— החמות הבאה שלך עוד תראה לך את השיניים, אחרי זה תביני שאני הייתי מלאכית.
כך לחשה רונית לתוך הטלפון, בזמן שמיכל עמדה לפני הראי במטבח של הדירה בשכונת רמת אשכול בחיפה ומתקנת את צווארון החולצה. הידיים רעדו לה קלות. שלוש-עשרה שנה — זה לא מעט. שלוש-עשרה שנה היא חלקה מטבח אחד עם אישה שידעה להפוך אוויר לרעל בלי להרים את הקול אפילו פעם אחת. רונית, החמות הקודמת שלה, אף פעם לא צעקה מול אנשים זרים. היא פעלה בעידון — הערה כאן, אנחה שם, שתיקה עמוסה שהייתה גרועה מכל צעקה. ואורי, הבן שלה, הבעל הקודם של מיכל, בלע כל מילה שלה כאילו היא תורה מסיני.
— אמא, אני מוכן!
נדב פרץ מהחדר שלו. בן אחת-עשרה, פיזור קשת בעננית על האף, קווצת שיער שלא מסתדרת בשום מסרק. הוא עוד לא ידע כמה היום הזה חשוב לאימא שלו.
— מצוין, — מיכל חייכה אליו. — תומר מגיע כל רגע.
— וההורים שלו באמת גרים בזכרון יעקב? עם הבריכה והכל?
— עם הבריכה, עם המרפסת הגדולה, ונראה לי שגם עם רכב שטח.
נדב השמיע שריקה והלך לבדוק את התיק שלו בפעם העשירית.
מיכל הביטה שוב בבבואה שלה. ההיריון עדיין לא ניכר מתחת לשמלה המחויטת. שמונה שבועות. חיים חדשים. הזדמנות חדשה.
הטלפון רטט על השולחן. היא ידעה מי זה עוד לפני שהסתכלה במסך.
— מיכל, זו אני, — קולה של רונית נשמע מתוק מדי. — איך את מרגישה, יקירה?
— בסדר. אנחנו יוצאים.
— לאן זה "יוצאים"?
— להורים של תומר. לזכרון.
שקט. מיכל כמעט שמעה איך השפתיים נדחסות לקו דק בקצה הקו השני.
— מתכירים, אם כך. עם החמות החדשה.
— כן.
— טוב טוב. את אישה בוגרת, את מחליטה. אבל במקומך לא הייתי ממהרת. כולן בהתחלה סוכר. ואחר כך…
— אני חייבת להתכונן.
— רק רגע. אני רק רוצה להזהיר אותך. את יודעת איך זה. אישה עם ילד מבעל אחר — זה תמיד… את מבינה. הם בטח כבר דיברו ביניהם שאת גרושה. עם נספח.
— הבן שלי לא נספח.
— ברור, ברור. זה מאהבה. רק תהיי מוכנה לזה שהגברת הזאת, דליה, תתגלה כ… כמוני. כולנו, החמות, אותו דבר. זה בדם.
— עליי לנתק.
— תתקשרי אחר כך, תספרי. אני רוצה לדעת מה עם הנכד שלי. ובכלל — מתי אני יכולה לקחת אותו לסוף שבוע? נדב ואני לא התראינו כבר…
— אתקשר, — מיכל ניתקה. היא רעדה. כל שיחה עם האישה הזאת הסתיימה באותה תחושה — כאילו טבלו אותה במים קפואים והחזיקו אותה שם קצת יותר ממה שאפשר לסבול.
צלצול בדלת. תומר. הוא עמד בפתח — גבוה, מחייך, מפתחות הרכב ביד. ומשהו בתוך מיכל התרכך לשנייה.
— מוכנים להרפתקה? — הוא הביט בעיניים שלה. — חכי, את חוורת. מה קרה?
— כלום.
— מיכל.
— רונית התקשרה. הזהירה אותי מאימא שלך. אמרה שכל החמות אותו דבר.
— ואת?
— אני… — מיכל הסיטה את המבט. — אני לא יודעת. כנראה שבפנים משהו מפחד שהיא צודקת.
תומר ניגש ואחז בכתפיה.
— תשמעי אותי טוב. אמא שלי לא אימא של הבעל הקודם שלך. המשפחה שלי לא המשפחה הקודמת שלך. ואם תיסעי לשם עם המחשבה שמצפה לך מכשול, תמצאי אותו. אפילו היכן שהוא לא קיים.
— אני מבינה.
— לא, את לא מבינה. שלוש-עשרה שנה לימדו אותך לא לבטוח. זה לא מתרפא בחודש. אבל אני מבקש ממך — תני לזה הזדמנות. רק תסתכלי ותשמעי. בלי מסננים.
מיכל הנהנה. נדב רץ למבואה עם התיק על הגב.
— נוסעים? נוסעים?
— נוסעים, — תומר קרץ לו. — רק הסכם — אם תתפוס דג גדול מאבא שלי, אל תתרברב בקול רם. יש לו אגו רגיש.
הילד פרץ בצחוק. מיכל אספה את התיק ויצאה אחריו. בכיס שוב רטט הטלפון. היא לא הסתכלה. ידעה שזו רונית, עם מנה נוספת של רעל בתחפושת של דאגה.
הדרך לזכרון יעקב נמשכה כשעה. הרכב פנה לכביש צר, ואז הופיע הבית — שתי קומות, מרפסת רחבה, עץ זית זקן בחצר.
מיכל שילבה את האצבעות על הירכיים.
— תרפי את האצבעות, — אמר תומר בשקט, מבלי להוריד את העיניים מהכביש. — את כה לבנה שאני חושש שהן יינתקו.
— מצחיק מאוד.
— אני רציני. אימא שלי אישה חדה, אבל אם תיכנסי עם פרצוף כזה, היא תחשוב שפגעתי בך איכשהו.
הרכב נעמד. מהבית יצאה אישה בשנות החמישים המאוחרות — דקת גזרה, שמלת קיץ פשוטה, שיער קצר. בעקבותיה הופיע גבר בגיל דומה, חזק ומושחם.
— הגעתם! — דליה ירדה מהמדרגות. — התחלתי להתרגש.
— אמא, נסענו שעה.
— שעה זו נצח כשמחכים.
היא ניגשה למיכל ולפתע חיבקה אותה. פשוט כך. בלי שאלות, בלי שקילה.
— שלום, מיכלי. אני כה שמחה לפגוש אותך. תומר דיבר כל כך הרבה שכבר מרגיש כאילו אנחנו מכירות מאה שנה.
מיכל קפאה. היא לא ידעה איך להגיב לפשטות כזאת.
— שלום.
— וזה, אם כן, נדב? — דליה פנתה לילד. — איזה בחור רציני. גדעון, בוא תראה מי הגיע לנו!
הבעל ניגש והושיט לנדב את ידו.
— מה המצב, גבר. דיג אתה יודע?
נדב, שמעולם לא החזיק חכה ביד אחת, הסתכל על גדעון כאילו פתאום קיבל אישור להיות ילד. במשך השעה הבאה גדעון לימד אותו לקשור פקק, ודליה הכינה שולחן על המרפסת עם סלט חצילים, ביצים קשות וחביתיות שהריח שלהן נדף עד השער. מיכל התיישבה על הכסא ולראשונה מזה שלוש-עשרה שנה חיכתה למשהו — להערה, לתקיעת סכין עטופה בחיוך — ולא קיבלה אותה.
בשלב מסוים דליה התיישבה לידה עם כוס לימונדה.
— מיכלי, אני רוצה להגיד לך משהו ולא לפגוש אותך בעקיפין. אני יודעת שהיית נשואה. שיש לך ילד. ואני יודעת שמישהו בטח כבר דאג לספר לך סיפורים על חמות קטלנית. — היא חייכה בעדינות. — אני לא יודעת מי האישה ההיא ומה עברת. אבל אצלי זה פשוט: את האימא של נדב, ואת הבחירה של הבן שלי. זה כל הקורות חיים שאני צריכה.
מיכל הרגישה את הגרון מתכווץ.
— תודה, — היא הצליחה להגיד רק את זה.
— אל תודי. פשוט תאכלי, השמנת.
כשירד הערב, נדב רץ מהבריכה עם שיער סתור ובקבוק פלסטיק מלא בדגיגי כסף שגדעון הבטיח להחזיר למים "לפני שאימא תראה". מיכל עמדה עם תומר על המרפסת, מביטה בחושך שמעל הכרמל.
— אז? — שאל תומר.
— היא לא כמוה, — מיכל אמרה בשקט. — היא ממש לא.
הטלפון שבכיסה רטט שוב. השם על המסך: רונית. הפעם מיכל הביטה בו זמן רב, בלי לענות, ואז החליקה את האצבע וחסמה את המספר. לא בזעם. בלי משפט דרמטי. רק תנועה אחת, שקטה, סופית. חסימת מספר.
שבועיים אחר כך, אחרי שהרופאה בבית החולים "רמב"ם" אישרה את ההיריון התקין, מיכל ישבה עם עורך דין במשרד ברחוב הנביאים וחתמה על בקשה לשינוי שם משפחה לנדב, כך שישא גם את השם של תומר — לא כי מישהו דרש ממנה את זה, אלא כי היא רצתה. היא שילמה ארבע מאות ושמונים שקל אגרה, קיבלה אישור בדואר תוך שלושה שבועות, ושמה את התיק הדק עם המסמך החדש בתוך קלסר שבו שמרה גם את החלטת בית המשפט מהגירושים הקודמים. בפעם הראשונה הקלסר ההוא לא עורר בה צביטה בבטן.
רונית ניסתה להתקשר עוד שלוש פעמים ממספר אחר. מיכל לא השיבה לאף אחת מהן. כשאורי, אבא של נדב, התקשר לשאול למה אימא שלו "מוטרדת ולא מקבלים ממנה תגובה", מיכל ענתה בפשטות: "היא יכולה לדבר איתך, לא איתי. אני סגרה את הנושא הזה." ואז המשיכה לקפל את הבגדים של נדב למזוודה, לקראת סוף שבוע נוסף בזכרון יעקב, עם הבריכה, הדיג, ודליה שחיכתה עם סיר חמין על האש.
