שיעורים לחיים
החבר שלי אומר שהוא אוהב אותי, אבל אף פעם לא בחר בי – שלוש שנים של סודות, הבטחות ושברון לב בצל הנישואין שלו
028
יומן אישי תל אביב, יוני חברה שלי אומרת לי שהיא אוהבת אותי, אבל אף פעם לא באמת בוחרת בי. שלוש שנים כבר ככה. שלוש שנים שאנחנו נפגשים בסתר.
שיעורים לחיים
לודמילה, השתגעת עכשיו בגיל הזה? יש לך כבר נכדים בבית הספר, איזו חתונה? – ככה בדיוק אחותי הגיבה כשתיארתי לה שאני מתחתנת שוב בגיל שישים. מה יש למשוך? בעוד שבוע אני וטוליק מתייצבים ברבנות, צריך ליידע את האחות, חשבתי. ברור שלא תבוא לטקס – אנחנו גרות בקצוות שונים של המדינה. גם לא נתכנן חתונה רועשת וצעקות “חמוץ!”, בגילנו מעדיפים להירשם בשקט ולחגוג בעצמנו. האמת, יכולנו לוותר גם על זה, אבל טוליק מתעקש – הוא ג’נטלמן למופת: פותח לי דלת, מושיט לי יד, עוזר לי במעיל. “אני לא איזה ילד, רוצה קשר רציני,” הוא אומר. ולא משנה שבעיניי טוליק תמיד נשאר בחור צעיר, עם שיער אפור. וגם כשהוא רוקד איתי באמצע הרחוב ומביך אותי מול העוברים ושבים, הוא טוען – “אני רואה רק אותך!” אבל בשבילי, דווקא דעה של אחותי הייתה חשובה, וחששתי שתגיב בשיפוטיות. כשסיפרתי לה, היא נדהמה: “רק שנה חלפה מאז שוויקטור מת, וכבר מצאת לו מחליף?” ניסיתי להסביר לה שאין חוקים לאושר, שלא שופטים פרק ב’, ושאם היא מתנגדת – אוותר על הכול. היא התלבטה, לא הסכימה, לא בירכה, ביקשה ממני להתחשב… “אז מה, שנחכה עוד חמש שנים? ואולי בכלל לא יישאר לנו זמן?” לבסוף, אחרי שיחה פתוחה, השתתקה. ואנחנו המשכנו – בזכות טוליק למדתי להעריך את החיים מחדש, להתפעל מהשלכת, מהגשם, מהשלג, מהעיר היפה שלי, לגלות אושר שאפילו הילדים והנכדים לא לקחו ממני. אפילו הבנות התקשו לקבל בהתחלה, הרגישו שאני פוגעת בזיכרון של אבא שלהן, אבל בסוף גם הן ברכו. וביום החתונה, כשיצאנו מהאוטו מול הרבנות, חיכו לנו שם כל המשפחה – כולל אחותי עם זר ורדים לבנים ודמעות של שמחה. ועכשיו, אחרי שנה של זוגיות מאושרת, אני תוהה לעצמי: מותר לי להיות כל כך מאושרת, אפילו בגיל הזה?
029
אילנה, השתגעת? בגיל שלך, עם נכדים שכבר הולכים לבית הספר, מה פתאום חתונה? אלו היו המילים ששמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני עומדת להתחתן. ומה יש למשוך?
שיעורים לחיים
הפתעה מרה רגע לפני הסילבסטר: אחרי עשרים שנות נישואים מאושרות, בת יפה שכבר הקימה משפחה ונכד, מגלֶה מיכאל שהאישה של חייו ניהלה רומן בסתר. הרחק מביתו בגלל עבודתו כנהג משאיות, עמל שנים בשביל המשפחה – ולא הרגיש כלום. פתאום הכול קורס: הוא אורז, עולה על הרכב ונוסע אל הכפר הישן של אימו, שם מעברו ממתין לו בודד בית ילדותו. דווקא בלילה שלפני השנה החדשה, בלב הסופה, דפיקה בדלת משנה את הכול – והוא מוצא את עצמו מושיט עזרה לאישה חדשה ולבנה החולה. האם אפשר להתחיל מחדש, כשהלב קרוע? בין עזיבה, בגידה, כפר מושלג וישועת פתע – סיפור על פרידה, תקווה, ותחילתה של שנה שעוד יכולה להפתיע.
012
Перед самым Новым годом, жена устроила Даниэлю такой сюрприз, что хоть бросай всё и плачь. За плечами были двадцать лет, как ему казалось, счастливой супружеской
שיעורים לחיים
החבר שלי אומר שהוא אוהב אותי, אבל אף פעם לא בחר בי – שלוש שנים של סודות, הבטחות ושברון לב בצל הנישואין שלו
015
יומן אישי תל אביב, יוני חברה שלי אומרת לי שהיא אוהבת אותי, אבל אף פעם לא באמת בוחרת בי. שלוש שנים כבר ככה. שלוש שנים שאנחנו נפגשים בסתר.
שיעורים לחיים
אמא שלי גססה הרבה זמן, בכבדות ובצורה לא יפה… רק העיניים… ככל שהתקרב הבלתי נמנע, הן נעשו שחורות יותר. ממש בסוף… היו הן קטיפתיות, אטומות, חכמות באופן שלא ניתן לתאר, ורואות כל… או שאולי זו פשוט העור בפניה שהלבין והלבין?.. באיזשהו שלב בסוף הקיץ הבאתי אותה מהצימר, וכיוון שכבר היה מאוחר, נשארתי לישון אצלה. באמצע הלילה, בדרך לשירותים, היא נפלה ושברה, כמו שהתברר אחר־כך, את צוואר הירך – גזר־דין אצל מבוגרים. מכאן הכול התרחש מהר: אמבולנס — טראומה — ניתוח ועשרה ימים בבית החולים. כשהגענו לבית החולים, משום מה נזכרתי בליל השבעה של אבא, שנדרס על אופנועו בכביש שחור בלילה, והעברתי את הלילה אצל הגננת שלי מהגן, כי אמא, שהייתה אז בת עשרים ושמונה ואני בן שלוש, לא רצתה שאדע את האמת ושלחה אותי אליה. היא אמרה לי שאבא נסע לעבוד… מאז לא נישאה שוב, כי פחדה שגבר אחר לא יהיה לי אבא אמיתי. כששוחררה מאשפוז, נאלצתי להתפטר כדי לטפל בה: מטפלת לא יכולנו להרשות לעצמנו, כי קנינו דירה לבן הצעיר. עברתי לגור עם אמא בדירתה הקטנה, מחליף לה טיטולים שלוש עד שש פעמים ביום, רוחץ ומאכיל. היא לא התלוננה. סבלה בשקט. רק גנחה כילדה כשסובבתי אותה לא בעדינות, ואז לחשה: “הכול בסדר, בן שלי…”. לא ידעתי עד כמה אני נגעל וחלש. בלילות בוכה בשקט לידה מרוב ייאוש. זה היה נחמד לומר שזה דמעות רחמים אליה — אבל האמת שמרחם על עצמי עוד יותר. אין ממי לבקש עזרה: שני הבנים עסוקים בעבודה עם משפחותיהם, ואשתי… היא אמרה: “בכל זאת, היא אמא שלך, בשבילי זו סתם אישה זרה…” פתאום נזכרתי איך הבאתי את טניה להכיר את אמא, והיא קיבלה אותה בחום. כששאלתי אותה אחר־כך, משכה בכתפיים ואמרה: “לא יודעת, משהו לא מסתדר לי… אבל אתה תתחתן איתה, לא אני”. כל החיים הסתדרה עם אשתי נהדר. ועכשיו, כמו אז מזמן, שוב נשארנו רק שנינו, ובלילות ישבנו יחד בחושך ודיברנו למיטה. על סבא וסבתא, על כניסת הגרמנים לכפר, על איך הסתתרו מאחורי הגדר והביטו בחיילים זרים מנגנים במפוחיות וצוחקים. סיפרה לי על אבא, שלא באמת זכרתי — צל חמקמק בזיכרון. גבוה, דוקר בזיפים ומסריח מטבק, לוקח אותי בידיים, מנשק וממלמל: “הבן שלי, בן…” אבל מצבה המשיך להחמיר, ושיחות הלילה שלנו דעכו. האשמתי את עצמי על כך שאני מאכיל אותה לא טעים, והתחלתי להזמין אוכל ממסעדות. כשהייתי שואל אם טעים, הייתה הנהנת בחיוורון: “בישול אמיתי הפכת להיות”, וכמעט לא נוגעת באוכל. בלילה האחרון שלה בבית, נזכרה פתאום כיצד הגיעו העטים הנובעים הראשונים לעירנו, כשהייתי בכיתה ג’, ופעם ראשונה שהייתה לי עט כזו בזכות אביה של לנה פונומריוב. הצגתי לה אותה בהתרגשות, וכששמעה איך קיבלתי, הרביצה לי בחגורה. אחר-כך הלכה איתי ועם העט להחזיר אותה ללנה. אני בקושי זכרתי — ואמא ביקשה סליחה, הסבירה שפחדה שאהפוך לגנב. ליטפתי אותה, מתבייש בפניה למרות שמעולם לא הייתי גנב. עם שחר, כשהידרדר מצבה ופינו אותה באמבולנס, קמה פתאום, אחזה בידי ולחשה: “אלוהים… איך תישאר פה בלעדיי… אתה עוד כל־ כך צעיר… תמים…” אמא הלכה פחות מחודשיים לפני שמלאו לה שמונים ותשע. יום אחרי מותה מלאו לי שישים וארבע…
010
גסיסתה של אמא נמשכה זמן רב, הייתה קשה ומכאיבה, והלב שלי התרסק בכל יום מחדש. אבל מה שהכי חרוט בזיכרוני אלו העיניים שלהככל שהמוות הלך והתקרב, הן רק הלכו והשחירו.
שיעורים לחיים
כשהטרקטוריסטים סיימו את העבודה בשדה והתכוננו לחזור לביתם, הפתעה בלתי צפויה חיכתה להם ביציאה והשאירה את כולם בפה פעור… היום כבר נטה לערב. אחד אחד זרמו הטרקטורים החוצה, והמקומיים – עייפים אך מרוצים – שוחחו במכשירי הקשר, התבדחו ודמיינו את עצמם יושבים על המרפסת עם תה, או כנראה משהו יותר חזק. השמש שקעה לאיטה והציפה את השדות בזהב רך. האחרון שנותר היה הטרקטור של סבא יעקב – אחד מזקני המושב, פניו חרושות קמטים. הוא החליט להעיף מבט אחרון, רק כדי לוודא שלא שכח דבר. ואז הוא ראה את זה. בשולי השדה, ליד אבן עתיקה, ישב דבר קטנטן ורועד מקור ועייפות. סבא יעקב התקרב – ולבו התכווץ: עגל קטן, עיניים פעורות ופוחד, מגשש לבדו. כנראה אמו נעלמה, והוא נשאר לבדו, כמעט נשכח. הטרקטוריסטים שכבר היו בדרך החוצה הבחינו גם הם. בהתחלה השתתקו מהמראה הלא צפוי. ואז אמר אחד הצעירים – “אי אפשר להשאיר אותו כאן… חייבים לקחת אותו”. סבא יעקב ירד מהטרקטור והתקרב לעגל בזהירות. הקטן נסוג תחילה, אבל ביד החמה של הסבא קיבל ביטחון והתקרב, פרוותו רטובה מטל ורגליו רועדות כמו פעמונים קטנים. “נו, חבר”, חייך אליו סבא יעקב, “בוא נחפש לך בית”. הטרקטוריסטים עזרו להכניסו לנגרר. בדרכם חזרה למושב, נרגע העגל כאילו הרגיש שמעתה לא יינטש עוד. כשחזרו כולם, כל אנשי המושב באו לראות את האורח המפתיע – מישהו הביא שמיכה חמה, אחר דלי חלב. סבא יעקב חייך ואמר: “נקרא לו שחרון – שיברך אותנו כל בוקר עם האור”. כך מצא העגל את החום והדאגה, והטרקטוריסטים העייפים גילו שמספיק נס קטן אחד כדי למלא את הלב באור. שחרון גדל לעגל שמח ובריא, וסבא יעקב אמר: “לפעמים ישועה מופיעה בדיוק כשכבר לא מצפים לה…” וכך הפך השדה למקום שבו לב קטן מצא לו בית בישראל.
020
היום כבר נטה לערב. אחד אחד הטרקטורים רשרשו ועזבו את השדה הגדול, שמלא כל היום בריח תבן וסולר. אנחנו, הנהגים, עייפים אך מרוצים, דיברנו בקשר, צחקנו ותיארנו
שיעורים לחיים
מצאתי חיתולים בתיק הגב של הבן שלי בן ה-15 – עקבתי אחריו, ומה שגיליתי שינה את כל עולמי
01.3k.
מצאתי חיתולים בתיק של הבן שלי בן ה-15 אז הלכתי אחריו, ומה שגיליתי שינה הכל במשך שבועות אחדים הבן שלי בן ה-15, עדן, התנהג… שונה. לא היה מרדן או חצוף, פשוט…
שיעורים לחיים
שנת צהריים לא הביאה מנוחה, רק מועקה יבשה וחרדתית. התעוררתי בתחושת ריקנות מוזרה ברגליים; בדרך כלל גראף, הרטריבר שלי, ישן שם ונשימתו כבדה מרגיעה אותי יותר מכל טיפות לשינה. עכשיו המיטה ריקה והסדין קר. קמתי, רעדתי מהמשב הקר, והדממה בבית גרמה לאוזניי לצלצל—לא קול ציפורניים על הפרקט, לא נשימה ולא רעש של פרווה מתנועעת. “למה שקט כזה, גראף?” קראתי—הקול נשמע לי זר. אף אחד לא נענה, הבית הרגיש לפתע עצום ועוין. במסדרון הארוך, אוחזת בקיר, הלב שלי דוהר. במטבח, על הכיסא, ישבה סיון—הכלה שלי, בת עשרים ושש, פוסטר מהודר עם קוקטייל ירוק ביד ומבט קר ומרוחק. חייכה אל הטלפון כאילו זכתה בלוטו. “סיון, איפה הכלב?” שאלתי ונשענתי על המשקוף. בשלווה מורעלת סיפרה שגראף ייבב, רצה לצאת, פתחתי לו—הוא ברח, בטח ריח האביב קרא לו. “נו, יש סימן: אם כלב עוזב לבד, הלך למות בלי לצער את בעליו”. “רק שבחוץ נובמבר,” לחשתי, הלב מזנק, “וגראף נקשר רק אלי—מפחד מהמעלית, אף פעם לא עוזב אותי.” היא משכה בכתפיה באדישות מוחלטת. עיניי קפאו על מחזיק מפתחות עם ארנבון לבן, מונח על השולחן, לא בכניסה—הבינה, היא לא סתם פתחה דלת. היא לקחה את גראף אל היער בזמן שישנתי. יצאתי מהבית, יצוקה בהחלטה כבדה, מתחילה לחפש—לשווא. ראיתי את פניו ברשת השכונתית, צמודות גרונותיי יובשו מצעקות. כשחזרתי, סיון אורזת מזוודה ענקית לחופשה, לוחשת “נו, אמא, בשביל מה לך כלב זקן? תיקני דג!”. “סרגיי יודע?” שאלתי חלושות. “מה זה משנה? כשיחזור תסבירי לו: לא שמרנו, ברח…” היא ארגנה תסריט שבו אני אשמה. בחוץ ירדו ערב וצללי סתיו. פתאום, גרוד עדין בדלת—יבבה עייפה. פתחתי בבהלה—ועל המדרגה, גוש רטוב ומלוכלך, גראף. רועד, בוכה, גורר רגל פצועה—ובפיו: דרכון אדום, עטוף בניחוח הבית. הבנתי: היא איבדה אותו ביער, דרכון נפל, והוא—בשלוש רגליים—חזר מערבה, הביא לה את שאיבדה תוך כדי שהפקירה אותו. סיון מגלה, צורחת, מנסה לחטוף את הדרכון; אני, בצינה, מניפה אותו מהחלון לעובי שיחי הפטל הדוקרניים: “נו, סיון, ’חפשי, אפורט!’”. היא גולשת החוצה, צווחות קרועות, חולצת ידיים ושמלה בשיחים. בינתיים אני מטפלת בגראף, מוציאה קוץ ענק מכף רגלו הפצועה, הוא נרגע ומניח ראש בשקט על ברכיי. הבן שלי שב מוקדם. רואה אותי ואת גראף, שואל שקט: “היא לקחה אותו?” רק מהנהנת. סרגיי פותח תה: “אז היא לא עפה לטורקיה.” “לא,” עניתי, ממלאה לקערת גראף אוכל חדש ומרגישה סוף סוף בית. וסיון? היא שם, בחוץ, לבד, בין השיחים, עם כעסה, שריטות וניירות שלא ייקחו אותה לשום מקום. ואנחנו—מפה טסים, שלושתנו, לבית קטן ליד הים, איפה שאוהבים רטריברים, מרחב, חמלה ומשפחה אמיתית.
044
יומן אישי, 10 בנובמבר נמנום הצהריים לא הביא את הרגיעה לה קיוויתי. רק תחושת חרדה סמיכה ופה יבש נשארו איתי, מלווים אותי כשפקחתי עיניים. התעוררתי מתחושה פיזית
שיעורים לחיים
השמלה האחרונה – בת שלי, הבת של קולגה שלי, אולגה סרגייבנה, עומדת להתחתן, ורוצה שתתפרי לה שמלת כלה. את לוקחת את זה? – אמא, לא יכולה, יש לי יותר מדי עבודה. שיחפשו תופרת אחרת. – היא רצתה רק אצלך, כי את פשוט מדהימה, כולם ממליצים עלייך. – לא יכולה, מצטערת… – בסדר. הם יתאכזבו… סבטה תפרה בבית, זרם של לקוחות שלא הפסיק, ולעיתים נאלצה לסרב. מגיל ילדות ידעה שזוהי דרכה, כשעוד הלבישה את הבובות שלה. אחרי התיכון היה לה ברור לאן תלך. היא תפרה בצורה מוקפדת, בגדים ישבו בול על הגוף, הלקוחות לא חדלו להלל. העבודה סיפקה אותה וגם הכניסה כסף טוב. למרות ההיצע בחנויות, רבות העדיפו תפירה אישית ומיוחדת. שבוע אחרי, אמא שלה חזרה הביתה בדמעות. – בת שלי, אסון נורא… הבת של אולגה סרגייבנה, נינה, זאת שרצתה שמלה, נהרגה עם החתן בתאונה. נסעו למשפחה בעיר אחרת, בלילה החתן נרדם על ההגה, וסטו מהכביש לתוך עץ. כאלה צעירים, צפויים לחתונה, ועכשיו… במקום לחגוג – יושבים שבעה. סבטה הייתה מזועזעת. איזה עוול החיים לפעמים… – ההורים יצטרכו עכשיו לקנות שמלת כלה, ולקבור את נינה בתוכה… אפילו לא הספיקו להזמין תפירה… סבטה לא הצליחה להרפות מהטרגדיה. אלוהים לא הביא לה ילדים, אחרי שנים של טיפולים ואכזבות. עד שסבלה – ובסוף השלימה. בגיל 43 הבינה – כנראה לא נועד לה. היא הבינה איזה כאב זה להיפרד מילד, והזדהתה עמוקות עם ההורים הצעירים. פתאום, הרוח פתחה חלון בחדר. סבטה קמה, סגרה אותו, ותהתה: איך הוא נפתח לבד… כשהסתובבה, ראתה ליד שולחן העבודה דמות של בחורה, חצי שקופה. – נו, השתגעתי סופית… חייבת לישון… – תוכלי לתפור בשבילי שמלה? לא זכיתי להתחתן פה, אולי אלך לשם בשמלה שאהבתי… זאת השמלה האחרונה שלי… אני וארטיום נהיה יחד לתמיד… – מי את? איזו בדיחה זאת? – אני נינה… רק את תוכלי לתפור בדיוק כמו שאני רוצה… זכיתי לראות מה יש אחר-כך, וזה נהדר – לא פחדתי לעזוב, בטח כשאהובי איתי. רק רוצה להיות יפה, בפעם האחרונה… סבטה הייתה בהלם. דבר כזה ראתה רק בסרטים… היגיון אמר: עייפות, דמיון עובד שעות נוספות. נכנסה למיטה ונרדמה מיד. בבוקר – המשיכה לעבוד. מה שקרה בלילה, ייחסה לעייפות. בערב שוב הופיעה נינה, הפעם עטופה ערפל חלומי: – אני כבר מתרגלת למצב שלי… רק קשה לי לראות את אמא סובלת… ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא לא קולטת אותי. את כן מרגישה אותי… לא לכולם יש את היכולת הזאת. – נינה, מה יהיה כשתקברו אותך? תלכי לגן עדן, או…? – המדריך שלי אמר שאהיה כאן, איפה שגרתי, עד שמישהו ילווה אותי לשם. אסור לי לגלות עוד. במוות אין ממה לפחד, זה מעבר לעולם יפה, ואני אמשיך שם את המסע. יום אחד אחזור בגוף אחר – לא בטוח שאהיה שוב ילדה. את המסע הזה ארצה לסיים ככלה יפה. תעזרי לי בבקשה… סבטה לא צדדה בעצמה. שמלה שהמתה מבקשת – איך בכלל עושים את זה? – אפילו לא יודעת מה הגזרה, איזה מידה את… ומה אגיד להורים? – פשוט תתפרי, הכול יתגלגל כמו שצריך. תראי – ככה זה צריך להיראות. נינה הסתובבה בחדר בשמלה לבנה, מלאה תחרות. סבטה שרטטה מיד מהזיכרון כל פרט. כשסיימה, נינה התפוגגה. בבוקר, השרטוט היה על השולחן – אם כך, זה קרה באמת. סבטה קנתה את הבד הכי יפה והתחילה לתפור, לפי המידה משוערת – נינה הייתה רזה. היא המשיכה לעבוד בלי הפסקה, עד שבערב הבעל תפס אותה בדאגה: – סבתה, את לא איתנו בימים האחרונים… מה קורה לך? – ארקדי, לא תאמין לי, אז עדיף שלא תדע… יומיים אחרי – השמלה מוכנה. אף פעם היא לא תפרה כל-כך מהר וקל. הסתכלה על היצירה, ובכתה – איזה חבל שנינה לא זכתה ללבוש אותה לחתונה… בערב, אמא נכנסה בסערה: – תארי לך, לא מצליחים לקבור את נינה… פעם בעיות במכון, פעם בעיות עם הבגדים… מחפשים שמלה – ולא מוצאים בשום מקום… זה פשוט לא ייאמן… אולגה אבודה. – אמא, את השמלה כבר תפרתי. תנו להם אותה… – איך תפרת? הרי לא הסכמת… לא מדדת אותה… – אמא, פשוט תני להם, Trust me… למחרת, משפחת נינה באה לקחת את השמלה. סבטה לא לקחה כסף. את נינה וארטיום קברו יחד, שניהם במראה מושלם, והשמלה התאימה בדיוק כמו כסינדרלה. איכשהו, הצליחו להלביש אותה, והגוף היה רך כבחיים. – בת שלי, נינה הייתה כל-כך יפה בארון, ממש חייכה… יהי זכרה ברוך… כמה ימים אחרי, נינה הופיעה בחלום. היא רקדה בגן קסום עם ארטיום. פרחים לא מהעולם שלנו, ציפורים ששרות, פלגים זורמים. אחרי הריקוד הסתכלה על סבטה: – השמלה מדהימה, תודה! אני מאושרת! ואגב… בקרוב תכירי את אליסה. אני סידרתי שהיא תמצא אותך… סבטה התעוררה נרגשת. אם נינה מאושרת – הכל היה שווה את זה. אליסה? מי זאת? היא חזרה לשגרה, מבקרת פה ושם חברה כדי להתרענן מהעבודה. – ורה, משהו לא בסדר לי בזמן האחרון, צריכה לבדוק את הקיבה, וגם לא הייתי אצל הגינקולוגית שנים… נראה לי שנגמר לי המחזור כבר. מחר אני הולכת, לרופא פרטי – נמאס מתורים. – סבטה, סוף-סוף! הזנחת את עצמך… *** – סבטה, את בהריון. זה הפתיע – בגילך זה לא קורה כמעט… – אל תצחיקי, הסיכוי לא קיים. תבדקי פעמיים… – אין ספק. הנה, על המסך – ידיים, רגליים, לב פועם יפה… והכי חשוב – זו בת! מזל טוב! סבטה יצאה בוכה מהמרפאה – דמעות של אושר. אחרי כל השנים… בת… זאת אליסה שנינה דיברה עליה! קנתה פרחים, והלכה לבית הקברות לחפש את קברה של נינה. מצאה בלי קושי, הרגליים כמו ניווטו בעצמן לשם. – תודה, נינה. בזכותך קיבלתי את המתנה הכי יקרה – ילדה. אני מקווה שגם אתם מאושרים שם יחד… הניחה את הפרחים על הקבר, וחזרה הביתה בחיוך, מלטפת את הבטן. אם לא הייתה עוזרת עם השמלה, אולי לא הייתה זוכה לבית. תעשי טוב – וטוב יחזור אלייך…
038
השמלה האחרונה בתי, הבת של שותפתי לעבודה, רותי בן-דוד, מתחתנת. הן רוצות להזמין אצלך שמלת כלה. את מוכנה לקחת את זה? לא, אמא, יש לי המון עבודה, אני פשוט לא מספיקה כלום.
שיעורים לחיים
אורחים בלי סוף, בית בלי לחם: מסעו המרגש של ליאון הילד, מחיי עוני לסיפור אגדה ישראלי עם לילה הטובה והבית הלבן בשלג
0116
היום שוב היו לנו אורחים בבית. כמעט כל יום יש לנו מישהו בסלון, שותה, מדבר, אבל אף פעם אין באמת אוכל רק בקבוקי בירה ויין, שולחן מלא בדלי סיגריות וקופסת שימורים ריקה של דג.