ליה עמדה מאחורי דלת המטבח והקשיבה במתח לשיחת ההורים. השיחה הייתה עליה, ובעצם עליה ועל יאיר.
הדיבורים על החתונה נמשכו כבר זמן רב. השניים יצאו זו לזה כבר שלוש שנים ואהבו זה את זו. בעניין החתונה הכול היה ברור, השאלה העיקרית הייתה איפה יחיו הצעירים אחרי החופה. למשפחות החתן והכלה יש הכנסה ממוצעת, לא חופרים בכסף, גרים בדירות שלושה חדרים רגילות.
הצעירים לא רצו לגור עם ההורים, וגם ההורים חשבו שצריך להתחיל את החיים המשותפים באופן עצמאי. לליה עוד שנה ללמוד באוניברסיטה, יאיר כבר עובד, אבל אם ישכירו דירה, חצי מהמשכורת שלו תלך על שכר דירה. ההורים, כמובן, יעזרו, אבל ליה חשבה שלמה להלחיץ את כולם אם אפשר פשוט לחכות שנה עם החתונה, עד שהיא גם תתחיל לעבוד. החתן לעומתה לא רצה לחכות, היה מוכן לשכור דירה, רק כדי להיות לצידה של אהובתו.
לליה יש סבתא שגרה בדירה משלה. היא בת שמונים ושתיים, אבל קשה לקרוא לה זקנה. היא מטפלת בעצמה, צלולה בדעתה, מסתדרת בלי עזרה מאחרים. יש לה כמובן מחלות כרוניות: מפרקים כואבים, היא הולכת עם מקל, הלב מתקלקל לפעמים, ראייתה חלשה.
עליה, על דירתה של הסבתא, דיברו עכשיו ההורים.
“במצב הזה אני רואה פתרון אחד – לקחת את אמא לגור איתנו, ואת הדירה שלה לתת לליה ויאיר,” התעקשה אמא.
“את הרי אמרת שלאמא שלך יש אופי קשה. תסתדרו איתה? וחוץ מזה, לא בטוח שהיא תסכים לעבור אלינו,” הביע אבא את ספקותיו.
“אמא שלי מעריצה את ליה, היא תסכים,” הכריזה אמא בביטחון.
“אמא שלך, את מחליטה,” אמר אבא מהורהר.
“מה יש להחליט? יש לה גיל, מחלות… איתנו יהיה לה אפילו יותר טוב. ואם לא נסתדר, אפשר לסדר אותה בבית אבות. מה? חברה שלי סידרה שם את אמא שלה, והיא לא מפסיקה לשמוח. התנאים ממש סבירים, גרה בחדר פרטי, ארוחת צהריים וערב בזמנים קבועים, רופאים זמינים, טיולים בפארק נהדר,” הללה אמא בהתלהבות.
“נו… אני לא יודע,” משך אבא. “מה יגידו עלינו? שנפטרנו מאימא? אולי באמת לחכות עם החתונה? זה לא יפה…”
ליה ממש לא אהבה את השיחה הזה. רגלי הכיסא חרקו על אריחי הרצפה, והיא התגנבה על קצות אצבעותיה לחדרה. ההצעה של אמא על בית האבות לא יצאה לה מהראש. היא אהבה את סבתא, נסעה אליה לעיתים קרובות, נשארה לישון אצלה. ועכשיו מסתבר שהיא מגרשת את סבתא מהדירה שלה? אבא צודק, אסור לעשות כך.
ליה הרגישה כמו בוגדת. היא החליטה לדבר שוב עם יאיר.
“אני מסכים איתך. ובכלל, למה לחשוב על משהו? שסבתא תמשיך לגור בדירה שלה, ואנחנו נגור בשכירות. נסתדר. אבל את החתונה לא נדחה.” יאיר חיבק את ליה ונישק אותה. “אבקש מאבא שלי שייתן לי איזו עבודה נוספת באתר בנייה. בעוד שנה את תתחילי לעבוד. אני בכלל לא רואה שום בעיה.”
השאלה נשארה פתוחה.
למחרת ליה נסעה לסבתא. בדירתה היה בלגן, קופסאות פזורות בכל מקום, חפצים בערימות על הרצפה.
“סבתא, החלטת לעבור על הדברים שלך או לחפש משהו?” תהתה ליה, מביטה בחדר.
“נפטרת מכל המיותר. בואי. את הגעת בזמן, תעזרי לי. החלטתי לעבור לבית אבות. כבר התקשרתי, אמרו לי אילו מסמכים צריכים…”
“אמא שכנעה אותך?” שאלה ליה בזעם.
“לא, אני בעצמי. אמא שלך קוראת לי לגור איתם, אבל אני לא רוצה. אני ישנה רע, מסתובבת בבית בלילות, נוחרת. לכן החלטתי לעבור לבית אבות. אני לא צעירה, ושם יאכילו אותי, יעשו זריקה אם צריך. זו החלטה מושכלת שלי.”
“לא, סבתא, אני מתנגדת. יאיר ישכור דירה, את לא צריכה לשום מקום לעבור,” התנגדה שוב ליה.
“אני לא בגללכם, אני החלטתי ככה בעצמי. הנה אני ממיינת חפצים, בודקת מה לקחת איתי ומה לזרוק. צברתי כל כך הרבה זבל שאין אוויר לנשימה. תוציאי מהארון העליון קופסאות, נראה מה יש בתוכן. אני בעצמי לא מגיעה.”
ליה הזיזה כיסא לארון, טיפסה עליו והוציאה קופסאות מהארון העליון. סבתא פתחה אחת ושלפה קופסת תכשיטים.
“תראי, חיפשתי אותה כל כך הרבה זמן. זה בשבילך.” היא הושיטה קופסה לנכדה. בה היו תכשיטים צנועים של סבתא: טבעות זהב וכסף, שרשראות, סיכות. ליה עיינה בתכשיטים, ועגילי הכסף מיד ניסתה.
“ושל מי זה?” היא שלפה מהקופסה טבעת נישואים דקה.
“שלי,” אמרה סבתא, עיניה נעצו בטבעת.
“שלך נמצאת על האצבע שלך,” ציינה ליה.
“וגם זו שלי.” סבתא לקחה מליה את הטבעת.
“סבתא, תמיד לימדת אותי שלשקר זה לא יפה. איזה סודות יש לך ממני?” נעלבה ליה.
“אני לא משקרת, אבל יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם.”
“למה? לטבעת הזאת קשור איזה סוד, נכון? ספרי,” התעקשה הנערה.
“אין מה לספר,” סבתא כיווצה את שפתיה. “מה יש בקופסאות האחרות?”
ליה פתחה קופסת נעליים. בתוכה היו מכתבים מצהיבים, מסמכים, צילומים ישנים.
“סבתא, מי זה?” ליה בחנה צילום לא איכותי של בחור צעיר במדי צבא.
סבתא לקחה מהנכדה את הצילום. היא רעדה קלות באצבעותיה.
“סבתא, את בסדר?” שאלה ליה בדאגה.
“זה סבא שלך,” אמרה לפתע סבתא.
“איך? הוא לא דומה לסבא בכלל.”
“זה סבא האמיתי שלך,” חזרה סבתא בהתעקשות. “ידעתי שיבוא יום והכול יתגלה. סודות לא חיים לנצח. אספר לך, רק אם תבטיחי לשתוק ולא לספר לאף אחד, אפילו לא ליאיר שלך, במיוחד לא לאמא.”
“את מרגשת אותי. אני מתה על סודות. מבטיחה שלא אגלה לא נפש חיה את הסוד שלך.” ליה צירפה אצבעותיה לצביטה והעבירה אותן ליד פיה כאילו רוכסת אותו ברוכסן. אבל כשפגשה במבט התוכחה של סבתא, השתתקה והתחייבה ברצינות.
“לשום נפש חיה,” חזרה סבתא.
אחרי הפסקה קצרה, היא התחילה בסיפורה.
“כשהייתי צעירה הייתי יפה, כמוך.”
“את גם עכשיו יפה,” מיהרה ליה לומר.
“אל תפריעי. בדיוק, יפה. גרנו בכפר. לאמא שלי היו שלושה ילדים. אחותי הבכורה כבר הייתה נשואה, גרה בכפר שכן. אני האמצעית, והיה לי אח קטן.
הייתי אז בת שבע עשרה, ואחי בן אחת עשרה. אחרי המלחמה נשארו המון פגזים באדמה. כשהגרמנים נסוגו, פינו מוקשים בשדות ובדרכים. אחי וחבריו סרקו את השדות בחיפוש אחר תרמילים, רובים ושלל מלחמתי. יום אחד הוא דרך על מוקש והתפוצץ.
אז הגיעו חיילים לפנות את השדה. אחד מהם היה יפה תואר, והגיע אלינו הביתה עם אמא. ברגע שראיתי אותו, התאהבתי. אחר כך הם עזבו. חשבתי שלעולם לא אראה אותו שוב. אבל הוא חזר אחרי חודש. בשבילי. אמא לא רצתה לתת לי ללכת איתו, אבל שכנעתי אותה.
הוא לקח אותי לעיר, לבסיס הצבאי שבו שירת. התחתנו מיד. גרנו בחדר הקטן שלו במעונות. המיטה חרקה נורא עם הקפיצים. כמה היינו מאושרים אז. אף אחד אחר לא אהבתי כמוהו…” מבטה של סבתא התערפל, כאילו הייתה שם, במעונות, בעבר שלה. ליה חיכתה, לא הפסיקה ולא האיצה.
“יאיר קיבל חופשה לשבוע, ונסענו לים. הייתה לו שם דודה. הבית שלה עמד ממש על החוף. יכולתי לשעות להביט בים האינסופי, להקשיב לקול הגלים. אבל האושר שלנו היה קצר מדי.
חזרנו לבסיס, וכעבור יומיים יאיר שוב נסע לאזור לפנות מוקשים. היה לו חבר, מתן. הוא זה שהביא לי את הבשורה הנוראה שיאיר התפוצץ. אפילו לא היה מה לקבור.
שבוע שלם שכרתי בחום. רציתי לחזור לאמא בכפר, ואז הבנתי שאני בהריון. לא יכולתי להישאר גם בבסיס. לאן אלך? אז מתן הציע שאתחתן איתו. הוא מאוד חיבב אותי. אמר שכך אוכל להישאר במעונות, שיהיה לי יותר קל איתו, וגם לילד צריך אבא. ואני לא יכולתי, התנגדתי, אהבתי את יאיר. אמרתי למתן בכנות שכנראה לא אוכל לאהוב אותו. אבל הוא לא ויתר, אמר שהוא יודע שהנישואים הם רק עניין פורמלי.
ככה התחתנתי עם מתן. לכולם היינו בעל ואישה, אבל הוא ישן אצלו בחדר. אחר כך ילדתי את אמא שלך. הוא רשם גם את הילדה על שמו, אהב אותה, גידל אותה כבת שלו. אחר כך התחלנו לגור יחד כבעל ואישה, אבל לא היו לנו ילדים משותפים. הייתי נאמנה למתן, אבל מעולם לא הצלחתי לאהוב אותו. אני חושבת שיאיר לא כועס עלי.” סבתא השתתקה.
“אני עדיין זוכרת את ריח הים. מאז לא חזרנו לשם. מתן אמר שכשיפרוש, נסע. אבל הוא מת אחרי שנה.” סבתא נאנחה.
הסיפור נכנס עמוק לליבה של ליה.
“יאיר, בוא ניקח את סבתא לדרום, לאילת,” אמרה לחתן.
“ליה, כסף בקושי מספיק. חסכנו לחתונה. איזו אילת? וגם, יש כל הזמן אזעקות.”
“אז לא ניסע לעיר, פשוט לים.”
“סבתא לא תשרוד את הנסיעה. מה נעשה איתה שם? אני רוצה להיות איתך, לבד,” התעקש יאיר.
“אני אסע איתה לבד, אם אתה לא רוצה. אם היא תעבור לבית אבות, היא לעולם לא תגיע לים.”
הם רבו. ליה החליטה לקנות כרטיסי טיסה. ברכבת הנסיעה ארוכה ומעייפת, וגם אין כרטיסים. סבתא מעולם לא טסה, אבל לא פחדה, אמרה שבגילה טיפשי לפחד ממשהו. היא עברה את הטיסה בגבורה.
רק נכנסו לפנסיון, וסבתא מיד התחילה להתארגן לים.
“סבתא, אולי ננוח קודם מהדרך?” דאגה ליה.
“אני לא עייפה. באנו רק לשבוע, בבית אנוח.”
סבתא עמדה על החוף בשמלות כותנה ארוכות, בכובע קש והביטה בים. מבטה שוב התערפל. נראה שהיא אפילו התיישרה, צעירה יותר. ליה לא הפריעה לה, התרחקה הצידה. מה סבתא ראתה, או אולי בכלל ראתה משהו, או פשוט נזכרה, היא לא ידעה.
“סבתא, בואי?” לבסוף נגעה בזרועה ליה.
סבתא שבה מהעבר וחייכה לנכדה.
למחרת אחרי ארוחת הבוקר הן שוב הלכו לים. ליה השתזפה, רחצה, וסבתא ישבה תחת השמשייה והביטה בים. ביום השלישי בבוקר ליה התעוררה ולא מצאה את סבתא בחדר. היא שאלה את האחראית.
“הגברת המבוגרת הלכה לים,” ענתה זו.
ליה מצאה את סבתא על החוף.
“סבתא, למה לא חיכית לי?” שאלה ליה בפגיעה.
“יאיר חלם לי. כל כך הרבה שנים לא חלם, ופתאום… יש לי הרגשה שהוא גם כאן. רציתי להיות איתו לבד. תודה לך שהבאת אותי לכאן,” בעיניה של סבתא נצצו דמעות.
“שלום,” נשמע לידן, וליה ראתה את יאיר.
“אתה?”
“אני. הנה, החלטתי לבוא. סלחי לי, טעיתי. אני לא יכול בלעדייך.”
הן חזרו לפנסיון שלושתם.
“סבתא לא צריכה לשום בית אבות,” אמר ערב אחד יאיר. “אני מסכים לחכות שנה.”
“קשה לי להאמין שהיא תשנה את דעתה.” ליה התגעגעה ליאיר במהלך הימים האלה. היא גם לא רצתה כבר לדחות את החתונה.
“אני אשכנע אותה,” הבטיח יאיר.
ואכן שכנע. נכון, סבתא התנתה שליה ויאיר יגורו איתה. אבל גם כאן יאיר הצליח לשכנע את סבתא לוותר על הרעיון.
“אנחנו צעירים, רועשים, נפריע לך. אבל מצד שני, אני מבטיח שנבקר אותך לעיתים קרובות, אפילו כל יום, עוד נמאס לך מאיתנו.”
החתונה נערכה בסוף אוגוסט. ליה ויאיר ביקרו את סבתא לעיתים קרובות. במיוחד שהדירה ששכרו הייתה קרובה אליה. בכל פעם שביקרו, סבתא הכינה משהו טעים וחיכתה בדריכות שיאיר יטעם מהאוכל. הוא לא חסך במחמאות, וסבתא התבלבלה בשמחה משבחיו, כמו נערה.
בכלל, בינה לבין יאיר נוצר איזשהו קשר מיוחד. אולי בגלל השם המשותף, אולי מתוך חיבה הדדית.
את הסוד של סבתא ליה שמרה, לא סיפרה לאיש, אפילו לא ליאיר.
בשנה הבאה הם תכננו שוב לנסוע לים, שלושתם.
