אני יושב בתא המעצר כבר חצי שנה, והמילה הזו דבוקה אליי כמו זפת. "מתעלל." "גנב." "מפלצת." אבל כשאני מביט בתקרה הסדוקה של כלא "ניצן" ברמלה, אני חושב דווקא על הרגע שבו הכול התחיל להתפרק. הרגע שבו חמותי, רבקה, נכנסה לבית שלי בלי להודיע, לבשה את הפרצוף הקר הזה שהיא שומרת לישיבות דירקטוריון, ולקחה ממני הכול. אף אחד לא שאל אותי איך הרגשתי כשאשתי דנה התחבאה ימים שלמים בחדר, כשהתינוקת צרחה בלי הפסקה, וכשהעסק שהייתי אמור לנהל ברח לי מבין הידיים.
אני ומשפחתי גרנו ברמת השרון, וילה קטנה עם חצר אחורית וג'קוזי ישן. רבקה, חמותי, היא הבעלים של רשת בתי הקפה "המזווה של רבקה" – עשרים סניפים, ממותגים, עם קפה בחמישה עשר שקל וסנדוויצ'ים יקרים. כשהתחתנתי עם דנה, חשבתי שאני נכנס למשפחה אמידה, לא למלכודת.
בהתחלה הכול היה טוב. דנה הייתה אישה מקסימה, מלאת צחוק, כזו שמרימה ערבים שלמים עם גיטרה ואש קטנה במנגל. רבקה נתנה לי תפקיד ניהולי ברשת – "סמנכ"ל תפעול". נשמע מרשים, נכון? אז תכלס, כל החלטה שלי הייתה צריכה לעבור דרכה. כל רעיון להתרחבות נתקע. היא שלטה באפליקציית הבנק, בחשבוניות, ברישיונות. הייתי יותר פקיד מאשר מנהל. אבל שתקתי, כי אמרתי לעצמי: סבלנות. יום אחד גם אני אהיה בעל הבית.
דנה נכנסה להיריון, ואני שמחתי. בת, קראנו לה תמר. אבל מהרגע שהיא נולדה, דנה הפסיקה להיות האישה שהכרתי. היא נעלה את עצמה בחדר, אמרה שהיא עייפה, שהיא לא מסוגלת לקום, שהכול שחור. ניסיתי לעזור. ביקשתי מאמא שלי, שולמית, לעבור לגור איתנו. היא אישה מסודרת, אחת שיודעת איך להרים בית. היא הייתה מבשל�, מנקה, מרדימה את תמר. חשבתי שזה ייתן לדנה מרחב נשימה. אבל במקום להירגע, דנה רק שקעה עמוק יותר. היא צעקה שאנחנו חונקים אותה, שאמא שלי משתלטת עליה. מה הייתי אמור לעשות? לזרוק את אמא שלי לרחוב?
אני מודה: הייתי עצבני. לפעמים הרמתי קול. אבל מעולם לא הרבצתי לה. הבוחשת שהייתה לה בזרוע? היא מעדה בסלון ונתקלה בפינת השולחן. צילמתי הכול כדי שיהיה לי גיבוי, אבל רבקה הפכה את זה ל"תיעוד של אלימות". והמנעול על דלת חדר הילדים? דנה ביקשה אותו. היא אמרה שהיא חוששת שהתינוקת תברח באמצע הלילה. לא נעלתי אותה שם – זאת האמת. היא הייתה קמה, נכנסת, יוצאת. אבל כשמספרים את הסיפור הזה בבית משפט, זה נשמע כמו צינוק.
ואז הגיע היום. הייתי בבית, סיימתי יום ארוך. שולמית בישלה מרק עוף עם שקדי מרק – בדיוק כמו שאני אוהב, עם הרבה לימון. דנה שוב הסתגרה. התינוקת בכתה. שאלתי את דנה דרך הדלת: "את יוצאת או שאני מזמין פיצה?" היא לא ענתה. צעקתי: "דנה, תפסיקי עם הדרמות!" ואז שמעתי דפיקה בדלת הכניסה. לא הכניסה הרגילה – זו של החצר, הצדדית. רבקה.
היא נכנסה בלי מילה, תיק עור שחור בידה, מבט קר. ישר ניגשה לדנה – איך היא ידעה איפה היא? כנראה שהן דיברו לפניי. לחשה לה משהו באוזן. דנה יצאה מהחדר, אדישה, מחזיקה את תמר. רבקה הניחה את התינוקת על הספה, הסתובבה אליי, וחייכה – לא, לא חיוך, אלא מתיחה של השפתיים, כמו טורף לפני זינוק. "אסף," היא אמרה, "תודה על כל מה שעשית. עכשיו ניקח את המושכות."
לא הבנתי. צחקתי, אמרתי לה: "נו, רבקה, תשתה קפה, תירגע." היא שלפה טלפון, לחצה על חיוג מהיר. שמעתי קול בצד השני – עורך הדין המפורסם אילן כהן, זה שמנהל לה את הנאמנויות. "תפעיל את פרוטוקול 'סנונית'," היא אמרה לו, "תקפיא הכול. כרטיסים, חשבונות, רכב, גישה."
הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. "מה זאת אומרת תקפיאי? זה הבית שלי! אני סמנכ"ל, אני מנהל פה הכול!"
היא הניחה את הטלפון, והסתכלה עליי מעל משקפי הקריאה שלה. "אסף, החברה שייכת לרבקה כהן בע"מ. אתה היית עובד מורשה, לא בעלים. וההרשאות שלך בוטלו."
שולמית, אמא שלי, קפצה מהכיסא. "איזו חוצפה! אנחנו עורכי דין! נלך לבית משפט!"
רבקה לא ענתה לה. היא ניגשה לדנה, חיבקה אותה, ואמרה: "זה נגמר, מותק."
אני זוכר את הרגע המדויק שבו הרגשתי איך הכול נופל. הטלפון שלי צפצף: "העסקה נדחתה". ניסיתי להיכנס לאפליקציית הבנק – גישה חסומה. שולמית ניסתה להפעיל את הרכב, המאזדה 6 השחורה שלי, אבל האימובילייזר לא הגיב. עמדנו שם, אידיוטים, בחצר של הבית שהיה שלי עד לפני דקה.
רבקה חייכה שוב, הפעם חיוך אמיתי. "דרך אגב," היא הוסיפה, "חוקרי המשטרה יגיעו עוד שלוש דקות. יש להם צו חיפוש. ודנה, אל תשכחי למסור להם את הדיסק און קי עם ההקלטות."
הסתכלתי על דנה. היא החזיקה מפתח זעיר, ודיסק און קי כסוף. "מה את עושה?" שאלתי.
היא לא ענתה. רק הסתכלה עליי במבט ריק, כמו מישהי שיצאה מתרדמת. ואז היא אמרה, בקול שקט וברור: "הקלטתי הכול, אסף. כל צעקה, כל איום, כל פעם שאמרת לי שאני אפס, שאני לא כשירה להיות אמא, שאם אעזוב תהרוס אותי. וגם את ההעברות שלך לחברת 'ג.ע. אחזקות' – הרשומה על שם אמא שלך."
שולמית ניסתה לחטוף לה את הדיסק און קי, אבל רבקה חסמה אותה בגופה. היא אישה נמוכה, אבל חזקה. "אל תעיזי," היא אמרה. בדיוק אז נשמעו סירנות ברחוב. ניידת משטרה עצרה ליד הבית, ועוד אחת אחריה. חוקר במדים, רס"ב דודו, נכנס עם צו. "מר אסף, את וגברת שולמית תצטרכו לבוא איתנו."
"בגלל מה?" צעקתי.
"חשד למעילה בכספי החברה, זיוף מסמכים, ואלימות במשפחה."
הם לקחו אותי באזיקים. שולמית בכתה, צרחה שזה לא חוקי. רבקה ודנה עמדו בסלון, תמר בידיהן, צופות בי. דנה אפילו לא נראתה עצובה. היא נראתה כאילו הורידו לה משא מהכתפיים.
בחקירה ניסיתי להסביר. הראיתי איך ההעברות לחברת "ג.ע. אחזקות" נועדו למימון סניף חדש, שהיה אמור להיות רשום כחברה בת. הראיתי מיילים, אישורים – אבל רבקה כבר דאגה שכל הנתונים יגובו אצלה, ועורך הדין אילן כהן הציג הכול כראיה לזיוף. האישורים שלי היו טיוטות, לא מסמכים חתומים. ושולמית? היא לא ידעה כלום, מסכנה, אבל שמה הופיע בחוזה המייסדים. גם אותה עצרו, שיחררו בערבות, אבל הלב שלה נשבר.
המשפט התנהל בבית המשפט בתל אביב. השופטת, דליה אברמוב, אפילו לא הסתכלה עליי כשגזרה את הדין. "הנאשם פעל בשיטתיות, תוך ניצול יחסי מרות ותלות כלכלית. הוא ביצע מעשים חמורים של אלימות פסיכולוגית, כליאת שווא, ומעילה בקנה מידה גדול." שש שנות מאסר, ועוד שנתיים על אלימות במשפחה. צו הרחקה קבוע מדנה ומתמר. פיצויים בסך 680,000 שקל – כל מה שהיה לי, כולל החסכונות, חוסל.
אני יושב בתא, שומע את פסק הדין בראש כל לילה. בלילות, כשהאורות מעומעמים, אני רואה מול העיניים את תמר – איך היא חייכה אליי בפעם היחידה שהצלחתי להרדים אותה על הידיים. היא לא תזכור אותי. אולי יגידו לה שאני מפלצת.
לפני שבוע קיבלתי מכתב מדנה. היא כתבה שהיא התחילה טיפול, שתמר בריאה, ושהיא פתחה קו חם לנשים מוכות במימון רשת הקפה. אפילו צירפה תמונה שלה ושל תמר על הנדנדה החדשה בחצר – בחצר של הווילה של רבקה בהרצליה, שעכשיו שופצה. בתמונה רואים ברוש קטן ששתלו שם, כדורסל כתום זרוק על הדשא. היא נראית מאושרת. שום זכר לימים שהייתה סגורה בחדר.
אני עדיין חושב שמשהו בסיפור לא סגור. אולי הייתי קשוח, אולי טעיתי, אבל עשיתי הכול כדי להציל את המשפחה שלי. רבקה? היא פשוט חיכתה לרגע שבו תחסל אותי. כמו נץ שיושב על עמוד חשמל, צופה בשדה.
אתמול, בחצר הכלא, עבר ליד הגדר כדור כתום של ילדים. איזה ילד בעט אותו חזק והוא התגלגל אליי. הרמתי אותו, הסתכלתי על השריטות שעל הפלסטיק, על הלכלוך. משהו בכדור הזכיר לי את תמר. כמעט זרקתי אותו בחזרה, אבל היד שלי נשארה באוויר. בסוף השומר לקח אותו והעיף מעבר לחומה.
אני יושב, מסתכל על התקרה, מחכה לארוחת הערב. שוב יהיה אורז עם עוף, ואולי מישהו ירים כוסית מים לזכר החיים שהיו לי. אבל אני לא שותה.
