב ושמח, כמו בימים של פעם. – “אסור לי לחזור הביתה, לעיר שלי?” – “מאיפה חזרת?” – גמגמה אנה. – “אתה… הרי אמרו לי שאתה מת.” – “מת?” – ויקטור כמעט התבלבל מהבשורה. – “אני?” – “כן, בערך חצי שנה אחרי שהתגרשנו ועברת לתל אביב, החבר שלך סיפר ש… – פה עצרה, אבל סיימה – … השתכרת בעיר זרה, מתת לבד ברחוב.” – “מי סיפר לך דבר כזה?” – “איבגי. החבר הכי טוב שלך. מאז שעזבת, הוא הסתובב סביבי, ניסה לחזר – אבל מיד העמדתי אותו במקום. ואז הוא סיפר לי עליך.” – “איזה נבל!” – צחק ויקטור. – “לא ידעתי שהוא מתכוון לזה כשדיבר שניפרד.” – “איך כלומר?” – “ככה. אמר לי בצחוק, ‘אתה עוזב את ענת, אני אקח אותה’. מאז לא התקשר אליי, לא ענה להודעות. אז לא היה וואטסאפ, רק טלפונים ומכתבים. אין לי מושג מה איתו.” – “הוא מת, אגב.” – משכה בכתפיה אנה. – “כבר חמש שנים.” – “וואו…” – פניו של ויקטור הרצינו. – “מת… והוא היה יכול עוד לחיות. אילו שנים הלכו…” – שב וחייך. – “וענת, את לא השתנית בכלל. יפה כמו פעם.” – “נו באמת,” – חייכה בביישנות אנה. – “סתם אני.” – “שמעתי שהתחתנת. ואפילו יש לך שני ילדים, נכון?” – “כן, שניהם בוגרים כבר, עפו מהקן. אני כבר סבתא. פעמיים.” – “וואו! ומה עם הבעל?” – “בסדר, אבל כבר מתגורר עם מישהי אחרת. אני אישה חופשיה.” – “הבנתי.” – הנהן ויקטור. – “איזה טיפשים אנחנו, הגברים. מחפשים כל הזמן, ולא רואים שכל מה שחלמנו עליו היה ממש לידנו.” – “אז למה חזרת?” – שאלה אנה. – “ביקור עבודה או סתם?” – “חזרתי לתמיד, ענתי. לתמיד.” – נשף באנחה. – “קברתי את אשתי לאחרונה, החלטתי לשוב הביתה. האמת, קשה לי לנשום שם. הרופאים אומרים שהאקלים לא טוב לי. הגיל… וגם היא, אגב, סבלה מאותה בעיה. ניסיתי לשכנע אותה לעזוב, אבל אי אפשר היה להזיז ירושלמית מלידה מהעיר שלה… עכשיו אני מסתובב ברחובות הנעורים, חושב איפה למצוא דירה. שלושים שנה, הכל השתנה פה. יש לך המלצה, באיזה שכונה כדאי?” – “איפה אתה ישן?” – “במלון. איפה עוד?” – “אין לך קרובי משפחה בעיר?” – “מה פתאום?” – עיווה פניו ויקטור. – “לא אוהב להיות מעמסה. לכל אחד יש את החיים שלו, אין לי מה ליפול עליהם.” – “אולי תבוא אליי?” – הציעה פתאום אנה, ומיד הוסיפה במבוכה: – “בתור דייר משנה.” ויקטור היסס, חייך בעצב. – “הייתי רוצה, ענתי, אבל כל השנים האלו יש לי אשמה כלפייך.” – “אשמה? על מה?” – תמהה. – “עזבתי אותך לפני שלושים שנה. זה לא עוזב אותי.” – “מה פתאום?” – צחקה. – “אני זו שאמרה לך מלים איומות אז. עליך כל אחד היה עוזב.” – “אני לא זוכר שום דבר רע שאמרת. רק את הטיפשות שלי.” – “מה כן אתה זוכר?” – “איך מיהרתי, קיפלתי מזוודה וברחתי. אחר כך התחרטתי, אבל כבר היה מאוחר.” – “אני דווקא שמחתי כשעזבת,” – התגלגלה מצחוקה. – “חשבתי שהנה, מתחילה לי חיים חדשים… והתחלתי… ואחר כך התחרטתי…” – “באמת?” – שאל ברוך. – “אז אין לך כעס עליי?” – “לא, ברור שלא.” – אנה הביטה בו ברוך, והרגישה כאילו היתה צעירה שוב. – “אתה ויקטור, תמיד היית מדהים. רק השער הלבין קצת. תבוא אליי – היום כבר. יש חדר פנוי. למה שתסבול אוכל של חדר אוכל? אתה, גם אם כבר לא בעל – משפחה אתה.” – “אני לא אהיה לך עול?” – “אם היית – לא הייתי מציעה. גם לי משעמם פה לבד. לפעמים בא לבכות.” – “אז… נלך למלון, לקחת את המזוודה?” – “את ההיא? שיצאת איתה אז?” שניהם צחקו, והמשיכו יחד, כאילו לא נפרדו מעולם…
0219
תמרי! נשמע מאחור קולה של גבר, מוכר כל כך, שכאב הלב להיזכר בו. תמר הסתמרה, קיפלה את כתפיה אחורה, ורצתה רק להמשיך ללכת על המדרכה, לא להביט לאחור. תמר, חכי רגע!
שיעורים לחיים
מישקה כבר כמעט ברח מהדירה – ואז הטלפון בחדר התחיל לצלצל. כל כך לא התחשק לו לחזור, הרי החברים כבר חיכו לו מתחת לבית. לפני כמה דקות הוא שיחרר את הכדור, והמבחן הגורלי מחכה לו במגרש הכדורגל מאחורי הבניין. הוא עמד רגע בדלת, מקווה שהצלצול ייפסק, אבל זה המשיך להתעקש ולצלצל שוב ושוב. — מי זה יכול להיות עכשיו? — רטן בחוסר סבלנות ורץ אל החדר, אפילו בלי לחלוץ נעליים. הוא הרים את השפופרת והתכונן כבר לשמוע איזה משימה מאמא או דאגות מסבתא – אם כבר אכל, אם שטף ידיים, וכל שאר הדברים שבאמת מטרידים רק מבוגרים. — הלו, — הוא ענה בעצבנות. — הלו! מישקה? — נשמע מהעבר השני קול של גבר לא מוכר. — ההורים לא בבית, — מיהר להשיב, משוכנע שמחפשים את אמא או אבא, אבל הקול עצר אותו. — מישקה, תקשיב לי רגע. אל תנתק. זה ממש חשוב, — למשך שנייה הקול השתתק, ואז המשיך. — אתה בטח לא תאמין, אבל בבקשה, תן לי להסביר. קח מיד עט ודף ותכתוב כל מה שאני אומר לך. אין לי הרבה זמן. אני – זה אתה, אבל מהעתיד. אני יודע שזה נשמע לא הגיוני, אבל תעשה מה שאני מבקש. זה ממש קריטי. לקחת עט ודף? מישקה היה ילד מחונך – רק זה מנע ממנו לטרוק את הטלפון. ועוד סבתא תמיד אומרת: עם משוגעים לא מתווכחים, פשוט תקשיב ותעשה מה שטוב בעיניך. וזה, שהוא כנראה משוגע, בזה מישקה היה בטוח. או אולי סתם בדיחה. גם הוא והחברים היו לפעמים מתקשרים למספר אקראי ואומרים: “יש לכם מים? אז תמלאו את האמבטיה, אנחנו מביאים לכאן פיל לרחצה.” או משהו בסגנון. זה היה מצחיק, אז מישקה החליט לא להתווכח, פשוט לסיים את השיחה כמה שיותר מהר – אם זו באמת בדיחה. — לקחתי, — ענה ברצינות. — בעתיד יש לי גם אייפון? — אייפון… — הקול נעצר. — מישקה! אני לא צוחק. אם תעשה בדיוק מה שאני אומר, יהיה לך גם אייפון, והרבה דברים טובים. — טוב, אני כותב, — מישקה עמד עם הטלפון, מציץ על הילדים בחלון ומגרד באף. כנראה החברים כבר לא יחכו לו ויברחו. העדיף לא להתווכח, רק לגמור כבר. במיוחד כי הקול מהעתיד אמר שאין לו הרבה זמן. הגבר התחיל למנות תאריכים ושנים, להזהיר לא להתקרב ללנה מהכיתה המקבילה וגם לא להתקרב אפילו במרחק יריקה למשהו שקוראים לו “קבוצת חפציבה”. לקנות דולרים ואז למכור, ואז שוב לקנות. משהו על “יום שלישי השחור”, מכונות משחקים, קזינו, ביטקוין, נדל”ן ועוד כל מיני מילים משונות… — הכל כתבת? — בדק הקול מהעבר השני. — הכל. — אני סומך עליך. תשמור את הדף הזה כמו מפה לאוצר. אל תראה לאף אחד ואל תאבד, — אמר הגבר, ובקו נשמעו טונים קצרים. מישקה הניח את הטלפון ורץ למטה. בערב, כשההורים חזרו מהעבודה, הוא נזכר בשיחה וסיפר להם על הדוד שהתקשר מהעתיד. — אסור לדבר עם זרים, — העיר אבא. — במיוחד לא עם כאלה שמציעים לך לקנות דולרים מהעתיד. אם זה קורה שוב, תגיד מיד שאתה מתקשר למשטרה ותנתק. — באמת, — הסכימה אמא. — למי בכלל יש צורך בדולרים? מה כבר נעשה איתם?… *** השנים עברו, ומישקה שכח לגמרי מהשיחה ההיא. דאגות הילדות דחקו את כל הימים השחורים והביטקוינים. באחת השנים, לבית הספר שלהם הגיעה תלמידה חדשה בשם לנה, ומיד שבתה את הלב של מישקה, למרות שלמדה בכיתה מקבילה. מכתבים מפוקפקים וליווי הביתה הפכו לאט לאט לקשר אמיתי. אחרי צבא מיכאל ולנה התחתנו. זו כבר הייתה תקופת הניינטיז וכל האופוריה מהאושר הצבעוני והנוצץ שהגיע למדינה בחבילות מלונדון, כבר פינתה מקום לאכזבה קשה ולחמרמורת אחרי הליקרים הצבעוניים. מקריסה אחת לשנייה, מאכזבה לעוד מהפכה. הבטיח לה לקנות מגפיים מהפרסומת, ובסוף בקושי נשאר ללבן בית-מרקחת. דירת שני חדרים במשכנתא חנקה במילוי החשבון החודשי שלה… *** מיכאל התיישב על ספסל בגינה, שלף מבקבוק הפלסטיק לגימה מהבירה, הדליק סיגריה ולטש מבט באוויר. פתאום התיישב לידו גבר מבוגר עם משקפיים ותיק עור גדול. — אפשר? — שאל באדיבות כשהוא כבר מתיישב. מיכאל רק הנהן והמשיך ללגום מהבקבוק. — יום אפור היום, — אמר כאילו לעצמו הזקן. — כמו כל החיים, — ענה מיכאל. — אתה לא מוצא שזה מוזר? — הפנה אליו היושב מבט — נראה שרק בגיל מבוגר מתחילים הימים האפורים. בילדות הכול שמשי, האביב מדגדג ברגליים, הקיץ נדיף ריח של דשא ומים, והסתיו – חגיגה של צבעים. ואפילו יום אפור אחד אין בזיכרון של הילדים… — בילדות אין דאגות, — הסכים מיכאל. — זה הצרות שמביאות איתן את האפור. בחיים לא חשבתי שיגיעו ימים כאלה, ככה. בלי לדעת למה, פלט מיכאל כמעט הכול. את כל החלומות שהתנפצו, האכזבות, ההונאות של כל מיני “משה חפציבה”, הגיימינג, ואת לנה, שנטשה אותו וברחה ליוון עם המאהב. — אבל עכשיו קיבלתי רעיון לא רע, — הוא חייך. — ראיתי קורס באינטרנט “המחשבה של המיליונר”. מציעים שם להשקיע בקריפטו. רווח של 500% בשבוע. זה בטוח, — אמר בשכנוע עצמי. — כנראה עד היום עשיתי הכול פשוט לא נכון. — תגיד לי צעיר, — הרים הזקן את משקפיו, — מה ההשכלה שלך? במה אתה עובד? — לעבוד? עבודה זה לַפְרַיֵירים, — שוב לגימה. — צריך לעשות כסף. הלוואי שיכולתי לדעת מראש במה להשקיע – בטוח החיים היו נראים אחרת. שתיקה קצרה. — אז אתה באמת חושב שאם תדע הכול מראש – הכול יסתדר? — ברור, — הנהן מיכאל. — אתה יודע מה, — הזקן הסתכל עליו — רוצה לנסות את ההמצאה שלי? — הוציא מהתיק טלפון דיסק ישן. — לפי התיאוריה שלי, הזמן לא קו ישר ולא מעגל. הכול מתרחש ברגע אחד. — לא מבין, — הודה מיכאל. — בקיצור: אין עבר ואין עתיד. הכול קורה עכשיו. לדוגמה, כרגע אתה נמצא בכל שלב גילך בבת אחת. — לא מבין, — חזר מיכאל. — לא נורא, — נתן לו את הטלפון. — בטלפון הזה אפשר להתקשר לעצמך, אבל רק 40 שנה אחורה. בדקתי. מיכאל כבר היה בטוח שהזקן קצת דפוק בראש – אבל חשב לעצמו: למה לא? באינטרנט כולם ממציאים שטויות ועושים הרבה כסף. אז אולי זה הסוד. — יאללה, בוא ננסה! — אמר בהתלהבות. — אתה זוכר את הטלפון הביתי? ובשעה הזו לפני 40 שנה היית בבית, נכון? מיכאל הנהן, שלף את המספר מהזיכרון ולחץ. על הקו נשמעו צלילים. — אין הרבה זמן, — הזהיר הזקן. — זה בולע אנרגיה. — נספיק, — קבע מיכאל, חייג וחיכה. רגע לפני שהתייאש, ילד הרים את השפופרת. — הלו, — קול עונה בעצבנות. — הלו! מישקה? — הלב של מיכאל דפק. — ההורים לא בבית, — השיב הילד, ומיכאל מיהר. — מישקה, תקשיב. אל תנתק. זה ממש חשוב. אתה כמובן לא תאמין, אבל אני אתה, רק מהעתיד. קח עט ודף ותכתוב מה שאני אומר – אין הרבה זמן. — לקחתי, — ענה הילד. — בעתיד יש לי אייפון? — בטח, — כמעט צעק מיכאל – ואז נרגע. — אם תקשיב לי, יהיה לך הכול. — יאללה, כותב, — ענה הקול הצעיר בתקווה. מיכאל סיפר כל מה שזכר – על הצבא, על העבודה, על לנה, על דולרים וביטקוין, על נפילות הבורסה, על כלכלת נדל”ן וכל מה שזכר. — הכול כתבת? — הכול. — אני סומך עליך. שמור את הדף הזה כמו מפת אוצר, — ומיכאל הרגיש שהקו מת. *** ברור שמישקה לא כתב כלום. הוא רק חיכה שהדוד יסיים לקשקש, טרק את הטלפון ורץ לחברים במגרש השמשי. “בכל מקרה, עדיף שאספר להורים בערב”, חשב, רץ לשער, מחכה כבר לפתיחת המשחק הגדול.
041
יונתן כבר כמעט רץ החוצה מהדירה, כשלפתע נשמעה צפצוף טלפון מהחדר. ממש לא התחשק לו לחזור, כל החבר’ה כבר חיכו לו למטה. רק לפני כמה דקות הוא זרק את הכדור