אתם תגידו לי, מי בעצם בונה כאן את העתיד?
אני כירא, בן שלושים ואחת, ואני מוכר רכבים מיד שנייה בסוכנות קטנה ברחוב ששת הימים בחולון. העבודה הזאת גמרה אותי. כל יום אני מחייך ללקוח שמתמקח על עשרים אלף שקל על רכב שלא שווה חצי מזה, ובסוף היום אני חוזר לדירת שלושה חדרים בבת ים שאני והדר, אשתי, שוכרים כבר שבע שנים כי אין לנו איפה להתקדם.
הדודה שלי, רוחמה, ירשה מהדוד שלי המנוח — זיכרונו לברכה — בית עם חצר גדולה במושב בעמק חפר, קרוב לנתניה. דוד משה בנה את הבית הזה בעצמו, אבן אבן, כשהוא עבד במשרד החינוך כל היום ובערבים סחב בלוקים. אני זוכר אותו מהילדות שלי, איך הוא הרים אותי על הכתפיים כדי שאראה את הסככה שהוא בונה. זה הבית שלנו, המשפחתי, לא רק שלה.
אז כשהחלטתי שאני והדר באים לבקר בשבת, חשבתי שזה יהיה פתיחה לשיחה. כי יש לי תוכנית: אני רוצה לקנות טנדר ולפתוח עסק קטן של מכירת רכבים ישירות מהבית שלי, בלי לשלם שכירות לסוכנות. והבית של רוחמה, עם החצר הגדולה והשער הרחב — זה בדיוק המקום. אני לא ביקשתי ממנה את הבית. ביקשתי פינה. שני מטר של חצר.
הגענו בשעה אחת עשרה בבוקר, בחודש אוגוסט, כשהחמסין כבד כמו שק על החזה. הקרוסאובר שלי — מאזדה CX-5 שחורה, שקניתי בהנחת עובד מהסוכנות — נתקע בכניסה הצרה. גרמתי לנזק קל בעציץ של הרוזמרין, ולא בכוונה. רוחמה רצה מהמטבח בסינור, מזמרה בידה, ופניה התכרכמו כמו שראתה שודד בחצר שלה.
"תחתכי את הרוזמרין הזה, דודה!" צעקתי מהחלון. "כאן אני רוצה לשים את הרכב שלי."
היא עמדה שם בלי לזוז, ואני חושב היום שהיא פשוט לא הבינה שאני לא רוצה לקחת לה כלום — רק פינה. הדר ירדה מהרכב בסנדלים שקנינו בקניון עזריאלי בשבוע שעבר, ונעלה אותם בבוץ של עציץ החבצלות. היא כעסה, כי הסנדלים עלו שלוש מאות שקל, ואני הבנתי אותה — מי לא יתעצבן?
"דודה רוחמה, תסתכלי לאן את דורכת!" היא אמרה.
רוחמה לא ענתה בהתחלה. היא ניגבה את הידיים בסינור ואמרה, "שלום. לא התרעתם שאתם מגיעים."
אמרתי שבאנו לנשום אוויר, לברוח מהחום של תל אביב, לעשות על האש. זה נכון. אבל גם רציתי לדבר על הטנדר, על העסק, על הפינה בחצר. חשבתי שאם אני אראה לה שאני רוצה לנקות את השטח, לסדר, היא תבין שזה טוב בשבילה — חצר מסודרת, לא עוד שיח פרא שגדל ככה בלי שום תועלת.
הלכתי לתא המטען והוצאתי מיכל פלסטיק עם סולר מעורב בחומר הדברה, שקיבלתי מחבר במוסך ברמלה. אמרתי לרוחמה שאני אסיר את השיחים, אשטוף את הקרקע, ובערב אני מזמין משאית חצץ מהמחצבה בקיסריה שתשטח לי כניסה נוחה.
"אתה משוגע?" היא שאלה. "את ההורטנזיות האלה גידלתי ארבע שנים."
מהצד השני הדר התלוננה שאין מקלחת חמה, שהיא רוצה להתרחץ אחרי הדרך, ורוחמה ענתה שיש רק ברז בגינה. זה הרגיז את הדר נורא.
ואני כעסתי. כעסתי כי הרגשתי שהיא לא מבינה שאני לא אויב. אמרתי לה שאבא שלה — דוד משה — בנה את הבית הזה, שזאת אדמה משפחתית, שאני לא אורח אצלה, אני בעל בית כמוה. פתחתי את פקק המיכל. התכוונתי רק להראות לה שאני נחוש, לא באמת לשפוך הכול. אבל אז, מהדשא קפץ ממטר נחושת. הוא תפס בדיוק את המיכל בידיים שלי, מחץ אותו, והסולר נשפך על המכנסיים ועל הנעליים שלי.
מה שאני זוכר מהדקות הבאות זה קור. מים ממקור בבאר, איזה חמש מעלות, מכה בי בחזה כמו מכת אגרוף. הדר צרחה, הפאה שלה — שעשינו לפני שבוע במספרה ברחוב דיזנגוף — נהרסה, ושמלה שלה, שקנינו באיזורים, השחירה מהפחם שהיתה ליד המנגל. היא נפלה על שק פחמים, התגלגלה בבוץ ובפחם, ניסתה לקום, ולא יכולתי לעזור לה כי מטח המים השני תקף אותי מהחצי השני של הגינה.
הרכב שלי — המאזדה שלי, שעדיין לא סיימתי לשלם עליה — עמד עם חלונות פתוחים למחצה כדי לאוורר. המים נכנסו ישר למסך המולטימדיה. שמעתי את החריקה החשמלית מתוך הרכב, את הקצר שקרה שם, ומשהו בבטן שלי התהפך. זה לא היה כעס על רוחמה יותר — זה היה פאניקה אמיתית. שלושים ואחד אלף שקל ששילמתי על הרכב הזה, ועכשיו הוא טובע.
רצתי אליו, נפלתי בבוץ, הכתף שלי נחבטה בגלגל. נכנסתי בכוח, הדלקתי מנוע ברעש של מתנע לחוץ, וצעקתי להדר להיכנס. היא קפצה על המושב האחורי בלי נעל אחת, שנשארה תקועה בבוץ. יצאנו מהחצר כמו גנבים, פגעתי בעמוד עץ עם הכנף, שריטה ענקית על פגוש אחורי.
בדרך חזרה, שקטים, הדר התחילה לבכות, ואני פתאום הבנתי כמה טיפשי זה היה. לא בגלל שרוחמה "ניצחה". בגלל שבאתי לדבר על עסק, על עתיד, ובמקום זה הפכתי לבדיחה בחצר שלה.
אמא שלי, לאה — אחותו של דוד משה — צעקה על רוחמה בטלפון באותו יום. אמרתי לה לא לעשות את זה, אבל היא כבר התקשרה. רוחמה סיפרה לי אחר כך, בקול יבש, שהיא ענתה לאמא שלי: "הבית רשום עליי. הקבלות שלכם שמורות אצלי מלפני חמש שנים, כשביקשתם שאקנה את החלקים שלכם." זה נכון. אני לא אכחיש. לפני חמש שנים אני ואמא היינו צריכים כסף, ורוחמה שילמה לנו, קניה חוקית ומסודרת. אני שכחתי את זה, או בחרתי לא לזכור, כי כשאתה רוצה פינה בחצר של דוד שבנה בעצמו, אתה לא חושב על חותמות של עורך דין.
היא גם איימה שתשלח את הצילומים ממצלמת האבטחה לקבוצת הוואטסאפ של היישוב, כדי שכולם יראו "איך הוא בורח מהגינה על הברכיים". זה לא קרה בפועל, אני יודע כי בדקתי כל יומיים בקבוצה. אבל אמא שלי השתתקה אחרי האיום, וזה הספיק לי כדי להבין שאין טעם להמשיך להילחם.
כן, כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של ועד המושב, בקשתי שידרשו מרוחמה לפנות לי מקום חינם לרכב בחצר. חשבתי שזה ייראה טוב — תלונה שקטה, ציבורית, בלי להזכיר שאני זה ששפך סולר. יושב הוועד, בנאדם בשם אלי, ענה לי בחדות שאם אני רוצה חניה פרטית, שאקנה שדה במושב שכן, ושיש מגרש חינם אצל השומר בכניסה, תשלום סמלי. התביישתי. הוצאתי את התמונה שלי מהקבוצה ויצאתי ממנה בלי לענות לאף אחד.
היום הטנדר שחלמתי עליו עדיין לא נרכש. יש לי כסף בצד, שמונה עשר אלף שקל חסכתי, אבל זה לא מספיק עדיין. אני עדיין מוכר רכבים ברחוב ששת הימים, ואני לא מדבר עם רוחמה כבר שלושה חודשים. היא לא חסמה אותי — בדקתי, יכולתי להתקשר אם הייתי רוצה. פשוט לא התקשרתי, והיא לא התקשרה.
לפני שבועיים אמא שלי, לאה, מצאה בקופסת נעליים ישנה בעליית הגג שלה תיק ניילון עם קבלות מלפני חמש שנים — העברות הבנק שרוחמה שילמה לנו על חלקי הבית, חתומות ומאושרות אצל נוטריון בנתניה. היא לא זכרה שהן בכלל קיימות. היא שלחה לי תמונה של הקבלות בוואטסאפ, בלי שום הודעה נוספת, ואני הבנתי שהיא גם לא יודעת מה להגיד לי על זה.
