נעה הייתה עדיין בשמלת הכלולות שלה, בלי הנעליים, כשהיא עמדה בפרוזדור הצר של הדירה ברחוב דיזנגוף ותפסה את יד ארז בכוח כזה שהוא כמעט נבהל.
— מה זה היה שם?! — היא שאלה, והקול שלה רעד מכעס יותר משהיה רועד מצעקה. — אמא שלך ישבה חצי שעה והסבירה לכולם שההורים שלי "לא מבינים בחיים" כי הם מרמת גן ולא מרעננה. ואתה? אתה מזגת לה עוד כוס פרוזקו ואמרת "אמא, אמא" ברוך הזה שלך.
ארז נסע בידו באוויר, מנסה להשתיק אותה, להחזיר את הערב למסלול שלו. אבל נעה לא הייתה בבגד שמשתיקים אותו. היא דחפה אותו לאחור, עד שהוא נגע בגבו בקולב המעילים, והמעיל שלו נפל על הרצפה בלי שאף אחד מהם שם לב.
— את מגזימה, — הוא אמר, והיד שלו רעדה קצת כשהוא ניסה לאחוז בכתף שלה. — זאת אמא שלי. יש לה דעות, היא מהדור הישן, היא לא התכוונה —
— היא התכוונה בדיוק, — נעה קטעה אותו, והקול שלה צנח לפתע לטון שקט ומדויק, מה שהפחיד אותו יותר מכל צעקה. — היא אמרה שאבא שלי "עובד במוסך כל חייו ולא התבייש בזה" במבט שמעליו. היא שאלה את דודה רבקה אם אני "בטוח יודעת לעשות גפילטע פיש כמו שצריך" או שגדלתי "על שניצלים קפואים". זה לא דעות. זה ביזוי. ואתה ישבת. ישבת ואכלת את הבשר שלה וחייכת לכל מי שחייך בחזרה.
הוא ניסה למצוא משהו לומר. הפה שלו נפתח, נסגר. מבחוץ, מהסלון, הגיע קול המוזיקה שעדיין ניגנה, קול הצחוק של דודים שלא שמעו כלום, קול הכפות שנוקשו על הכוסות. שם, בסלון, החיים נמשכו כאילו שום דבר לא קרה. כאן, בפרוזדור הזה שהריח ממעילים ישנים ומבשר צלוי, הכל נגמר.
נעה חזרה בזיכרון לרגע שבגללו הם עמדו כאן. תמר, אמו של ארז, עמדה בפתח הסלון ונופפה לאורחת שעזבה, ובלי להסתכל אחורה זרקה משפט על "בנות בלי נדוניה שחושבות שהן זכו בלוטו". נעה, שעברה ממש באותה שנייה, "נתקלה" בה בכתף. לא התנצלה. התנגשות קצרה, מדויקת, חזקה מדי בשביל להיות תאונה. תמר נדחפה אחורה, הראש שלה פגע בשולחן הקפה, והיא קיבלה חתך מעל הגבה שהתחיל לדמם מהר.
— הרבצת לה, — ארז אמר, בקול של מישהו שרואה חלום בהקיץ. — פשוט הרבצת לאמא שלי.
— עשיתי צדק, — היא אמרה. — ואם אתה חושב שזהו, אתה טועה בגדול.
הוא נשען על הקולב, שחרק תחת המשקל שלו. — נעה, את לא יכולה — היא אמא שלי!
— ואני אשתך, — היא קטעה. — יש לך שתי דקות. תחזור לסלון, תגיד לאמא שלך שהיא תתנצל בפניי. לא בלחישה, לא במבט. שישמעו מי שעוד לא עזב. או שתעשה את זה אתה, או שאני אעשה את זה בעצמי, ואז לא יישאר לך הרבה לשמור עליו.
— אבל זה… את לא מבינה, היא —
— לא מעניין אותי שזאת אמא שלך, ארז! היא פגעה בהורים שלי, וזה אומר שאני אתייחס אליה בדיוק כמו שהיא ראויה! אם יידרש, גם אכה בה! מובן?!
הוא לא זע. שתי הדקות עברו בשקט שקרע לו את הראש — קול מוזיקה מהסלון, צחוק של דודה, נקישת כפית בכוס קפה. חיים נמשכים, בזמן שהוא קפוא בפרוזדור ליד המעיל שנפל על הרצפה.
נעה לא אמרה עוד מילה. היא פנתה, לקחה את התיק ואת מפתחות הקיה שהיו תלויים על הקולב, פתחה את הדלת הכבדה ויצאה, וסגרה אותה בעדינות מאחוריה. הקליק של המנעול נשמע כמו נקודה בסוף משפט.
באוטו היה קר. היא לא הדליקה מזגן. ישבה כמה שניות והביטה בחלונות המוארים של הדירה בקומה השנייה ברחוב דיזנגוף, ואז הסיעה את הרכב לכיוון רמת גן, לדירה שעדיין הייתה "שלהם" — לעוד שבע שעות.
בבית, הכל עדיין הריח מהבושם שלה ומהקולון שלו. על שולחן הסלון הייתה מונחת ספר שהוא קרא. היא נכנסה לחדר השינה, פתחה את הארון, והתחילה לפרק את חייהם המשותפים לחלקים — רק את החלק שלה. שמלות, חולצות, מכנסיים, הלבשה תחתונה. שום דבר סנטימנטלי, שום תמונה משותפת. היא הוציאה מזוודה מתחת למיטה והחלה לקפל בדיוק של מישהי שמסיימת נסיעת עבודה, לא בורחת ממנה.
בחדר האמבטיה היא אספה את התכשיטים שהיו מתנה מסבתה, את קרם הפנים שלה, מברשת השיניים. תער הגילוח שלו, קצף הגילוח שלו — נשארו שם, לא נגועים, כאילו השייכים למישהו אחר.
הוא שמע את צעדי המזוודה כבר בכניסה למקלט, בזמן שהוא טרק את הדלת וטיפס שתיים-שתיים במדרגות. נשם בכבדות — לא רק מהריצה. תמר ישבה בכורסה עם מגבת קרח על המצח ומקללת את "הכלבה הזאת", ורק אז הבין שנעה לא התלוננה. היא ביצעה.
המפתח סובב במנעול בחריקה. ארז התפרץ פנימה. היא עמדה במבואה, עדיין בשמלת הכלולות, עם מעיל מעל, ושני מזוודות עומדות לידה כמו שני עדים שקטים לקריסה שלו.
— מה את עושה? — קולו נסדק. — תחזירי הכל למקום.
היא הביטה בו בהתבוננות שקטה ומרוחקת, כמו על זר שעשה סצנה מביכה במקום ציבורי, בלי כעס, בלי פגיעה.
— מאוחר מדי להחזיר משהו, ארז. הדברים שלי כבר איפה שצריך. שלי — איתי. שלך — איתך.
הוא ניסה לתפוס בזרוע שלה, אבל היא זזה בתזוזה קטנה, ואצבעותיו נסגרו על ריק.
— את הורסת הכל! בגלל מה? כמה מילים לא נעימות? דם קטן באף של אמא שלי? את רוצה לזרוק שלוש שנים בגלל האישיות שלה?
היא המתינה שיגמור, ואז דיברה בקול נמוך וחתוך שחצה את האוויר יותר מכל צעקה.
— זאת לא היתה סתם אי נעימות, ארז. זה היה מחזה ציבורי. ביזוי של האנשים שאוהבים אותי יותר מכולם בעולם. ואתה ישבת והבטת. זה לא רק האישיות שלה. זאת המהות שלה, שאתה מעודד בשתיקה שלך. ושלוש השנים — אני לא מוחקת אותן. אני מוחקת רק את הערב הזה. כי בערב הזה הבנתי שלא היה "אנחנו". היית אתה, הייתי אני, ובינינו עמדה כל הזמן אמא שלך. פשוט לא רציתי לראות את זה.
— אבל… היא אמא שלי! — המילה האחרונה והכנה ביותר שלו נשמטה כמו וידוי.
היא הביטה בו ישר, ובטון שצנח ללחש חתכני אמרה:
— לא מעניין אותי שזאת אמא שלך, ארז. היא פגעה בהורים שלי, ולכן אתה, כבעלי, היית צריך לעמוד בשבילי ובשבילם. ברור? נתתי לך בחירה. יכולת להיות הבעל שלי. בחרת להישאר הבן שלה.
היא תפסה את ידית המזוודה הראשונה. — הבעיה לא בה, ארז. היא כזאת שהיא, ולא תשתנה אף פעם. אבל אתה יכלת להיות אחר. יכלת להיות עם עמוד שדרה. יכלת לבחור בעצמך פעם אחת בחיים שלך, ולא לזרום לפי מה שאמא שלך רוצה. לא הצלחת. ואני לא רוצה לחיות עם גבר שמסתכל על אמא שלו לפני שהוא נושם.
היא פתחה את הדלת. — אז תחיה. תחזור אליה. תנגב לה את הדם, תשמע כמה אני גרועה, ותהיה ילד טוב. זה כל מה שאתה מסוגל לו.
היא גלגלה את המזוודה הראשונה אל חדר המדרגות, חזרה בשביל השנייה, ולא הביטה בו עוד אף פעם. הוא נשאר צמוד לקיר, שומע את קול הגלגלים יורד במדרגות, ואז את טריקת דלת הבניין. ואז שקט מוחלט.
למחרת בבוקר נעה ישבה במשרד עורך הדין שלה ברחוב איבן גבירול, עם תיק המסמכים על הברכיים — תעודת זהות, חוזה השכירות המשותף, תדפיס הבנק שהראה את חלוקת החיסכון המשפחתי, שלושים ואחד אלף שקל שהצטברו משנתיים של עבודה בשני המשרות שלה. היא לא רצה כסף מארז. היא רצה רק לוודא שהחלק שלה נשאר שלה. "תסגרי את החשבון המשותף היום," אמרה עורכת הדין, "ותעבירי את חלקך לחשבון חדש על שמך בלבד." נעה חתמה, לקחה את התיק, ונסעה למשרד הביטוח הלאומי לעדכן כתובת.
ארז ניסה להתקשר שבע פעמים באותו יום. בפעם השמינית היא ענתה, רק כדי לומר שעורכת הדין שלה תהיה בקשר איתו בנוגע לפירוק השכירות. הוא שאל אם היא מתכוונת לדבר עם אמו. היא ענתה שלא. שהוא הוא שבחר למי יש לדבר, ובחירה הזאת כבר נעשתה, בפרוזדור, בלילה ההוא.
חודש לאחר מכן תמר ניסתה פעם אחת, רק פעם, לחייג לנעה — לא להתנצל, אלא "להסדיר את העניין בכבוד". נעה לא ענתה. היא חסמה את המספר, סגרה את התיק, ושמה אותו במדף העליון בארון של הדירה החדשה שלה בפלורנטין. לא בזעם. לא בתחושת ניצחון. רק כסיום של משהו שהיה צריך להיגמר באותו ערב בפרוזדור, ולא נגמר שם בזמן — אלא נגמר עכשיו, בדייקנות ובשקט, בדיוק כמו שהיא רצתה.
