Author: Lewis Simmons
אספתי אותו ביום שלישי בערב, בדיוק כשחזרתי מהעבודה. הוא שכב צמוד לפח של הבניין רטוב, רזה, רועד כולו. ופשוט לא יכולתי לתת לו להישאר שם לבד.
מה אעשה בלעדייך? איך אפשר להמשיך? למה לי בכלל להמשיך לחיות? דמעות זלגו על לחייו של אביתר, וכל-פנימיותו הייתה ריקה. בליבו, במקום שהיה באהבה גדולה, הייתה
רוית, את השתגעת?! את בת ארבעים וחמש! יש לך בן בוגר בצבא! ואת לוקחת אלייך תינוק? ועוד עם כזה “שרשרת” של אבחנות?! כשתהיי זקנה, הוא רק יתחיל בית ספר!
כשהגעתי לגיל שבעים, סוף סוף קיבלתי את הסכום שחיכיתי לו שנים. כסף שלי. כסף מזיעתי. שקלים שכל אחד היה שומר כעל אישון עינו. כבר תכננתי מה אעשה איתם לתקן את
אוי, אני בחיים לא הייתי מצליחה. בן אדם נהיה ירק. אפשר להשתגע עם חולים סיעודיים! צריך לשלוח אותם למוסד. ואל תסתכלי עליי ככה! למה להיות יותר מדי רחמנית?
יומן, שנה אחרי כשיצאתי לחלון המדרגות לזרוק את הזבל, הוא עדיין ישב ממש ליד הדלת שלי. שמואל שלי. ג’ינג’י חשוב, עם “ווסט”
זה היה אחד מאותם בקרים שקטים שבהם העולם כאילו לאט את צעדיו, עטוף בשמיכה של גשם ראשון רענן. יצאתי מהבית לקראת עוד יום רגילהפעם התכוונתי לטאטא את שביל הגישה
אני בת 55, ואלמנה כבר חמש שנים. מאז שאלי, בעלי, הלך לעולמו, נאלצתי להתמודד עם אמת שלא רציתי להודות בה שנים: לא הייתי נשואה ל”מלך האבות”
המיל כהן חיה בפנימייה מאז שהייתה בת חמש. היא לא ידעה בדיוק למה הגיעה לשם רק זכרה שבוקר אחד סבתה לא התעוררה, ואמא שלה לא שבה הביתה. אחר כך באו ידיים זרות
אילנה, השתגעת? בגיל שלך, עם נכדים שכבר הולכים לבית הספר, מה פתאום חתונה? אלו היו המילים ששמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני עומדת להתחתן. ומה יש למשוך?









