התוכנית הייתה פשוטה: שמלה מושאלת אחת, לילה אחד בלתי אפשרי, ולצאת לפני שהתור הראשון מגיע לבית הקפה.
זהו. זו הייתה כל התוכנית.
קראו לי מאיה אשכנזי, בת עשרים ושמונה, בריסטה במשרה חלקית ומציירת גרפיטי על קירות בניינים נטושים בפלורנטין. לא בת אדם שיש לה עניין להסתובב במסיבת מסכות צדקה שמארחת אחת המשפחות הישנות של תל אביב. ההזמנה הגיעה דרך גברת רבקה לנדאו, אלמנה בת שבעים ואחת שהזמינה אספרסו דובל אצלי בבית הקפה "הפינה השחורה" ברוטשילד כל יום שלישי בשעה תשע בדיוק, מאז שהתחלתי לעבוד שם.
היא הניחה את המעטפה הקרמית על הדלפק בתנועה של מי שכבר יודעת שהיא תנצח.
"מסכרד," אמרתי.
"תיהני," אמרה.
"עם כל הכבוד, יש לי מאה שמונים שקל בעובר ושב."
"תלבשי תעלומה. זה יותר זול ומעניין בהרבה."
היא הלכה לפני שהצלחתי להתווכח.
חברתי הטובה נועה מצאה לי שמלת ערב כסופה דרך חברה שמנהלת גמ"ח בגדי ערב בבת ים. את המסכה קניתי בחנות יד שנייה בשוק הפשפשים ביפו — כסופה, עם חרוזי פנינה זעירים על הקצה העליון, סדק קטן בפינה השמאלית שתיקנתי בדבק נייר. עמדתי מול מראת האמבטיה שלי ובקושי הכרתי את עצמי.
לא מהודרת. לא מלוטשת. אבל זוהרת. גרסה של עצמי שלא הקדשתי לה מספיק זמן.
אולם האירועים נמצא בקומה העליונה של מלון על שפת הים, מלון שבדרך כלל הייתי נכנסת אליו רק מכניסת השירות. רצפות שיש, נברשות, נשים בשמלות עם היסטוריה משפחתית. שרדתי שבע עשרה דקות לפני שנמלטתי למרפסת.
שם הוא מצא אותי.
הוא נכנס מדלתות המרפסת עם שני כוסות שמפניה בידיים, בביטחון של מישהו שגדל כל חייו בבעלות על חללים. מסכת חצי-פנים שחורה. חליפת ערב כהה. סוג של ביטחון שתופס מקום בלי תוקפנות.
"חשבתי שאולי תרצי אחת," אמר.
"אולי אני צריכה כמה," אמרתי.
"לילה קשה?"
"מדרגת מס קשה."
האצבעות שלנו נגעו כשהוא העביר לי את הכוס. משהו לא נוח עלה לי בזרוע. הוא שם לב — קצה הפה שלו זע.
עמדנו זה לצד זו בחושך, מביטים על האורות של תל אביב מהגבוה. הוא לא שאל מאיפה אני. לא שאלתי מי הוא. המסכות נתנו לנו רשות להיות אמיצים יותר ממה ששמות היו מרשים.
המוזיקה בפנים השתנתה. הוא פנה.
"תרקדי איתי." לא בדיוק שאלה. אבל הידיים שלו עמדו בהמתנה — לא תפסו, רק המתינו.
"למדתי לרקוד וולס מסרטון ביוטיוב," אמרתי.
"אני אשרוד."
ידו התיישבה על המותן שלי ומשהו בי הפסיק להיות אסטרטגי.
רקדנו בפינה, קצת מרוחקים מרחבת הריקודים. הוא שאל במה אני עוסקת. סיפרתי — בית קפה, קיר גרפיטי, מדרגות חירום בעיקר. נשים על מדרגות חירום. המרחק בין לצאת ללהגיע לאנשהו.
הוא אמר: "זה נשמע כאילו את מציירת חופש באמצע תנועה."
הבטתי בו.
"זה בדיוק מה שזה," אמרתי. אף אחד מעולם לא אמר את זה נכון בפעם הראשונה.
ריקוד אחד הפך לשלושה. שלושה הפכו לשיחה בפינות. ואז מעלית פרטית. ואז הפנטהאוז שלו מעל רוטשילד, חלונות מלאים בקו הרקיע של תל אביב ברקע הים השחור.
"בלי שמות," אמרתי.
"בלי שמות," הסכים.
"ובלי בוקר."
משהו בו התכווץ, קצר ונשלט.
"זה מה שאת רוצה?"
הייתי מעשית כל כך הרבה זמן — שכר דירה, משמרות, אילו חלומות ריאליים ואילו לא — ושמישהו ישאל אותי מה אני רוצה בחדר שמואר רק מהעיר, הרגיש מסוכן בצורה שלא ציפיתי לה.
"אני רוצה את הלילה הזה," אמרתי.
הוא התקרב מספיק שהרגשתי את החום שלו.
"תגידי לי כן," אמר.
המילה נפלטה ממני בלי שחשבתי.
"כן."
הוא נשק לי כאילו סבלנות הייתה דבר שהוא נאלץ להתאמן עליו.
נשקתי לו בחזרה כאילו פרקטיות היא בעיה של מישהו אחר.
בחמש ותשע בבוקר התעוררתי במיטה שלו. העיר קיבלה את הכחול-אפרפר המיוחד של בוקר מוקדם מאוד. התלבשתי בזהירות. בדלת הסתכלתי אחורה עליו שוכב, יד אחת פרושה על המקום הריק שבו הייתי.
המסכה שלי ישבה על שידת הלילה.
הושטתי יד אליה.
ועצרתי.
אם אשאיר אותה — אולי האישה שלבשה אותה תוכל להישאר, באיזושהי צורה שבה אנשים נשארים במקומות שהם עוזבים.
השארתי אותה.
במעלית אמרתי לעצמי שזה נקי והגיוני ובדיוק מה שהתוכנית תכננה.
כשהגעתי לרחוב, כבר לא הייתי בטוחה שאני מאמינה למשהו מזה.
שלושה שבועות עברו ולא קרה כלום. חזרתי למשמרות בבית הקפה, לקיר הגרפיטי ברחוב פלורנטין שחיכה לגימור, לחיים שהתוכנית הזו הייתה אמורה להישאר בחוץ מהם. אבל גברת לנדאו המשיכה להגיע כל יום שלישי בתשע, ובפעם השלישית היא לא הזמינה אספרסו דובל — היא הניחה על הדלפק כרטיס ביקור של עורך דין ושם מלא: עידן שגיב-לנדאו, בנה של אחותה המנוחה, בעל רשת המלונות שבה התקיימה המסכרד.
"הוא מחפש אותך," אמרה. "חיפש שלושה שבועות."
"איך הוא יודע מי אני?"
"הוא לא ידע. אני ידעתי. אני זו שהזמנתי אותך, מאיה. חשבתי שתבינו זה את זה. לא חשבתי שתיקחו את זה כל כך רחוק."
הייתה בזה הודאה שלא אהבתי — שהערב הזה היה מתוכנן, לא רק על ידי, אלא על ידי אישה בת שבעים ואחת ששתתה אספרסו דובל וחשבה שהיא מסדרת שידוך. ההרגשה הזו, שהייתי כלי במשחק של מישהי אחרת, גרמה לי לרצות לברוח מזה פי שניים.
לא התקשרתי. השארתי את כרטיס הביקור בתא המטבח, מתחת לקופסת התה, כאילו אם לא אראה אותו הוא לא יתקיים.
הוא הגיע לבית הקפה בעצמו, יום שלישי אחר, בשעה שבע בבוקר, לפני שהמקום נפתח לציבור. דפק על הזכוכית. לבש חליפה אפורה רגילה, לא חליפת ערב, ובלי מסכה הוא היה גבוה יותר ממה שזכרתי, עם קו לסת שעבר לילות בלי שינה.
"איך מצאת אותי," שאלתי כשפתחתי את הדלת.
"לא מצאתי אותך. דודה רבקה מצאה אותך. אני רק סירבתי להפסיק לשאול אותה שאלות עד שהיא נשברה."
עמדנו משני צדי הדלפק, בדיוק כמו ביום שהיא הזמינה אותי למסיבה.
"אני לא רציתי שידעו מי אני," אמרתי. "זו הייתה כל הנקודה."
"אני יודע. גם אני לא רציתי שתדעי מי אני." הוא הניד ראש לכיוון החוץ, לעבר רכב שחור שעמד חונה בניגוד לתמרור. "לא בגלל שבחרתי, אלא בגלל שאנשים מתנהגים אחרת לידי כשהם יודעים את שם המשפחה."
"אז מה אתה רוצה ממני עכשיו?"
הוא הוציא מכיס החליפה שלו מעטפה קרמית, קטנה הרבה יותר מההזמנה הראשונה. בפנים היה דף נייר אחד — לא מכתב אהבה, אלא העתק של חוזה שכירות על חלל אמנות נטוש ברחוב מטלון, שטח של שמונים וחמישה מטר רבוע, עם חתימה שלו כבר על הקו התחתון.
"דודה רבקה אמרה לי שאת מציירת נשים במעברים. אז חקרתי. ראיתי את הקיר שלך בפלורנטין. אני לא מציע את זה בשביל הלילה שהיה בינינו. אני מציע את זה כי מישהו שמסתכל על עיר ורואה את זה — צריך קיר גדול יותר."
הסתכלתי על הדף ועל החתימה שלו, על הסכום הרשום בתחתית — שלושים ושבעה אלף שקל לשנה, סכום שלא היה לי מעולם, סכום שהיה כבר משולם מראש על ידי מישהו שלא ביקש כלום בתמורה חוץ מהזכות לדעת את השם שלי.
"זה לא מתנה," אמרתי. "מתנה שבאה אחרי לילה כזה זה תשלום."
"אז אל תתני לי לשלם. תני לי לחתום איתך על החוזה הזה כשותף, חמישים-חמישים, ושנינו נחזיר את מה שמשקיעים. אבל אני רוצה את השם שלך על הדף הזה, לא בגלל המיטה שלי. בגלל שאני רוצה לדעת שאת תהיי שם בעוד שנה."
לא עניתי מיד. הלכתי למגירת הקופה, הוצאתי את הפנקס שבו רשמתי הזמנות, קרעתי עמוד נקי, ורשמתי עליו רק שם אחד — שלי, מאיה אשכנזי, במקום החתימה השנייה על החוזה. לא כתבתי תאריך. לא כתבתי תנאים.
"מאיה," אמר, בפעם הראשונה שהוא שמע את השם בקול. "עידן."
החזרתי לו את העמוד, אבל לא את החוזה המלא — רק את החתימה שלי עם תנאי אחד בכתב יד מתחת: שהחלל יירשם בטאבו בשמי בלבד, ושכר הדירה ייוותר באחריותו למשך שנתיים, בלי שום זכות שלו על הקיר או על מה שיצויר עליו.
הוא קרא את התנאי, חייך, והתקשר לעורך הדין שלו באותו רגע, במקום, כדי לתקן את החוזה. לא ביקש עלי להמתין. לא ביקש אישור.
שבועיים אחר כך קיבלתי את מפתחות החלל ברחוב מטלון, ואת האישור מרשם המקרקעין בשם שלי. על הקיר הראשון שציירתי בו — אישה יוצאת ממרפסת, מסכה בידה, לא על הפנים — עדיין יש כרטיס ביקור קטן תקוע בפינה, של גברת לנדאו, שממשיכה להזמין אספרסו דובל אצלי כל יום שלישי, מתעקשת שהיא לא זוכרת למה.
