השעון המעורר של מרגלית משכונת התקווה

HE

ארבע מאות שקל בשנה — כך הרוויחה מרגלית אדרי מכך שאנשים אחרים הצליחו כלל להגיע לעבודה בזמן. לא מאדם אחד. מכולם בשלוש הרחובות בתל אביב שטיפלה בהם מדי בוקר, לפני שמישהו אחר בעיר הספיק להתמתח מתחת לשמיכה.

נולדה ב-1931 בשכונת התקווה, בבית הקטן ברחוב התקווה, במקום שבו היום עומד מינימרקט פתוח עד עשר בלילה. אמה עשתה את אותה עבודה — הלכה מחלון לחלון, לפני שבתי המלאכה לטקסטיל ביפו התחילו לשרוק את המשמרת הראשונה. מרגלית קיבלה את התפקיד כשאמה התחילה לצלוע על הרגל השמאלית ולא הצליחה יותר להדביק את קצב הרחוב.

קראו לה "המעירה". לא היתה לה שעון מעורר למכור — היתה לה מקל ארוך עם חוט ברזל בקצהו, מכופף כמו קרס, ובמקל הזה הקישה על חלונות הקומה השנייה והשלישית, כי לגבוה יותר כבר לא הגיעה. לחלונות בקומת הקרקע הספיק נקישה עם קשרי האצבעות, ולפעמים מלוא חופן גרעיני חמוציות יבשות שהושלכו על השמשה — כך שלא יתעוררו השכנים, רק האדם היחיד ששילם.

היא עשתה את זה ארבעים שנה. גשם, קור ים שמצרר באוזניים עד שהיא קשרה מטפחת מתחת לסנטר בשלושה קשרים. חורף 1948 היה הגרוע ביותר — הטיפוס עבר בשכונה כמו בבית שלו, והיא בכל זאת יצאה לרחוב בארבע וחצי בבוקר, כי אנשים היו צריכים לאכול, ובשביל לאכול הם היו צריכים לעבוד, ובשביל לעבוד הם היו צריכים להתעורר.

היא נישאה לאברהם אדרי ב-1950, אורג מאותו בית המלאכה שאליו העירה אחרים. היו להם שנים עשר ילדים. בחיים נשארו ארבעה. השאר — שעלת, קדחת, אחד טבע בתעלת הניקוז מאחורי הבית, בגיל ארבע, לפני שמישהו שם לב שהוא נעלם מהחצר. זה היה המחיר של דירה בהתקווה באותן שנים, ואף אחד לא שאל אם היא מסכימה למחיר הזה.

לקוחות שילמו לה כל שבוע, ביום חמישי, במטבעות קטנים כרוכים במטפחת. היו כאלה שחייבו חודשים, ומרגלית המשיכה להעיר אותם חרף החוב, כי ידעה שאם תפסיק הם יפסידו את המשמרת ויהיה גרוע יותר. חייב אחד, מנהל עבודה מבית החרושת לטוויה, פרע את חובו בשק תפוחי אדמה רק אחרי שנה. היא החזיקה את השק בפרוזדור ולא נגעה בו, עד שהמנהל הביא לה גם חמש לירות שהיו לה מגיעות על החודש הראשון.

לסיפור היתה נקודת מפנה ב-1965, כשבנו של אחד הלקוחות הביא מחיפה שעון מעורר מכני אמיתי, שנרכש בעשרים לירות מצורף שעונים ברחוב הרצל. הוא הניח אותו על השידה, כיוון אותו, ולמחרת בבוקר התעורר בעצמו, בלי נקישה על השמשה. הוא אמר לשכנים שזה טוב יותר, כי אין צורך לשלם כל שבוע, מספיק לקנות פעם אחת. במשך שנתיים שעונים מעוררים מכניים, שהוזלו בהדרגה, הופיעו בחצי מהחלונות שמרגלית טיפלה בהם קודם.

היא לא הפסיקה מיד. הלקוחות נעלמו אחד אחד, שניים שניים, עד שב-1971, בגיל ארבעים, נשארו לה רק שישה אנשים בכל הרחוב — זקנים שהתרגלו לנקישות, שאמרו שהשעון לא יעיר אותם, כי הם לא יודעים אם הוא צלצל או שחלמו את זה. הלקוחה האחרונה היתה האלמנה שושנה כהן, ששילמה למרגלית עד 1973, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וכל השאר הפסיק להיות חשוב.

מרגלית נפטרה ב-1994, בגיל שישים ושלוש, באותה דירה בהתקווה שבה נולדה. אברהם הלך לעולמו עוד בזמן מלחמת העצמאות, נפגע מכדור תועה בעת הפגזה, בלי שהיה לו שום חלק בעניין — הוא סתם חזר מהעבודה בשעה הלא נכונה. את הלוויה של מרגלית סידרה בתה רחל, היחידה מבין ארבעת הילדים שהאריכה ימים אחרי אמה, כי הבן נפל בחזית, ושניים אחרים נגזלו בשחפת בשנות החמישים.

באזכרה שלאחר הלוויה, בדירה שזכרה ארבעים שנות נקישות על חלונות של אחרים, מצאה רחל במגירת השידה את אותו מקל עם חוט הברזל בקצהו, עטוף בבד ישן כדי שלא ישרוט את העץ. אף אחד לא זרק אותו. הוא עמד בפינה במשך שלוש עשרה שנים נוספות, עד שהבניין ברחוב התקווה נהרס לטובת פרויקט שיכון חדש, והמקל, יחד עם שאר החפצים מהדירה, הגיע לפח האשפה — לא מפני שמישהו החליט לזרוק אותו, אלא מפני שאף אחד כבר לא ידע למה הוא משמש או למי הוא עוד יכול להיות שימושי.

Rate article
Add a comment

eleven − seven =