בסוף ספטמבר עמדתי ליד החממה עם ידיים שחורות מאדמה. החום עוד לא נשבר לגמרי, אבק דק עלה מהשביל, ומרסל — אמא של ערן — ניצבה ליד תא המטען של הרכב של דנה ופיקדה.
— את הקופסה עם העגבניות הגדולות לפה. את השק עם הבצלים מאחור. זהירות עם הקופסה של הפלפלים.
דנה והבעל שלה עמדו בצד. נקיים. בגדים בהירים. היא החזיקה טלפון ביד אחת וקפה קר בשנייה. אצלה לא היה גרגר אבק על הנעליים.
אני שתקתי. שלוש שנים שאני באה לגינה של מרסל בכל סוף שבוע. כל שישי, כל שבת, חצי חופש. באוגוסט האחרון ביטלתי חופשה בכרתים כי אצל חמותי היה צריך לקטוף עגבניות לפני גל חום.
ואז מרסל אמרה את המשפט שסגר לי את הפינה בגוף.
— דנה צריכה את זה יותר. יש לה ילדים.
דנה כבר היתה ברכב עם מזגן. היא לא שמעה. או ששמעה וחייכה. לא הסתכלתי.
מרסל חזרה אליי עם שקית ניילון קטנה.
— קחי, נטע. גם לכם.
בשקית היו שני מלפפונים רכים, עגבנייה שנבקעה בתפר וצרור פטרוזיליה שהתחיל להצהיב. הסתכלתי על השקית, ואז על הקופסאות שנסעו לראשון לציון. לא על העגבניות בער לי. על הסדר.
ערן חיכה לי ברכב שלנו. השמש ירדה, האור הפך כתום, ומהיישוב עלה ריח של תבשיל שישי. כשנכנסתי למושב הנוסע, הוא גרר את האצבע על המסך בטלפון.
— מה היא נתנה? — שאל בלי להרים את הראש.
— שני מלפפונים.
הוא משך בכתפיים.
— נו, אז מה. אצל אמא שלי לא חסר.
לא עניתי. ברחוב הראשי חלף טרקטורון עם שני נערים. כלב השכן רץ אחריו ונבח עד שנעלם. ערן הגביר רדיו.
הכול התחיל כמו שנוהגים להתחיל אצל משפחות בישראל: "אמא שלי לבד, תעזרי לה קצת." קצת הפך לכל שישי. חמש בבוקר, קפה תרמוס, נסיעה מכביש 44 ליישוב. מרסל היתה אישה חזקה, כזאת שכבר בשש וחצי עומדת עם מעדר ליד שורת הפטרוזיליה. הגינה שלה היתה מסודרת כמו צבא: שתילי בזיליקום במרווחים שווים, מערכת טפטפות, לא עלה יבש אחד.
— אדמה אוהבת ידיים עובדות, — היתה אומרת.
ואני עבדתי. שעות על הברכיים מול ערוגת גזר. דליים כבדים. ילדה שגדלה בדירה במרכז העיר, שאהבה ספרים וקפה הפוך, פתאום הפכה לפועלת חקלאית בלי משכורת. ערן היה מגיע, מכסח את הדשא עשרים דקות, ואז נעלם לצל עם בקבוק מים קרים וטלפון.
החלק הכי קשה היה הקטיף של העגבניות. צריך לגעת בעדינות, אחרת יש סדק. מרסל עמדה מאחורי.
— לא ככה. את לוחצת. תעזבי.
דנה באה לגינה שלוש פעמים בשלוש שנים. פעם אחת עם בגד ים חדש, פעם אחת בדרך לים, ופעם אחת כי אמא שלה ביקשה שתגיע ליום הולדת. בכל פעם היא חיבקה את מרסל, קראה לה "אמא'לה", ואמרה:
— אני לא בנויה לאדמה. הידיים שלי לא מחזיקות מעדר.
מרסל היתה מסתכלת עליה כמו על פריחה נדירה.
— דנה שלנו נולדה לדברים אחרים.
אני, לעומת זאת, נולדתי לעשבים שוטים.
בסתיו אחרי הקטיף חזרתי הביתה עם שקית המלפפונים. שמתי אותה על השיש. היא נשארה שם שלושה ימים. לא הוצאתי ממנה כלום.
בשבוע שאחר כך לא התקשרתי למרסל. ערן לא שם לב. הוא אף פעם לא שם לב. ביום רביעי קיבלתי ממנה הודעה:
"בשבת באים לשתול שום. תביאי כפפות, יש לי חפירה טובה."
קראתי את ההודעה שלוש פעמים. אחר כך פתחתי אפליקציית בנק. נכנסתי לדפי הפועל. חישבתי.
שלוש שנים. חמישים ושניים סופי שבוע פחות שלוש פעמים שהייתי חולה. בממוצע שש שעות בכל פעם. 294 שעות. כפול שכר מינימום לשעת עבודה — 32.30 שקל. יצא 9,496 שקל. הוספתי את החופשה שבוטלה בכרתים: 4,800 שקל. סהכ: 14,296 שקל.
שמרתי את המספר בראש. לא עניתי להודעה.
בחורף שתקתי. במרץ מרסל התקשרה.
— נטע, את שומעת? השנה נרחיב את ערוגת העגבניות. ודנה אמרה שהיא רוצה שנשתול גם חצילים. אז בשבת נתחיל.
עמדתי במטבח. בחוץ ירד גשם קל. מכונת הכביסה סיימה מחזור. כוס הקפה שלי התקררה.
— מרסל, — אמרתי, — השנה אני לא באה.
שקט.
— מה זאת אומרת לא באה?
— בדיוק. לא באה. אני עייפה. אני רוצה חופש השנה.
— אבל דנה מחכה שנשתול חצילים. היא הביאה זרעים מאיטליה.
— אז שתשתול. הידיים שלי נולדו לעשבים, אבל גם להן נגמר הכוח.
ערן שמע את השיחה מהסלון. הוא הופיע לידי.
— מה קורה? מה עם אמא?
— אמא תסתדר. יש לה דנה.
ערן הרים ידיים.
— את אגואיסטית.
— נכון. אני אגואיסטית. אני לא באה.
ביום שבת הראשון של יוני, עליתי לרכב ונסעתי ליישוב. לא קמתי בחמש. לא לקחתי תרמוס. לא לבשתי בגדי עבודה. לבשתי שמלה קלילה, משקפי שמש, ועל הרגליים כפכפים. על המושב לידי היתה תיקייה.
בתיקייה: דף אחד.
בדלת הגינה חיכתה מרסל עם מעדר. היא הסתכלה עלי, על השמלה, על הכפכפים. בין שורות העגבניות כבר צמחו עשבים.
— באת? — היא אמרה.
— באתי.
נכנסתי פנימה. ניגשתי לשולחן הנמוך ליד הברז החיצוני. פתחתי את התיקייה. הנחתי את הדף.
היא הביטה.
״מה זה?״
״חשבון. שלוש שנים, 294 שעות. בתוספת חופשה שבוטלה. סך הכול 14,296 שקלים. אם את רוצה שאחזור השנה, קודם משלמים. אם לא — אין שום בעיה. דנה תסתדר. ילדי הראשון לציון לא יישארו בלי חצילים.״
היא קראה את הדף. פעם אחת. פעמיים. האצבע שלה נעצרה על השורה של הסכום הכולל.
— את מדברת ברצינות? — הקול שלה נסדק.
— אף פעם לא הייתי רצינית יותר.
עזבתי אותה עם הדף. הלכתי לצד הצפוני של הגינה, מתחת לאלת הזית הישנה. פרשתי שמיכה. נשכבתי. הוצאתי ספר מהתיק הקטן.
מרסל נשארה ליד השולחן. עברה דקה. שתיים. אחר כך שמעתי את המעדר נופל על האדמה.
לא הרמתי את הראש מהספר. רק שמעתי.
השנה לא באתי לעבוד. באתי לנוח. והחשבון נשאר על השולחן.
