רונית צימרמן נעלמה לפני אחד עשר חודשים. יצאה מהבית בשכונת רמת אפעל בגבעתיים בבוקר רגיל, נכנסה למרצדס הכסופה שלה, ולא חזרה. את הרכב מצאו שבוע אחר כך נטוש בחניון של תחנת הרכבת בתל אביב ההגנה. בפנים לא היה תיק, לא טלפון, לא תעודת זהות. כאילו התאדתה.
בעלה, אבי צימרמן, היה בעל השליטה בשתי חברות הובלה גדולות ובכמה חברות קש שאף רואה חשבון לא הצליח לפרק. השם שלו הופיע בתיקי חקירה של המשטרה כבר שנים, בלי שדבר הוכח. אבל כשרונית נעלמה, הדבר הראשון שעלה בראש של כולם — החוקרים, השכנים, אפילו העובדים בחברות שלו — היה אותה שאלה אחת: מה הוא עשה לה.
המטפלת של הבית העידה שבשבוע לפני ההיעלמות שמעה את רונית צועקת על אבי במטבח, אומרת לו שהיא "לא יכולה להמשיך לחיות כך", שהיא "יודעת דברים" ושהיא "הולכת לדבר עם מישהו". החוקרים במחוז תל אביב לא הצליחו לקשור אותו ישירות לתיק, אבל גם לא הצליחו להוריד ממנו את העין.
ניידות עמדו קבועות ברחוב מול הווילה שלו ברמת אפעל. אנשים לא מוכרים הלכו אחריו ברחובות דיזנגוף כשהוא יצא לפגישות. העובדים שלו הוזמנו לחקירות שוב ושוב, עד שהמורל בחברה התחיל להישבר.
בהתחלה זה היה בשבילו בדיחה. אחרי חצי שנה זה הפך לטרדה. בחודש האחרון זה הפך לאיום ממשי על העסקים שלו.
בוקר אחד, בדרך לפגישה עם שותף משקיע בבורסה, הרכב של אבי נתקע ברמזור ליד השוק הפתוח ביפו. הוא הביט מהחלון בלי מחשבה מיוחדת.
ליד קיר של בניין נטוש עמדה אישה צעירה. שמלה מלוכלכת, קרועה בכמה מקומות. שיער מסובך שהגיע לה כמעט עד המותניים. פנים עייפות.
אבי כבר הסיט את המבט — ואז הקפיא.
מתחת לכל הלכלוך, מתחת לשיער הפרוע, הפנים האלה היו פנים של רונית. לא דמיון כללי. דמיון מדויק, מטריד.
"עצור כאן," אמר לנהג.
הוא ירד מהרכב וניגש אליה. שני אנשי הביטחון שלו עמדו מאחוריו, והאישה נרתעה אחורה, מגיעה לקיר.
"לא לקחתי שום דבר," אמרה מהר. "רק עמדתי."
"מה השם שלך?"
"מאיה."
"איפה את גרה?"
היא השפילה מבט.
"בשום מקום. פעמים גרה במעון לנשים בדרום תל אביב, אבל אין כמעט מקום."
אבי שתק, בוחן את הפנים שלה. ואז במחשבה אחת, קרה דבר שלא תכנן: אם כל העיר, אם המשטרה, יראו את "רונית" חוזרת בחיים ובריאה — החקירה תיסגר. העובדים יחזרו לעבוד בלי פחד. השותפים העצבניים יחזרו לסגור עסקאות.
הוא בחן אותה עוד פעם. גבות קצת יותר צפופות משל רונית. צלקת קטנה מתחת לסנטר. השיער ארוך בצורה שונה. דברים שאפשר לתקן, חשב. יש מספיק כסף לתקן כל דבר.
"אני יכול לשלם לך יותר ממה שראית בחיים שלך," אמר. "אבל יש תנאים."
"אילו תנאים?"
"תצטרכי להתארגן. לשנות תסרוקת. ללמוד לדבר אחרת. להתחזות למישהי אחרת, לזמן מוגבל."
"למי?"
"לאשתי."
מאיה חשבה שהוא צוחק עליה וניסתה לזוז הצידה, אבל אבי לא עצר אותה.
"אני לא מכריח אותך. תקבלי ארבע מאות אלף שקל, תעודת זהות חדשה, דירה בשכירות לשנה. אחר כך תוכלי ללכת ולא לראות אותי יותר."
מאיה נעמדה. ארבע מאות אלף שקל זה סכום שהיה יכול לשנות לה את החיים לגמרי — דירה, קורס, התחלה חדשה. אחרי שתיקה ארוכה, היא אמרה כן.
הוא לקח אותה למספרה היוקרתית ביותר בצפון תל אביב, ברחוב בן יהודה. אותו יום כל התורים בוטלו בלי הסבר. הדלתות נסגרו. אבי שילם לבעלת הסלון סכום שהבטיח שרק שני המעצבות הטובות בעיר יעבדו על מאיה, ושום לקוחה אחרת לא תיכנס.
כשמאיה נכנסה עם השמלה המלוכלכת והכפכפים הקרועים, הצוות החליף מבטים. אחת מהמעצבות התבוננה בה ברחמים. אחרת פשוט לא הבינה למה איל צימרמן, שהתמונה שלו מתפרסמת בעמודים הכלכליים, מביא אישה חסרת בית לסלון היוקרה שלה.
"עשו אותה דומה לאישה בתצלום הזה," פקד אבי, מניח תמונה של רונית על השולחן. "התסרוקת, הצבע, האיפור. הכל צריך להתאים."
מאיה אחזה בשיער שלה.
"חייבים לקצוץ אותו?"
"בלי זה זה לא יעבוד."
היא התיישבה לאט בכיסא ונתנה למעצבת לקחת את המספריים.
אבל מה שקרה לאחר המרה הזאת — הדהים את כל תל אביב.
כי אבי לא לקח בחשבון דבר אחד: מאיה לא הייתה סתם צעירה שחיה ברחוב. לפני שלוש שנים היא הייתה עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעיריית תל אביב-יפו, לפני שהתמוטטות עצבים ופרידה קשה שלחו אותה לרחוב. ובמשך השנה האחרונה, בלילות שבהם ישנה במעון ברחוב הרכבת, היא שמעה את הנשים האחרות מספרות על אישה בשם רונית שהגיעה לפעמים למעון — בחשאי, בפאה ובמשקפי שמש — ומחלקת כסף לנשים מוכות, מתרה בהן לא לספר לאף אחד.
כשהמעצבת גזרה את השיער שלה והחלה לצבוע אותו, מאיה הביטה במראה וקלטה את מה שאבי לא שם לב אליו: היא לא רק דמתה לרונית. היא ידעה משהו עליה.
יומיים לפני שהתסרוקת החדשה התייבשה, מאיה ישבה בדירה ברחוב אבן גבירול שאבי שכר לה, וכתבה פתק. היא לא התכוונה לעזוב בלי לדבר. היא התכוונה לדבר עם האדם הנכון.
ביום שבו אבי תכנן להציג אותה בפומבי — מסיבה קטנה בבית, שישלחו תמונות למדורי הרכילות, "רונית חוזרת אחרי טיפול פרטי בחוץ לארץ" — מאיה לא הופיעה בסלון, בגינה, עם השמפניה שהוכן. היא הופיעה בתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף, עם תיק ניילון שהכיל שני דברים: תעודת זהות זמנית בשם מאיה חכם, ודף מקופל שרונית צימרמן עצמה נתנה לה לפני שנה, במעון, בלילה שבו רונית הגיעה לבקר ולא חזרה אליו יותר.
זה היה מכתב. רונית כתבה אותו בעצם ידה, מפחדת שלא תספיק לברוח — שמות של חברות קש, מספרי חשבונות בבנק בקפריסין, שם של חוקר פרטי שהיה אמור לעזור לה, ומשפט אחד שחתם את הכל: "אם קרה לי משהו, זה היה הוא."
רונית לא נעלמה כי אבי פגע בה. היא נעלמה כי ברחה ממנו — בעזרת אותו חוקר פרטי, בעזרת זהות חדשה, ובעזרת רשת נשים ששכנו באותו מעון ברחוב הרכבת שבו מאיה גרה חודשים לפני כן. היא השאירה את המכתב כביטוח, למקרה שאבי יתפוס אותה בדרך.
מפקח המשטרה שקיבל את התיק, ניסים אברג'יל, בדק את המספרים בקפריסין תוך יומיים. הם התאימו לחלוטין לחברות שהחוקרים חשדו בהן מאז ומתמיד, אבל בלי הראיה הזאת לא היה להם שום דבר מוחשי לתפוס. עכשיו היה להם מסמך בכתב ידה של רונית, ואישה שלקחו מהרחוב והלבישו כפיל שלה, מוכנה להעיד בפירוט מדויק על איך זה קרה ומי ביצע את זה.
ביום המסיבה, בווילה ברמת אפעל, השולחנות היו מוכנים, הצלמים מהעיתון הכלכלי עמדו בחוץ, ואבי עמד בחליפה שלו ממתין לרגע שבו "אשתו" תרד במדרגות.
רונית לא ירדה. במקום זה, שתי ניידות וכלי רכב ללא סימון חסמו את השער. ניסים אברג'יל נכנס עם צו חיפוש וצו מעצר, ומאחוריו עורכת דין מטעם המדינה שהחזיקה תיקייה עבה.
"אדון צימרמן," אמר אברג'יל, "יש לנו מכתב מאת אשתך, רונית צימרמן, בחתימתה. יש לנו עדות של אישה בשם מאיה חכם. ויש לנו ארבעים ושמונה שעות שבהן אתה תסביר לנו בדיוק למה שכרת מישהי לשחק את אשתך הנעדרת, בזמן שהמשטרה חקרה אותך בחשד להיעלמותה."
אבי עמד בפתח הבית שלו, בחליפה שתפרו לו בהזמנה אישית, ולא הצליח להוציא מילה.
מאיה לא עמדה בסמוך לו. היא עמדה בצד, שיער קצוץ עדיין צבוע בצבע של רונית, מחזיקה ראשי פרקים לבנים על תיקיית הניילון שלה — אותה תיקייה שבה החזיקה פתק קטן, חשבון בנק חדש שנפתח על שמה האמיתי, ומספר טלפון של עורכת דין שעזרה לה לנהל את ארבע מאות אלף השקלים שאבי שילם לה מראש, בלי לדעת שהוא בעצם משלם לה כדי שתעיד נגדו.
היא לא ביקשה סליחה ממנו ולא הביטה לכיוונו כשהעלו אותו לניידת. היא פשוט חתמה על הצהרת העד שלה, קיפלה את הדף, ויצאה מהשער לרחוב — בפעם הראשונה בלי אף אחד שעוקב אחריה.
