היום עמדתי מאחורי דלת המטבח והקשבתי בדריכות לשיחה של ההורים. השיחה הייתה עליי, או יותר נכון, עליי ועל יונתן.
השיחות על החתונה נמשכו כבר הרבה זמן. אנחנו בזוגיות שלוש שנים, אוהבים אחד את השני. החתונה ברורה, השאלה העיקרית הייתה איפה נגור אחרי החתונה. למשפחות של שנינו יש אמצעים ממוצעים, לא גומרים את החודש בקלות, גרים בדירות שלושה חדרים רגילות.
לא רצינו לגור עם ההורים, וגם ההורים חשבו שכדאי להתחיל חיים עצמאיים. עוד שנה אני מסיימת לימודים באוניברסיטה, יונתן כבר עובד, אבל אם נשכור דירה, חצי מהמשכורת שלו תלך על שכירות. ההורים כמובן יעזרו, אבל חשבתי – למה להלחיץ את כולם אם אפשר פשוט לחכות שנה עם החתונה, עד שגם אני אתחיל לעבוד? אבל יונתן לא רצה לחכות, היה מוכן לשכור דירה רק כדי להיות איתי.
יש לי סבתא שגרה בדירה שלה. היא בת שמונים ושתיים, אבל אי אפשר לקרוא לה זקנה. היא דואגת לעצמה, צלולה לגמרי, מסתדרת בלי עזרה. יש לה כמובן מחלות כרוניות: מפרקים כואבים, היא הולכת עם מקל, הלב לפעמים משתגע, הראייה חלשה.
עליה, על הדירה של סבתא, דיברו ההורים עכשיו.
“במצב הזה אני רואה רק פתרון אחד – לקחת את אמא לגור איתנו, ולתת את הדירה שלה לשירה ויונתן,” התעקשה אמא.
“את אמרת פעם שלאמא שלך יש אופי קשה. תסתדרו איתה? וחוץ מזה, לא ברור אם אמא שלך תסכים לעבור אלינו,” הביע אבא ספקות.
“אמא שלי מעריצה את שירה, היא תסכים,” אמרה אמא בביטחון.
“אמא שלך – את תחליטי,” אמר אבא מהורהר.
“מה יש להחליט? הגיל שלה, המחלות… איתנו יהיה לה אפילו טוב יותר. ואם לא נסתדר, נסדר אותה בבית אבות. מה? חברה שלי שמה לשם את אמא שלה, והיא מאושרת. תנאים ממש בסדר, גרה בחדר פרטי, ארוחת צהריים וערב לפי לוח זמנים, רופא זמין, טיולים בפארק נהדר,” שיבחה אמא בהתלהבות.
“נו… לא יודע,” משך אבא. “מה יגידו עלינו? שנפטרנו מהאם? אולי באמת לחכות עם החתונה? לא יפה זה…”
השיחה הזאת בכלל לא מצאה חן בעיניי. רגלי הכיסא חרקו על האריחים, ואני על קצות האצבעות התגנבתי לחדר שלי. ההצעה של אמא על בית אבות לא יצאה לי מהראש. אני אוהבת את סבתא, נוסעת אליה הרבה, נשארת לישון אצלה. ועכשיו יוצא שאני מגרשת אותה מהדירה שלה? אבא צודק, ככה אי אפשר.
הרגשתי כמו בוגדת. החלטתי לדבר שוב עם יונתן.
“אני מסכים איתך. למה בכלל לחשוב על זה? תן לסבתא לגור בדירה שלה, ואנחנו נגור בשכירות. נסתדר. אבל את החתונה לא נדחה.” יונתן חיבק אותי ונישק. “אבקש מאבא לתת לי עבודה נוספת באתר בנייה. בעוד שנה את תתחילי לעבוד. אני לא רואה שום בעיה.”
השאלה נשארה פתוחה.
למחרת נסעתי לסבתא. בדירה שלה היה בלאגן, קופסאות בכל מקום, חפצים בערימות על הרצפה.
“סבתא, את מחליטה לעשות סדר בדברים או לחפש משהו?” הופתעתי, מביטה בחדר.
“נפטרת מכל העודפים. כנסי. באת בזמן, תעזרי לי. החלטתי לעבור לבית אבות. כבר התקשרתי, אמרו לי אילו מסמכים צריכים…”
“אמא שכנעה אותך?” שאלתי בכעס.
“לא, אני בעצמי. אמא שלך קוראת לי לגור איתה, אבל אני לא רוצה. אני ישנה רע, הולכת בדירה בלילות, נוחרת. לכן החלטתי לעבור לבית אבות. אני לא צעירה, ושם יאכילו אותי, יעשו זריקות אם צריך. זו החלטה מושכלת שלי.”
“לא, סבתא, אני מתנגדת. יונתן ישכור דירה, את לא צריכה לעבור לשום מקום,” שוב כעסתי.
“אני לא בגללכם, אני החלטתי ככה. הנה אני ממיינת חפצים, רואה מה לקחת איתי ומה לזרוק. צברתי הרבה זבל, קשה לנשום. תוציאי מהמדף העליון קופסאות, נראה מה יש בהן. אני לא מגיעה.”
הזזתי כיסא לארון, טיפסתי והוצאתי קופסאות. סבתא פתחה אחת ושלפה קופסת תכשיטים.
“תראי, חיפשתי אותה כל כך הרבה זמן. זה בשבילך.” היא הושיטה לי את הקופסה. היו בה תכשיטים צנועים של סבתא: טבעות זהב וכסף, שרשראות, סיכות. עברתי על התכשיטים, ועגילי הכסף מיד מדדתי.
“ושל מי זה?” שלפתי מהקופסה טבעת נישואין דקה.
“שלי,” אמרה סבתא, עיניה נעצו בטבעת.
“שלך יש לך על האצבע,” הערתי.
“גם זו שלי.” סבתא לקחה ממני את הטבעת.
“סבתא, תמיד לימדת אותי שלשקר זה לא טוב. מה הסודות שלך ממני?” נעלבתי.
“אני לא משקרת, אבל יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם.”
“למה? לטבעת הזאת יש איזו סוד, נכון? ספרי,” התעקשתי.
“אין מה לספר,” סבתא הדקיקה שפתיים. “מה בקופסאות האחרות?”
פתחתי קופסת נעליים. היו בה מכתבים מוצהבים, מסמכים, תמונות ישנות.
“סבתא, מי זה?” התבוננתי בתמונה מטושטשת של בחור צעיר במדים.
סבתא לקחה ממני את התמונה. היא רעדה קלות באצבעותיה.
“סבתא, הכל בסדר?” שאלתי בדאגה.
“זה סבא שלך,” אמרה סבתא פתאום.
“איך? הוא לא דומה לסבא בכלל.”
“זה סבא האמיתי שלך,” חזרה סבתא בהתמדה. “ידעתי שיום אחד הכל יתגלה. סודות לא חיים לנצח. אספר לך רק אם תבטיחי לשתוק ולספר לאף אחד, אפילו ליונתן שלך, במיוחד לאמא.”
“את מסקרנת אותי. אני אוהבת סודות. מבטיחה שאף נפש חיה לא תדע את הסוד שלך.” קיפלתי אצבעות והעברתי על הפה כאילו רוכסת אותו. אבל במבט המגעיל של סבתא נעצתי והתייצבתי.
“אף נפש,” חזרה סבתא.
אחרי הפסקה קצרה התחילה לספר.
“בצעירותי הייתי יפה כמוך.”
“ואת עדיין לא נראית רע,” אמרתי מיד.
“אל תפריעי. בדיוק, לא רע. גרנו במושב. לאמא היו שלושה ילדים. אחותי הבכורה כבר הייתה נשואה, גרה במושב שכן. אני האמצעית, ועוד היה לי אח קטן.
הייתי אז בת שבע עשרה, והאח בן אחת עשרה. אחרי המלחמה נשארו הרבה פצצות באדמה. כשהיו פורצים את השדות, מיקשו את הכבישים. אחי עם חברים הסתובבו בשדות בחיפוש אחרי תרמילים, רובים, שלל צבאי. יום אחד הוא דרך על מוקש והתפוצץ.
הגיעו אז חיילים לפנות את המוקשים. אחד יפה תואר, נכנס אלינו הביתה עם אמא. כשראיתי אותו, התאהבתי. אחר כך הם עזבו. חשבתי שלעולם לא אראה אותו שוב. אבל הוא חזר אחרי חודש. בשבילי. אמא לא רצתה לשחרר אותי, אבל שכנעתי אותה.
הוא לקח אותי לעיר, לבסיס הצבאי שבו שירת. התחתנו מיד. גרנו בחדר קטן במעונות. המיטה חרקה נורא. כמה היינו מאושרים אז. לא אהבתי אף אחד ככה מעולם… ” מבטה של סבתא נשטף, כאילו הייתה שם, במעונות, בעבר. חיכיתי, לא הפסקתי ולא דחקתי.
“נתנו לאיתן חופשה של שבוע, ונסענו לים. הייתה לו דודה שגרה בחיפה, ממש על החוף. יכולתי לשעות להביט בים האינסופי, להקשיב לקול הגלים. אבל יותר מדי קצר היה האושר שלנו.
חזרנו לבסיס, ואחרי יומיים איתן נסע שוב לאזור לפנות מוקשים. היה לו חבר, שמעון. הוא הביא לי את הבשורה הנוראה שאיתן התפוצץ. אפילו לא היה מה לקבור.
שבוע הייתי בקדחת. רציתי לחזור לאמא במושב, אבל אז הבנתי שאני בהריון. לא יכולתי להישאר גם בבסיס. לאן ללכת? אז שמעון הציע שאתחתן איתו. הוא מאוד אהב אותי. אמר שכך אוכל להישאר במעונות, יהיה לי קל יותר, וגם לילד יהיה אבא. לא יכולתי, התנגדתי, אהבתי את איתן. אמרתי לשמעון בכנות שספק אם אוכל לאהוב אותו. הוא לא ויתר, אמר שהוא יודע שהחתונה היא פורמלית.
כך התחתנתי עם שמעון. לכולם היינו בעל ואישה, אבל הוא ישן אצל עצמו. אחר כך ילדתי את אמא שלך. הוא רשם אותה על שמו, אהב אותה, גידל אותה כמו בתו. אחר כך התחלנו לחיות כבעל ואישה, אבל לא היו לנו ילדים משותפים. הייתי נאמנה לשמעון, אבל מעולם לא אהבתי אותו. אני חושבת שאיתן לא כועס עליי.” סבתא השתתקה.
“אני עדיין זוכרת את ריח הים. לא נסענו לשם יותר אף פעם. שמעון אמר שיפרוש ונסיע. אבל הוא מת אחרי שנה.” סבתא נאנחה.
הסיפור חדר לי ללב.
“יונתן, בוא ניקח את סבתא לדרום, לאילת,” אמרתי לארוסי.
“שירה, אין לנו כסף. חסכנו לחתונה. איזו אילת? וגם הנסיעה קשה.”
“אז לא לעיר, פשוט לים.”
“סבתא לא תשרוד את הנסיעה. מה נעשה איתה שם? אני רוצה להיות איתך, לבד,” התעקש יונתן.
“אני אסע איתה לבד אם אתה לא רוצה. אם היא תעבור לבית אבות, לעולם לא תגיע לים.”
רבנו עם יונתן. החלטתי לקנות כרטיסי טיסה. ברכבת ארוך ומייגע, וגם אין כרטיסים. סבתא מעולם לא טסה, אבל לא פחדה, אמרה שבגילה טיפש לפחד ממשהו. היא עברה את הטיסה בגבורה.
רק נכנסנו לפנסיון, וסבתא מיד התכוונה לים.
“סבתא, אולי ננוח קודם מהדרך?” דאגתי.
“אני לא עייפה. באנו רק לשבוע, בבית ננוח.”
סבתא עמדה על החוף בשמלה ארוכה מכותנה, בכובת קש, והביטה בים. מבטה שוב נשטף. נראה שהיא אפילו התיישרה, התצערה. לא הפרעתי לה, התרחקתי. מה סבתא ראתה, אם ראתה משהו, או אולי פשוט נזכרה – לא ידעתי.
“סבתא, בואי?” לבסוף נגעתי בידה.
סבתא חזרה מהעבר וחייכה אליי.
למחרת אחרי ארוחת בוקר שוב הלכנו לים. אני השתזפתי, שחתי, וסבתא ישבה תחת השמשייה והביטה בים. ביום השלישי בבוקר התעוררתי ולא מצאתי את סבתא בחדר. שאלתי את המלווה.
“הקשישה הלכה לים,” ענתה.
מצאתי את סבתא על החוף.
“סבתא, למה לא חיכית לי?” שאלתי בפגיעה.
“איתן חלם לי. כל כך הרבה שנים לא חלם, ופתאום… יש לי הרגשה שגם הוא כאן. רציתי להיות איתו לבד. תודה שהבאת אותי לכאן,” דמעות נצצו בעיני סבתא.
“שלום,” נשמע מאחוריי, וראיתי את יונתן.
“אתה?”
“אני. החלטתי לבוא. סלחי לי, טעיתי. אני לא יכול בלעדייך.”
חזרנו לפנסיון שלושתנו.
“סבתא לא צריכה לעבור לשום בית אבות,” אמר יונתן ערב אחד. “אני מסכים לחכות שנה.”
“בקושי היא תשנה דעתה.” התגעגעתי ליונתן באותם ימים. גם אני כבר לא רציתי לדחות את החתונה.
“אני אשכנע אותה,” הבטיח יונתן.
והוא שכנע. אבל סבתא הציבה תנאי: ששירה ויונתן יגורו איתה. אבל גם כאן יונתן הצליח לשכנע את סבתא לוותר.
“אנחנו צעירים, רועשים, נפריע לך. אבל אני מבטיח שנבקר אותך הרבה, אולי כל יום, עוד נמאס לך מאיתנו.”
החתונה התקיימה בסוף אוגוסט. שירה ויונתן ביקרו את סבתא לעתים קרובות. במיוחד ששכרו דירה לידה. כל פעם לפני בואם סבתא הכינה משהו טעים וחיכתה בדריכות שיונתן יטעם. הוא לא חסך במחמאות, וסבתא התביישה בשמחה משבחיו כמו נערה.
בכלל, בינם לבין סבתא נוצר קשר מיוחד. אולי בגלל השם, ואולי פשוט התחברו.
את סוד סבתא שמרתי, לא אמרתי לאף אחד, אפילו ליונתן.
בשנה הבאה תכננו לנסוע שוב לים, שלושתנו.
