הטרמינל בנתב"ג לא נרגע לרגע, גם בשתים עשרה בלילה.
מזוודות מתגלגלות על הרצפה המבריקה.
קול קורא מספרדית.
קול קורא בעברית.
נוסעים ממהרים לשערים בלי להביט לאחור.
ובתוך כל זה, ליד שער 22, איתן כהן, גבר בן עשרים ושתיים, מזיז דלי ומגב לאורך הקיר.
הוא עובד במשמרת לילה בניקיון, עובד קבלן של חברת ניקיון חיצונית שמשרתת את הטרמינל.
סרבל כחול עם הלוגו דהוי.
אפוד זוהר קצת קרוע בכתף.
נעליים שכבר נפתחות בסוליה, קנה אותן לפני שלוש שנים ועדיין לא מצא זמן להחליף.
ריח של חומר ניקיון לימון מתערבב עם ריח קפה מהקיוסק הסגור למחצה. בקבוק מים "נביעות" מקומט מזדקר מהכיס הצידי של התיק שלו, חצי ריק, נשאר שם משש בערב.
אף אחד לא מסתכל עליו.
מסתכלים על הרצפה הנקייה. לא על מי שמנקה אותה.
איתן התרגל לזה. הוא עבד שם כבר שנה ושמונה חודשים, מאז שהתלבטות עם הלימודים בטכניון נגמרה בלי תואר ובלי כסף.
ואז הוא שומע את זה.
שיעול עמוק, כבד, כזה שנתפס בחזה.
באזור הישיבה מול שער 22, שבו מופיע על הלוח "טיסה 386 לאילת, יציאה 00:40", גבר מבוגר, אולי בן שבעים וחמש, עומד אוחז בתיק נסיעות קטן, ידיו רועדות. הוא פותח את הארנק שלו, סופר שטרות, מסתכל לכיוון עמדת הביקורת, כאילו מחשב משהו בראש.
ואז הברכיים שלו מתקפלות.
איתן זורק את המגב ורץ.
תופס אותו לפני שהוא נוחת על האריחים.
"רגע, רגע, אני תפסתי אותך."
הזקן מנסה להגיד משהו אבל שיעול נוסף חונק אותו.
איתן מסתובב, "מישהו יכול לעזור?"
אנשים מסתכלים לשנייה. ומיד ממשיכים ללכת.
עובדת של אל על מסיטה מבט. גבר בחליפה בודק את השעון שלו ומתרחק לכיוון שער היציאה.
אף אחד לא זז.
איתן מבחין בכיסא גלגלים ריק קרוב לדלפק הסיוע לנוסעים ורץ לשם.
"כהן."
הקול עוצר אותו באמצע הריצה.
המפקחת שלו, דנה אשכנזי, עומדת מאחוריו.
"צריך עזרה בשבילו," איתן אומר.
"סיוע נוסעים יטפל בזה."
"אין פה אף אחד מסיוע נוסעים."
"אז תתקשר אליהם."
"הוא לא יכול לחכות, דנה."
"זה לא התפקיד שלך."
איתן מביט שוב בזקן שמתאמץ לא לקרוס.
ואז עונה, "אולי כן צריך להיות."
הוא מתעלם ממנה, תופס את הכיסא גלגלים, רץ חזרה. בעזרה עדינה מושיב את הזקן, שולף את בקבוק ה"נביעות" הפתוח מהתיק שלו ומגיש לו.
הנשימה של הזקן מתחילה להתאזן.
"תודה, בחור," הוא לוחש.
לפני שאיתן יכול לענות, דנה כבר שם.
"נטשת את העמדה שלך."
"הוא כמעט קרס."
"לא מעניין אותי."
"חזור לעבודה."
איתן נשאר במקום.
הטרמינל משתתק בצורה מוזרה. כמה נוסעים עצרו לצפות.
דנה בוהה בו. "אתה מבין שאתה מסכן את העבודה שלך?"
בלי מילה, איתן מוריד את תג הזיהוי מהצווארון. מניח אותו בעדינות על משענת הכיסא גלגלים, לצד הזקן.
"אם לעזור לו עולה לי בעבודה הזאת," הוא אומר, "אז זה המחיר שאני מוכן לשלם."
הזקן מרים את עיניו לאט. מכניס יד לכיס המעיל. שולף טלפון. ועושה שיחה אחת, קצרה.
כשהוא מסיים, הוא מביט בדנה, ולא בטון של מישהו שזה עתה כמעט התעלף.
"את יודעת מי אני?" הוא שואל אותה, קולו פתאום יציב.
דנה מגמגמת, "אדוני, אני… לא, אני מצטערת, לא ידעתי-"
"שמי יוסי אלבז. אני הבעלים של חברת 'אלבז ניקיון ולוגיסטיקה', החברה שמחזיקה בחוזה הניקיון של הטרמינל הזה כבר תשע שנים. אני טס לאילת פעמיים בשבוע כדי לבדוק את הסניפים שלי, ואני לעולם לא נוסע בלי התרופה למחלת הלב שלי, חוץ מהיום, כי הבת שלי ארזה לי את התיק הלא נכון."
הוא מצביע על איתן. "הבחור הזה, שאת בדיוק איימת עליו שתפטרי אותו, הוא היחיד מתוך מאות אנשים שעברו פה בעשרים הדקות האחרונות שבאמת עצר."
דנה שותקת, מביטה ברצפה, ואז בתג שמוטל על הכיסא גלגלים.
"אדוני, אני לא ידעתי שאתה-"
"לא היית צריכה לדעת מי אני כדי לעזור לי."
היא פותחת את הפה ולא יוצאת ממנו מילה.
יוסי אלבז מפנה את המבט לאיתן. "מה שמך, בחור?"
"איתן. איתן כהן."
"איתן, כמה זמן אתה עובד כאן?"
"שנה ושמונה חודשים."
"ומה המשכורת שלך?"
איתן מוריד את העיניים לנעליים הקרועות שלו. "חמישים ושתיים שקל לשעה. משמרות לילה."
יוסי מהנהן, מכניס את התג של איתן לכיס החולצה שלו, לא מחזיר אותו.
"זה שלי עכשיו," הוא אומר. "אתה תקבל אחד חדש. עם תפקיד אחר כתוב עליו."
הוא מתקשר שוב, שיחה קצרה, אומר רק "בואו לשער 22, עכשיו," וסוגר.
כעשר דקות אחר כך מגיע גבר בחליפה כהה, מנהל התפעול של חברת 'אלבז', יחד עם עובד נוסף מסיוע נוסעים שסוף סוף הגיע עם כיסא גלגלים נכון ובלון חמצן. יוסי מבקש מהם לרגע לעזוב אותו עם דנה ואיתן.
"גברת אשכנזי," הוא אומר, "את מפקחת טובה כשמדובר בלוחות משמרות ובדיקת מדרגות נגישות. אבל היום הראית לי שאת לא יודעת להכיר עזרה כשהיא קורית ממש לנגד עינייך. אני לא מפטר אותך."
הוא עוצר, מביט בשעון הרצפה הדיגיטלי מעל השער, שבו הדקות לטיסה 386 ממשיכות לרדת.
"ואתה." הוא פונה לאיתן. "מחר בשמונה בבוקר תבוא למשרדים שלי בקריית אריה, בפתח תקווה. יש לי תפקיד אחראי משמרת פנוי, עם משכורת שמתחילה בשבעת אלפים ושמונה מאות שקל, ואחריות על עשרים ושניים עובדי ניקיון בטרמינל הזה."
הוא קם, בעזרת מנהל התפעול שהגיע, ומסדר את מעיל החורף שלו.
"תחשוב על זה הערב," הוא אומר לאיתן, כבר מתרחק לכיוון הכיסא גלגלים האמיתי שהגיע, "מה היית עושה אם לא היה לי שם מישהו להתקשר אליו."
איתן עומד שם, לא מצליח להוציא מילה, בידו עדיין בקבוק ה"נביעות" הריק שהזקן החזיר לו.
חלפו עשרים ושלושה יום.
איתן כהן יושב במשרד קטן בקריית אריה, מול לוח משמרות של עשרים ושניים עובדים. הטלפון על השולחן שלו מצלצל. מספר לא שמור.
"אלבז ניקיון, איתן כהן," הוא עונה.
"היי, זה ג'ורג' ממשמרת שתיים, שער שלושים וחמש. יש לי התנגשות עם תור לרופא ביום רביעי, אפשר להחליף משמרת?"
איתן מסתכל בלוח, מזיז את האצבע בין השמות, מוצא את התאריך.
"בטח. שלח לי את מי שאתה רוצה להחליף איתו, ואני מאשר מחר בבוקר."
הוא שם את הטלפון בחזרה, מביט שנייה בתג הישן שמונח במעמד הפלסטיק על השולחן – זה ששלח לו יוסי אלבז בדואר, בלי מכתב מצורף – וחוזר ללוח, מסמן את השם הבא ברשימה.
