המלצר מילא את הכוסות ברוזה, ואבא קם ממקומו בראש השולחן והרים כוס.
— שישים… מי היה מאמין? אני בן מזל. יש לי משפחה מופלאה.
אמא חייכה את החיוך המושלם שלה, זה שהיא שומרת לאירועים.
— ולו אבא הכי טוב לשני ילדים יוצאי דופן.
שני. לא שלושה.
ישבתי בקצה השולחן הארוך, במסעדה הזאת על שדרות רוטשילד בתל אביב שאבא תמיד חלם עליה, לבושה בשמלה שחורה שאמא תיארה פעם כ"יותר מתאימה להלוויה מלחגוג יום הולדת". המלצרים סידרו שנים עשר כיסאים, כי כך הזמינה אמא לפני שלושה חודשים, אבל רק שמונה מאיתנו הגיעו. ארבעה כיסאים ריקים. במשפחה שלי, מה שחסר אף פעם לא נספר בכיסאות. נספר באנשים.
אחי אבנר הוא עורך דין בכיר במשרד גדול במגדלי עזריאלי. אשתו, שאמא משבחת בכל אירוע משפחתי, ושני הילדים ש"מחונכים כמו שצריך", לדבריה. אחותי הקטנה, נויה, מאורסת לבעלים של רשת סוכנויות רכב, וגם היא סיבה לגאווה.
ואני? עליי הם לא ידעו כלום. אף פעם לא התאמצו לדעת. כשמישהו שאל במה אני עוסקת, עניתי:
— אני בייעוץ.
לא שיקרתי. פשוט לא יכולתי לפרט. חלק מהחוזים שלי מחייבים חיסיון, ואני מכבדת אותם בקפדנות.
אבנר הרים את הכוס.
— נו, למשפחה. שנמשיך להיות… ביחד, ככה. שנתמוך אחד בשני.
לגמתי בלי לומר מילה. ידעתי שהברכה הזאת לא התכוונה אליי.
בדקות הבאות דיברו על נופש בספרד, על השקעה בדירה שנייה בחריש, על תוכניות החתונה של נויה. בכל פעם שניסיתי להגיד משהו, השיחה גלשה לכיוון אחר. סידרתי את המפית בחיקי, פרמתי אותה בקצוות, קיפלתי אותה מחדש.
אז אמא הניחה את המזלג על הצלחת, בדיוק באמצע, כמו שהיא עושה כשהיא רוצה שכולם ישתקו.
— סופיה… היינו סבלניים איתך שנים.
הרמתי את הראש.
— איתי?
— עם העקשנות שלך. עם הסירוב לבנות משפחה. עם העבודה המסתורית הזאת שלא מדברים עליה. עם הדרך שבה התרחקת מאיתנו.
— התרחקתי, או שדחפו אותי?
היא לא היססה. — בשבילנו זה אותו דבר.
הסתכלתי על אבא. הוא לא אמר מילה, כמו תמיד, ומילא שוב את כוסו ברוזה שכבר לא היה קר. על אבנר — בטלפון, גולל משהו באגודל. על נויה — מזיזה גרגיר אורז מצלחת לצלחת בלי לאכול אותו.
נשמתי עמוק.
— בניתי את החיים שלי לבד. אני עובדת. מתפרנסת. לא ביקשתי מכם אף פעם כסף או עזרה.
— זה לא על כסף, אמרה אמא בקול קר. זה על הבושה שגרמת לנו, עם חיים שאף אחד במשפחה הזאת לא מבין.
האצבעות שלי מצאו את שולי המפה הלבנה והתחילו ללחוץ עליהם, שוב ושוב, עד שנוצר קו דק של קמטים.
אמא נטתה קדימה מעל השולחן, בקול כך נמוך שרק אני שמעתי.
— סופיה… בשבילנו, את כבר לא קיימת.
ישבתי בלי לזוז. לא נשאר לי מה להגיד.
ואז, הדלת הכבדה של המסעדה נפתחה.
גבר גבוה, בחליפה שחורה מהודרת, נכנס והביט ישר לכיוון השולחן שלנו. הוא התקדם בביטחון, וכל האולם עצר כדי לעקוב אחריו. כשהגיע אליי, הרכין את הראש בכבוד.
— גברת סופיה… אנחנו צריכים לצאת. גם מר אשכנזי הגיע כבר.
סביב השולחן השתררה שקט כזה שלא אשכח בחיים.
— מי זה? שאל אבנר, והטלפון שלו נשאר תלוי באוויר, בלי שהוא הבחין בכך.
לא עניתי לו. קמתי, לקחתי את התיק שלי מהכיסא, ופניתי לגבר בחליפה.
— מוכנים, רז?
— הכל מוכן. המונית מחכה בחוץ. יש לנו שבע עשרה דקות עד שמר אשכנזי מתחיל את הישיבה.
אמא תפסה את ידי. — מה זה כל ההצגה הזאת? למי את חושבת שאת משחקת?
הורדתי את ידה בעדינות, אצבע אצבע.
— זו לא הצגה. אני מנהלת את ועדת הפיננסים של "קרן הראל להשקעות נדל"ן", ועוד שעה אנחנו חותמים על רכישת הבניין הזה, זה שמחזיק את המסעדה הזו. בחרתי אותה בכוונה, אמא, כי זו המסעדה שאבא תמיד דיבר עליה. מר אשכנזי הוא שותף ההשקעה שלי. חיכיתי שלושה חודשים לפגישה הזאת, ולא אתן לו לאבד מזמנו בשום פנים ואופן.
השולחן השתתק לחלוטין. אבא הרים את הראש בפעם הראשונה כל הערב.
— סופיה… את עובדת ב… נדל"ן?
— אני עובדת בהרבה דברים שלא שאלתם עליהם, אבא. מזה חמש שנים אני מנהלת תיק נכסים של מאה ושמונים מיליון שקל. יש לי שותפים בחו"ל, צוות של עשרים ושניים אנשים, וחוזה חיסיון שמנע ממני לדבר על זה, כי קודם לכן עבדנו על עסקה רגישה עם רשות המקרקעין.
נויה הניחה את הכף על קצה הצלחת, שלא לגעת באורז. — אז… כל השנים האלה…
— כל השנים האלה גידלתי את עצמי לבד, בלי שאף אחד מכם ישאל פעם אחת מה אני עושה בעצם. היה לכם נוח יותר להניח שאני "מישהי מוזרה שמתעסקת במשהו שלא מבינים". קל יותר מלשאול.
רז המשיך לעמוד לצידי, בלי להציג רגש, מביט בשעון שעל פרק ידו. אמא ניסתה לתקן את הטון שלה.
— סופיה, מתוקה, בטח התבלבלנו, לא התכוונתי…
— התכוונת. אמרת לי בדיוק את המילים האלה לפני שתי דקות: בשבילנו, את כבר לא קיימת. ואני לקחתי אותן בדיוק כמו שאמרת אותן.
פתחתי את התיק שלי, הוצאתי תיקייה דקה והנחתי אותה על השולחן, ליד כתם היין שנשאר מהרוזה הראשונה, לא כראווה, אלא כעניין עובדתי.
— זה חוזה הרכישה של הבניין. המסעדה הזו תעבור תחת ניהול חדש בתוך שבעה שבועות. אני לא מתכוונת לפגוע בעסק של הבעלים הנוכחיים, הם אנשים הגונים. אבל אני מתכוונת לסגור את מה שהיה פתוח יותר מעשרים שנה בינינו: אני לא אשלם יותר, לא כספית ולא נפשית, על מקום בשולחן שלא נשאר לי.
קמתי. אבנר ניסה לעכב אותי במבט, אבל לא מצא מה לומר. אבא פתח את הפה, סגר אותו, פתח שוב.
— סופיה, תחכי, אני… אני גאה בך.
— אני יודעת, אבא.
לא הוספתי מילה. סגרתי את התיק בקליק קטן, פניתי לרז.
— נלך. מר אשכנזי לא אוהב לחכות.
כשהדלת נסגרה מאחורינו, השארתי בשולחן את ארבעת הכיסאות הריקים ואת התיקייה הפתוחה, עם שם החברה שלי מודפס בבירור על העמוד הראשון.
בחוץ, במונית, רז הפנה את ראשו אליי.
— את בסדר?
— אני בסדר. — ואז, לאחר שנייה: — שנשלים שם את החתימה.
המונית פנתה לכיוון מגדלי עזריאלי, שם משרדו של אבנר נדלק עדיין באחד הקומות הגבוהות, ואני לא הבטתי אחורה.
