— אמא עוברת אלינו הערב. לתמיד. סידרתי הכול.
מיכל הרימה את הראש מהמחשב הנייד. לא קלטה במבט הראשון. הסתכלה על רועי, שעמד בפתח המטבח ותקוע בטלפון, כאילו רק הודיע שאין חלב במקרר.
— מה זאת אומרת "לתמיד"?
— זה מה שזה אומר. — הוא תחב את הטלפון לכיס. — הברכיים שלה כואבות, קשה לה לבד. אנחנו לוקחים אותה.
מיכל סגרה את המחשב. לאט, בזהירות — כמו שסוגרים דבר שביר, שלא יישבר. היא עבדה כאנליסטית פיננסית מהבית, ושולחן המטבח היה המשרד שלה מתשע בבוקר. עכשיו היה שבע בערב.
— רועי. לא דיברנו על זה.
— מה פה לדבר? — הוא הרים כתפיים, התנועה הזאת שהיא כבר שנאה. קלילה, כאילו המילים שלה שוות פחות מאוויר. — היא אמא שלי. מה, להשליך אותה?
מיכל קמה. ניגשה לחלון, הסתכלה לחצר. ילדים גיררו כדורגל, צרחו, נפלו, קמו שוב. ערב רגיל ברחוב קפלן בחיפה. רק שבבטן שלה משהו התכווץ ולא הרפה.
— יש לנו שני חדרים, — אמרה בשקט. — איפה היא תגור?
— בסלון. הספה שם נוחה.
— זה חדר העבודה שלי, רועי.
— את עובדת במטבח. מה זה משנה.
היא הסתובבה. הביטה בו, בגבר הזה שאיתו חיה שבע שנים. הוא כבר פתח את המקרר, מתבונן בפנים בתוקף עניינים, כאילו השיחה הסתיימה. ההחלטה התקבלה, הנקודה הושמה, אפשר לאכול.
כך זה תמיד עבד בינו לבין אסתר, אמא שלו. אסתר קובעת — רועי מבצע. מיכל בתוכנית הזאת הייתה תפאורה. נוחה, שימושית, מתחלפת בקלות.
אסתר הגיעה בשמונה בערב, עם שתי מזוודות ושקית גדולה מלאה בסירים. מיכל לא הבינה למה להביא סירים כשעוברים לבית שיש בו כבר סירים. אבל שתקה.
— נו, הגעתי! — החמות נכנסה כמי שחוזרת לדירה שלה אחרי היעדרות ממושכת. הביטה סביב, קיפצה שפתיים. — רועי'לה, יש אבק על המדף. פה, רואה?
— אמא, רק נכנסת…
— אני רק אומרת. — היא הורידה את המעיל, השליכה אותו על הקולב כך שחצי נשמט לרצפה, ויצאה לסיור בדירה.
מיכל עמדה במבואה והתבוננה באישה הזאת שפותחת את דלת חדר השינה, מציצה לאמבטיה, נוגעת בווילונות בסלון.
— הספה קשה, — הודיעה אסתר, בלי להביט במיכל. — רועי, יש מזרן רזרבי?
— נמצא, אמא.
— וקר כאן. התנור לא עובד?
— עובד מצוין, — אמרה מיכל.
החמות הביטה בה — בפעם הראשונה מרגע שעברה את הדלת. מבט ממושך, שוקל, כמו בודקים סחורה לא טרייה בשוק.
— נו, אולי לך נורמלי. אני קופאת.
רועי כבר סחב מהמחרסן שמיכה ישנה. מיכל הלכה למטבח. התיישבה. פתחה את המחשב, סגרה. פתחה שוב. המספרים על המסך לא התחברו לשום דבר. מעבר לקיר אסתר סיפרה לבן שלה שהשכנה רחל סוף סוף מכרה את הדירה בקיסריה, ועשתה נכון, ובכלל להיאחז בנכסים זה טיפשי, היא למשל נותנת הכול בקלות.
מיכל חשבה שהחמות לא נתנה בחייה כלום בקלות. כל חסד שעשתה זכרה שנים והציגה חשבון עם ריבית.
השבוע הראשון היה כמו הצפה אטית. בהתחלה המים עלו בלי שמישהו שם לב — קרסוליים, ברכיים. אפשר עדיין להעמיד פנים שזה לא משהו מיוחד. אסתר לא עבדה — הייתה בפנסיה והתגאתה בזה מאוד. כל היום ישבה על הספה עם הטלפון, הקרינה סרטונים בעוצמה מלאה, מתקשרת לחברות ומספרת בפרוטרוט, עם הטעמה, את החיים של אחרים.
כלים אחריה לא שטפה. פירורים משולחן לא ניקתה. יום אחד מיכל מצאה בכיור מחבת לא שטופה, שלפי הריח טיגנו בה משהו עוד מאתמול.
— אסתר, את יכולה לשטוף אחריך כלים?
— עייפה אני. הברכיים, — ענתה זו בלי לקטוע את המבט מהטלפון.
— בדיוק הסתובבת חצי שעה בסופר.
— זה אחר.
בערב רועי אמר למיכל שהיא יכולה להיות קצת רגועה יותר. אמא מבוגרת, חולה, צריך להבין אותה. מיכל הבינה — שתקה. אבל משהו בתוכה רשם את הרגע הזה. שמר אותו, כמו ששומרים קובץ חשוב.
לאחר שלושה ימים אסתר סידרה מחדש את הרהיטים בסלון. פשוט הזיזה את הכורסה לחלון, ואת שולחן הקפה לספה. מיכל גילתה את זה כשנכנסה לסלון לקחת את היומן שלה ומצאה שהכול לא במקום.
— למה סידרת מחדש?
— כך נוח יותר. אני צריכה אור לקרוא.
— זה חדר משותף.
— ובכן? לא השלכתי כלום. — החמות אפילו לא הסתובבה. — רועי לא מתנגד.
רועי, ברור שלא התנגד. רועי מעולם לא התנגד לשום דבר שנוגע לאמא. גדל במשפחה שבה המילה של אסתר הייתה חוק טבע — כמו כוח המשיכה, כמו החלפת העונות. לערער עליה לא היה טעם.
מיכל עמדה באמצע הסלון המסודר מחדש וחשבה על חצי שנה לפני כן, כשהיא ורועי יצאו להסתכל על דירת שלושה חדרים בשכונת נווה שאנן. היא אהבה אותה — מוארת, מטבח גדול, נוף להר הכרמל. רועי אמר יקר, נחכה. עכשיו היא הבינה שהוא כבר ידע אז. פשוט לא אמר. זה לא היה רעיון רגעי. זו הייתה תוכנית.
ביום העשירי אסתר מצאה במקרר את היוגורט של מיכל — יקר, מוזמן במיוחד, ללא סוכר, עם פרוביוטיקה, כי מיכל שמרה על תפריט — ואכלה אותו. פשוט לקחה ואכלה. ואת האריזה הריקה החזירה למקום.
מיכל פתחה את המקרר בבוקר, ראתה אריזה ריקה, סגרה את המקרר. עמדה שנייה. פתחה שוב — פתאום נדמה היה. לא. ריקה.
— אסתר, אכלת את היוגורט שלי?
— איזה יוגורט? — החמות הביטה בתמימות, כמעט בתדהמה. את זה היא ידעה לעשות — פרצוף של אדם שמאשימים אותו בלא צדק.
— הלבן, בבקבוקון הקטן. היה על המדף השני.
— חשבתי שזה משותף.
— אצלנו שום דבר לא "משותף" בלי לשאול.
— אוי, נו מה את עושה מזה. — אסתר נפנפה בידה. — יוגורט. אובדן גדול.
בערב רועי אמר שוב שמיכל מתעסקת בפרטים קטנים. אמא לא בכוונה. צריך להתרגל לחיות יחד, זה דורש זמן. מיכל הביטה בו מבט ממושך ולא ענתה. היא כבר חשבה. ספרה. העריכה.
בזה לא נגמרו המעשים של החמות. הבושם עמד על שידת הטואלט כבר חודש — צרפתי, בבקבוק כבד בצבע ענבר עתיק. מיכל קנתה אותו לעצמה ליום ההולדת, בחרה זמן רב, הריחה דוגמיות בחנות ברחוב הרצל, קראה תיאורים שוב ושוב. זו לא הייתה רק בושם — זו הייתה שמחה קטנה ואישית, שבזמן האחרון נותר ממנה פחות ופחות.
יום אחד בבוקר הבקבוק לא היה על השידה. מיכל מצאה אותו על הרצפה בפרוזדור. ליתר דיוק, את מה שנותר ממנו — שברים, שלוליות ענבר על הפרקט, ריח חריף שחדר לכל הפרוזדור ולא נעלם זמן רב.
אסתר ישבה על הספה עם הטלפון.
— מה קרה לבושם שלי?
— נפל. — קצרה, בלי הטעמה, כמו שמדווחים אנשים שלא מתעניינים.
— איך הוא הגיע לפרוזדור?
— לקחתי להתבונן. בקבוק חלקלק יצא, נשמט.
מיכל קרסה, אספה את השברים לתוך עיתון. הידיים שלה היו רגועות — היא עצמה התפלאה מהרוגע הזה. בפנים משהו התכווץ ודפק, אבל בחוץ — לא תזוזה אחת מיותרת.
— לקחת דברים שלי בלי רשות.
— לקחתי להתבונן, לא גנבתי. — אסתר הרימה סוף סוף את המבט מהטלפון, ובעיניה היה אותו ביטוי — עצבנות קלה של אדם שמטרידים אותו על דבר של מה בכך. — איזו טרגדיה. בושם. תקני אחר.
— בכספים שלכם?
החמות שתקה. הסתובבה לטלפון.
בערב רועי אמר שאמא לא בכוונה, שצריך להרחיק דברים אם הם כך יקרים. מיכל כתבה את השיחה הזאת באותה תיקייה פנימית, שמכל יום נעשית כבדה יותר.
את הקומקום החשמלי המיוחד למיץ וגריל-אוויר קנתה לפני שנתיים — קראה זמן רב ביקורות, השוותה דגמים, בסוף רכשה דגם גרמני טוב, עם טיימר ומספר מצבים. הכינה בו כל יום כנפי עוף, ירקות, דג. רועי אמר שזה הדבר הטוב ביותר שקנתה למטבח.
ביום שישי מיכל חזרה מהמשרד — פעם בשבוע נסעה לפגישות — וגילתה במטבח ריח בוטה של פלסטיק שרוף. מכשיר הגריל-אוויר עמד על השולחן עם המכסה פתוח. בפנים היה דבר שחור ולא מזוהה.
— מה בישלת בו?
— תפוחי אדמה. — אסתר עמדה ליד הכיריים בפרצוף עצמאי. — שמתי ושכחתי. קורה.
— שמת על טמפרטורה מקסימלית?
— אני לא מבינה במכשירים שלכם. יש לי בבית תנור רגיל.
מיכל לקחה את המכשיר, הביאה לאמבטיה, בדקה. הספירלה נשרפה. המארז נמס מצד אחד. לא ניתן לתיקון.
— אסתר, המכשיר הזה עלה אלף ומאתיים שקל.
— ובכן, מה את רוצה ממני? שאשלם? — בקול החמות הופיעה נימה חדשה — לא רק עצבנות, אלא משהו חד יותר. כמעט אתגר. — פנסיונרית אני. חולה. אין לי כספים כאלה.
— אני רוצה שלא תיגעי בחפצים שלי.
— אני במשפחה שלי! — אסתר הרימה את הקול, בפעם הראשונה כל כך גלוי, ומיכל חשה שזה זה, הפרצוף האמיתי. זה שהחמות שמרה עד כה.
— רועי בן שלי! זו הדירה שלו!
— זו הדירה שלנו. בעלות משותפת, אם זה מעניין אותך.
אסתר שתקה. שוב הביטוי התמים — אישה פגועה, לא מובנת, עייפה. היא ידעה להתחלף במהירות, כמו מחליפים ערוץ.
רועי, כשנודע לו, הסביר למיכל זמן רב שאמא רצתה לעזור, שהיא לא רגילה למכשירים, שהיה צריך להרחיק את הגריל-אוויר בעצמה. מיכל הקשיבה לו, הביטה בפרצוף המוכר ושאלה את עצמה: הוא באמת חושב כך? או שהוא פשוט אומר את מה שקל יותר? היא לא הבינה בסוף. כנראה זה היה אותו דבר.
הווילון בחדר השינה היה פשתן, אפור-תכלת, עם דוגמה גיאומטרית דקה. מיכל הזמינה אותו במיוחד — בגוון שהתאים לקירות, לשמיכה. תלתה בעצמה, ישר, עם טבעות שנגלשו בעדינות על המוט.
את הקרע גילתה בשבת בבוקר — ארוך, אלכסוני, מהקצה העליון עד כמעט למרכז. כאילו מישהו משך בחדות ובכוח.
אסתר אכלה ארוחת בוקר במטבח — כעך שהביאה מהבית, מלווה בתה, מתבוננת בטלפון. לשאלה על הווילון לא ענתה מיד.
— נגעתי במוט. הווילון נתפס.
— למה כלל היית בחדר השינה שלנו?
— עברתי, הצצתי. מה, אסור?
— זה חדר השינה שלנו.
— אוי, איזה סודות. — אסתר נפנפה בכעך. — מה זה, תתפרי.
מיכל קמה מהמטבח. נכנסה לחדר השינה, סגרה את הדלת, התיישבה על המיטה. הביטה בווילון הקרוע, שתלוי עקום ומכניס אור מיותר.
שלושה שבועות. בשלושה שבועות — בושם, גריל-אוויר, ווילון. וזה רק מה שנראה מיד. וכמה דברים קטנים, לא נראים — הוזזו, נגעו ביד זרה בלי לשאול?
מיכל שלפה את הטלפון, פתחה את הפתקים. היה שם כבר רשימה — התחילה לכתוב בשבוע השני, בלי לדעת למה בדיוק. פשוט רשמה. תאריך, מה קרה, תגובה של רועי. שיטתית, כמו דוח עבודה. הוסיפה שלוש שורות חדשות.
אחר כך פתחה אפליקציה אחרת — מנוע חיפוש. הקלידה: שכירות דירת חדר וחצי, שכונת הדר. הביטה במספרים. סגרה. פתחה שוב.
מעבר לדלת אסתר הפעילה בעוצמה מלאה סרטון נוסף. קול מהטלפון צרח בשמחה על הנחות בחנות כלשהי. רועי בסלון צחק על משהו ביחד עם אמו.
מיכל ישבה בחדר השינה עם הווילון הקרוע וספרה. לא כסף — גם אותו, אבל לא רק. ספרה ימים. ספרה את עצמה. ומשהו בתוכה, ששתק זמן רב, התחיל לדבר בבהירות גוברת.
הכול קרה ביום שישי. בבוקר מיכל נסעה לקניון לב המפרץ — היא צריכה הייתה ווילונות חדשים לחדר השינה, ורצתה לקנות אותם בעצמה, לבחור בשקט, בלי הערות של אחרים.
בקניון היה אור וקולות, ריח קפה ומאפה טרי מהמאפייה הסמוכה. היא הלכה בין מדפי הבדים, נגעה בחומר, הביטה בגוונים. בסמוך עמד זוג צעיר — בוחרים יחד, מתווכחים בשקט, מצחקקים. הבחורה אמרה: "הנה, תראה, הם פשוט מושלמים". הבחור קימט פנים, אחר כך הסכים, ושניהם צחקו שוב.
מיכל הביטה בהם זמן רב מהמקובל. אחר כך לקחה את הבד שרצתה, הלכה לקופה. בכיס רעד הטלפון. רועי.
— מתי תחזרי?
— בעוד שעה. למה?
— אמא רוצה שתעברי בחנות. אומרת שהיא צריכה את הממתקים האהובים שלה. תרשמי לי את השם.
מיכל עמדה באמצע המעבר. סביבה עברו אנשים, מישהו דחף בעגלה, התנצל. היא לא זעה.
— רועי, — אמרה בשקט מאוד. — אני לא עושה את זה.
— מיכל'ה, היא לא יכולה בעצמה, הברכיים…
— רועי. לא.
היא תחבה את הטלפון בתיק, הלכה לקופה. שילמה, יצאה לרחוב. עמדה שנייה, פנים לשמש. אחר כך שלפה את הטלפון שוב ופתחה את הפתקים. הרשימה הייתה ארוכה.
לבית חזרה בשעה חצי שתיים. בדירה היה ריח של טיגון — אסתר עמדה ליד הכיריים ומערבבת משהו, מדברת בקול רם בטלפון עם חברה. על השולחן היו מפוזרות קרשי החיתוך של מיכל — כל השלושה, אף על פי שלמחבת אחת היה מספיק אחד.
— אלה הקרשים שלי, — אמרה מיכל, נכנסת למטבח.
— אני משתמשת, — השליכה החמות לשפופרת, בכוונתה למיכל, אף על פי שדיברה עם החברה. מהצד השני מישהו צחק.
מיכל אספה את הקרשים לחדר השינה. חזרה למטבח, הדליקה את הקומקום. רועי ישב בסלון עם המחשב והעמיד פנים שעובד, אף על פי שמהקולות ברור היה — צופה בכדורגל.
אסתר סיימה את השיחה, הסתובבה למיכל.
— חשבתי. הספה בסלון קצת קטנה. צריך לקנות אחרת. רועי אמר שאתם יכולים להרשות לעצמכם.
— רועי אמר.
— נו, כן. ברשת ACE ראיתי טובות. בטלפון.
מיכל הביטה בחמות. בפרצוף הזה — בטוח, רגיל שהרצונות מתגשמים. נזכרה בבושם על הרצפה. בגריל-אוויר השרוף. בווילון הקרוע. ברשימה בטלפון.
— אסתר, — אמרה, — אני רוצה שתביני משהו. אני לא קונה ספה.
— למה זה?
— כי אני לא מחויבת.
החמות פתחה את הפה, אבל מיכל כבר הלכה לסלון.
— רועי, צריך לדבר.
הוא סגר את המחשב — אכן כדורגל, היא ניחשה נכון — והביט בה בפרצוף של אדם שעייף מראש מהשיחה.
— מיכל'ה, אם זה על הספה…
— זה על הכול. — היא התיישבה לנגדו, שילבה ידיים על הברכיים. — אני רוצה שתענה לי בכנות על שאלה אחת.
— נו.
— אתה הולך לשנות משהו?
הוא שתק. זמן רב — יותר מכפי שצריך לתשובה כנה. אחר כך אמר:
— אמא חולה. אני לא יכול להשליך אותה.
— אני לא מבקשת להשליך. אני מבקשת שתהיה בעל, לא הבן שלה בראש ובראשונה.
— היא אמא, מיכל. את מבינה מה זה אומר?
— ואני אשתך. אתה מבין מה זה אומר?
הוא הסיט את המבט. פתח את המחשב שוב.
זהו. זו התשובה.
היא אספה את החפצים שלו שיטתית, בלי חיפזון, כמו עושים דבר שהוחלט עליו מזמן. לקחה מהארון — חולצות, ג'ינסים, בגדי ספורט — הניחה על המיטה בערימות. אחר כך הוציאה מהמחסן את המזוודה הגדולה, זו שאיתה טסו לברצלונה לפני שלוש שנים. פתחה, התחילה לסדר.
רועי הופיע בפתח חדר השינה, ראה, קפא.
— מה את עושה?
— מסדרת אותך.
— במה הכוונה?
— בכוונה הפשוטה. — היא הורידה מהקולב את החליפה שלו, קיפלה בעדינות. — אתה רוצה לגור עם אמא — תגור. רק לא כאן.
— מיכל, את רצינית?
— לחלוטין.
הוא עמד והביט בה מניחה את חפציו במזוודה. היא לא מיהרה, לא השליכה — סידרה ישר, כפי שידעה. ברגע מסוים הוא צעד קדימה, אבל היא הביטה בו כך שהוא נעצר.
— זו הדירה שלנו, — אמר לבסוף. — אני לא עוזב.
— אז היא תעזוב. תבחר.
מעבר לקיר אסתר הדליקה את הטלוויזיה. בעוצמה, כמו תמיד. איזה תוכנית ריאליטי, שבה כולם צועקים זה על זה וקוטעים.
רועי שתק. מיכל סגרה את המזוודה, הציבה לקיר. לקחה מהכיסא את הג'קט שלו, תלתה מעל.
אחר כך עברה לידו למבואה, נעלה נעליים ופתחה את הדלת הכניסה. לרווחה. עד הסוף.
— רועי, — קראה מהמבואה. — פתחתי את הדלת.
הוא יצא מחדר השינה. ראה את המזוודה לרגליה, את הדלת הפתוחה, את פניה — רגועות, בלי דמעות, בלי רעד בקול. זה, כנראה, הבהיל אותו יותר מכל.
מהסלון הציצה אסתר. הביטה במזוודה, בדלת הפתוחה, במיכל.
— רועי'לה, — אמרה בטון שמדברים לילדים: לא תשמע לזרים, בוא אליי.
והוא עשה צעד. לכיוונה.
מיכל צפתה בצעד הזה — קטן, כמעט בלתי נראה. אבל מסביר הרבה מאוד.
— טוב, — אמרה בשקט. — אז תצאו שניכם.
רועי הסתובב — בעיניים נצנץ משהו, דומה לפחד או להבנה שהגיעה מאוחר מכדי לעשות הבדל.
— מיכל…
— המזוודה במבואה. את השאר תוכל לקחת כל יום שאני לא בבית. — היא שלפה את הטלפון, לא מביטה בו. — אני אתקשר אליך לגבי המסמכים.
אסתר פתחה את הפה — וסגרה. משהו בקול של מיכל, בעמידה שלה ליד הדלת הפתוחה, לא השאיר מקום למשא ומתן. החמות ידעה לחוש איפה הלחץ עובד ואיפה לא. כאן הוא לא עבד.
רועי הרים את המזוודה. לאט, כמו בחלום. אסתר לבשה את המעיל — בשקט, בשפתיים קפוצות, בפרצוף של אדם עמוקות נפגע.
הם יצאו. מיכל סגרה את הדלת. סיבבה את הצילינדר. עמדה שנייה בשקט המבואה — שקט ממשי, בלי טלוויזיה, בלי קולות זרים, בלי ריח אוכל של אחרים.
אחר כך עברה למטבח, הדליקה את הקומקום, פתחה את המחשב. בחוץ חיה עיר שבת רגילה. איפשהו צרחו ילדים, עברו מכוניות, מישהו צחק בגרם המדרגות של הבניין הסמוך. מיכל מזגה תה, חיבקה את הכוס בשתי ידיים והביטה בחלון.
בפעם הראשונה בחודש היה לה שקט.
עברו שלושה שבועות. מיכל החזירה את השולחן מהסלון לחלון — למקום שעמד שם לפני הכול. תלתה ווילונות חדשים בחדר השינה. קנתה לעצמה בושם — אחר, קליל יותר, עם ניחוחות תה לבן וארז. הציבה על שידת הטואלט.
רועי כתב פעם — קצר, באותיות קטנות, כמו כותבים אנשים שמתביישים: אפשר לדבר? היא לא ענתה מיד. אחר כך כתבה: "דרך עורך דין". יותר הוא לא כתב.
אסתר התקשרה פעם אחת. התחילה בפגיעה, עברה לתלונות על הברכיים, אחר כך הודיעה שמיכל הרסה את המשפחה ועל זה היא תשלם. מיכל הקשיבה דקה, אחר כך אמרה: "אסתר, אל תתקשרי אליי יותר". וכיבתה.
הטלפון השתתק.
בערבים עבדה על השולחן ליד החלון — בשקט, עם כוס תה, מוזיקה בעוצמה נמוכה. לפעמים נשארה מאוחר — לא מכיוון שצריך, אלא מכיוון שרצתה. מכיוון שזה היה הערב שלה, השולחן שלה, השקט שלה.
ביום ראשון עורך הדין שלה שלח לה טיוטת הסכם גירושין, עם סעיף על חלוקת הדירה ברחוב קפלן — חלקה הייתה שישים אחוז מהתמורה, לפי מה שהיא השקיעה בה מראשית הנישואין. היא קראה את הסעיף פעמיים, חתמה, סגרה את התיקייה.
בשבוע הבא עמית לעבודה, אסף, כתב בצ'אט: "יש בית קפה טוב ברחוב ירושלים, הולכת שם?" היא חשבה שנייה וענתה: "לא. אבל אפשר לנסות".
נפגשו ביום שבת, ישבו שעתיים, דיברו על עבודה ועל ערים, על איפה היה כדאי לגור. על שום דבר מיוחד — ובדיוק בגלל זה היה קל.
לבית חזרה בדמדומים. פתחה את הדלת, נכנסה לדירה, הדליקה אור. הכול עמד במקום. המקום שלה. הורידה את הג'קט, תלתה על הקולב — זה שמימין, כי כך נוח לה, לא כי מישהו החליט בשבילה.
עברה למטבח, פתחה את המקרר. שם היה יוגורט — לבן, בבקבוקון קטן, על המדף השני. לא מגע.
מיכל לקחה אותו, פתחה, עמדה ליד החלון. מעבר לזכוכית נדלקו חלונות בבניינים ממול, העיר עברה למצב ערב, שקט ואחיד.
היא אכלה את היוגורט עד הסוף. לאט, בהנאה.
ועל שפתיה עלה חיוך — פשוט כך, בלי סיבה, או עם כל הסיבות בבת אחת.
