תשמע, מה הוא אמר לי? “את הקציצות שלך? אפילו כלב לא היה נוגע בהם,” הוא צחק וזרק את האוכל לפח. ועכשיו הוא אוכל במטבח ההומלסים שאני מממנת. הצלחת עם הארוחה עפה לפח. הצליל החד של חרסינה על פלסטיק גרם לי להתכווץ.
“אני אומר לך, אפילו שמח לא יאכל את הקציצות שלך,” הוא חייך והצביע על שמח, שהפנה את הראש בהתרסה מהחתיכה שהוצעה לו. איתי ניגב את הידיים במגבת המטבח היקרה שקניתי במיוחד שתתאים לרהיטים החדשים. הוא תמיד היה אובססיבי לפרטים כשזה נגע לתדמית שלו.
“נועה, אמרתי לך. אין אוכל ביתי כשאני מצפה לשותפים עסקיים. זה נראה עני.” הוא ירק את המילה החוצה, כאילו היא משאירה טעם רקוב בפה. הבטתי בו בחולצה המגוהצת ללא רבב, בשעון היקר שמעולם לא הוריד גם בבית. ולראשונה מזה שנים, לא הרגשתי כעס, ולא רצון להצדיק את עצמי. רק קור. קור חודר וקפוא.
“הם מגיעים בעוד שעה,” הוא המשיך, בלי לשים לב למצבי. “תזמיני סטייקים ממסעדת ‘הגריל’. וסלט פירות ים. ועשי משהו עם עצמך. לבשי את השמלה הכחולה.” הוא סרק אותי במבט. “ותאספי את השיער למעלה. הרעננות הזאת עושה אותך נראית זולה.”
הנהנתי בשקט. רק תנועה מכנית. בזמן שהוא הורה לעוזרת שלו בטלפון, אספתי לאט את שברי הצלחת. כל שבר היה חד כמו המילים שלו. לא ניסיתי להתווכח. בשביל מה? כל הניסיונות שלי “להשתפר בשבילו” נגמרו באותה השפלה. את קורסי הסומלייה שלי הוא לעג ל”תחביב של עקרות בית משועממות”. את ניסיונות העיצוב שלי הוא קרא “חסרי טעם”. האוכל שלי, שנכנסו אליו לא רק מאמץ אלא גם התקווה האחרונה לחום, נזרק לפח.
“כן, וקח יין טוב,” הוא אמר בטלפון. “אבל לא את זה שנועה טעמה בקורסים שלה. יין אמיתי.”
קמתי, זרקתי את השברים והבטתי בהשתקפותי בתנור הכהה. אישה תשושה עם מבט כבוי. אישה שניסתה יותר מדי זמן להיות רהיט נוח. נכנסתי לחדר השינה. אבל לא בשביל השמלה הכחולה. פתחתי את הארון והוצאתי מזוודת טיולים.
הוא התקשר שעתיים אחר כך, כשכבר התמקמתי במלון זול בפאתי תל אביב. בכוונה לא נסעתי לחברות, כדי שלא ימצא אותי מהר. “איפה את?” הקול שלו היה רגוע, אבל מתחת לרגיעות ארב איום. כמו מנתח שבוחן גידול לפני שהוא חותך אותו. “האורחים פה, אבל המארחת חסרה. לא מנומס.”
“אני לא באה, איתי.”
“מה זאת אומרת, את לא באה? התעצבנת בגלל הקציצות? נועה, אל תתנהגי כמו ילדה. תחזרי.”
הוא לא ביקש. הוא פקד. משוכנע שהמילה שלו היא חוק. “אני מגישה תביעת גירושין.” שתיקה בצד השני. ברקע שמעתי מוזיקה שקטה וצליל של כוסות. הערב שלו נמשך.
“הבנתי,” הוא אמר לבסוף בלעג קפוא. “אז את רוצה לגלות אופי. טוב. תשחקי את העצמאות שלך. נראה כמה זמן תחזיקי מעמד. שלושה ימים?” הוא ניתק. הוא לא האמין. בעיניו הייתי רק חפץ שנכשל לרגע.
כעבור שבוע נפגשנו במשרד שלו ברמת גן. הוא ישב בראש שולחן ארוך, לידו עורך דין מגולח עם פנים של שחקן קלפים. הגעתי לבד. בכוונה. “נו, התפרעת?” איתי חייך את החיוך המתנשא שלו. “אני מוכן לסלוח לך. אם תתנצלי, כמובן.” הנחתי בשקט את מסמכי הגירושין על השולחן.
החיוך נעלם. הוא הנהן לעורך הדין שלו. “מרשי,” פתח זה בקול רך, “מוכן להתגמש. לאור המצב הרגשי הלא יציב שלך והיעדר הכנסה.” הוא דחף לעברי תיקייה. “איתי משאיר לך את הרכב שלך. ומוכן לשלם שישה חודשי מזונות. סכום נדיב ביותר. כדי שתוכלי לשכור דירה צנועה ולמצוא עבודה.”
פתחתי את התיקייה. הסכום היה משפיל. אפילו לא פירורים מהשולחן שלו, רק אבק מתחת. “כמובן שהדירה נשארת של איתי,” המשיך עורך הדין. “היא נקנתה לפני הנישואין.” העסק היה שייך לו. לא היה רכוש משותף. “את בכלל לא עבדת.”
“ניהלתי את משק הבית,” אמרתי בשקט, אבל בתקיפות. “בניתי בית שהוא חזר אליו. ארגנתי את האירועים שעזרו לו לסגור עסקאות.” איתי נחר. “בית? אירועים? נועה, אל תהיי מגוחכת. כל עקרת בית הייתה עושה את זה טוב יותר וזול יותר. היית רק קישוט יפה. מה, דרך אגב, התדרדר מאוד לאחרונה.”
הוא רצה לפגוע. והוא הצליח. אבל לא כמו שחשב. במקום דמעות, בערה בי חימה. “אני לא חותמת על זה.” דחפתי את התיקייה. “את לא מבינה,” איתי חתך והתקרב. עיניו הצטמצמו. “זו לא הצעה.”
זו הייתה אולטימטום. או שאת לוקחת והולכת בשקט, או שאת לא מקבלת כלום. “יש לי את עורכי הדין הטובים ביותר. הם יוכיחו שרק חיית על חשבוני. כמו טפילה.” הוא התענג על המילה. “בלעדיי את כלום. אפס. את אפילו לא יודעת להכין קציצות כמו שצריך. איך תוכלי לעמוד מולי בבית המשפט?”
הבטתי בו. ולראשונה מזה שנים, לא ראיתי אותו כבעלי, אלא כזר. ולא ראיתי גבר חזק, אלא ילד מפוחד, ממוקד בעצמו, שהפחד לאבד שליטה מכניס אותו לפניקה. “נתראה בבית המשפט, איתי. וכן, אני לא אגיע לבד.” קמתי והלכתי, הרגשתי את המבט הבוער מלא השנאה על הגב שלי. הדלת נסגרה מאחוריי וחתכה את העבר. ידעתי שהוא לא יקבל את זה בצורה רגועה. הוא ינסה להשמיד אותי. אבל לראשונה בחיים, הייתי מוכנה.
המשפט היה מהיר ומשפיל. עורכי הדין של איתי הציגו אותי כטפילה אינפנטילית, שרוצה לנקום אחרי ריב על “ארוחת ערב כושלת”. עורכת הדין שלי, אישה מבוגרת ורגועה, לא התווכחה. היא פשוט הציגה ראיות: קבלות, דפי חשבון, מסמכים. אותן קבלות על מצרכים לארוחות ה”לא מתאימות”, חשבונות על ניקוי החליפות שלו לפני פגישות חשובות. כרטיסים לאירועים שבהם יצר קשרים עסקיים, ששולמו על ידי. זו הייתה עבודה קפדנית ומייגעת. לא כדי להוכיח את התרומה שלי לעסק, אלא רק דבר אחד: אני לא טפילה. אני.
