עשר שנים ויותר אני לא שותה את זה. נמנעת. כמו שנמנעים מפצעים ישנים. כמו שלא נכנסים לבית הקפה שבו נתנו לי טבעת ואז לקחו אותה בחזרה. כמו שלא רואים סרטים שראינו יחד.
מי הלימון ההם הפכו לסמל של האובדן. של מי שלא יחזור. של מי שלא רוצה שיחזור.
—
אני זוכרת הכול כאילו זה היה אתמול, עד הפרטים הקטנים ביותר.
יוון…
נחתנו ברודוס בסוף מאי. הוא אמר:
– זאת תהיה החופשה הכי טובה בחיים שלך.
הייתי בת עשרים ושמונה. הוא היה בן שלושים ושתיים. היינו יחד שמונה חודשים. כבר השארתי מברשת שיניים בדירה שלו, והוא הכיר את כל החברות שלי. כולם מסביב היו בטוחים: עוד מעט חתונה.
מלון „קליפסו” לא היה הכי יקר, אבל היה נעים. קירות לבנים, מים כחולים בבריכה, דקלים שגנן בעל עיניים עצובות טיפח.
חדר בקומה השלישית, עם נוף לים.
נכון, מהברז זרמו מים חלודים, המזגן עבד לסירוגין, והשכנים מלמעלה עשו רעש בלילות.
ובכל זאת היינו מאושרים. לפחות כך נדמה לי.
ביום הראשון הוא הזמין מי סודה עם לימון.
– טעמת? – שאל ומצמץ בעיניים.
– לא.
– זה הטעם של האהבה.
צחקתי. והוא… לא התבדח.
הוא באמת האמין בסימנים, באמונות טפלות, בזה שאם שותים מי לימון בשקיעה, האהבה תימשך לנצח.
ושתינו. ישר מהבקבוק, חלקנו בקבוק אחד לשניים.
חמוץ, מתוק, בועות דגדגו על הלשון.
הוא הביט בי בעיניים מאוהבות, ואני טבעתי בהן בלי שארית.
– בואי שנשתה תמיד מי לימון, – אמר בחלומיות.
– בוא, – הסכמתי, בלי לחשוד שהטעם הזה יהפוך לקללה שלי.
—
בחזרה הביתה הכול התחיל להשתבש. הוא נהיה קר. ביטל פגישה אחת, אחר כך עוד אחת, אחר כך הפסיק להתקשר, ואז ענה רק מדי פעם.
התאפקתי. חשבתי: יש לו עבודה, משבר, דיכאון.
אחרי חודש הוא אמר:
– אני צריך להיות לבד, לחשוב.
אחרי חודשיים:
– אל תתקשרי אליי יותר.
אחרי שלושה חודשים הוא נעלם בלי לומר מילה.
הטלפון שתק. חברים אמרו שהם לא יודעים איפה הוא.
אמא שלו אמרה לי בין שיניים בטלפון:
– הבן שלי לא רוצה לדבר איתך. אל תתקשרי יותר. אל תעני אותו ואותך.
לא התקשרתי. חיכיתי. שנה.
אחר כך התחתנתי עם מישהו אחר. טוב, אמין, אבל רגיל לגמרי.
הוא לא שתה מי לימון, לא הביט בי בעיניים מאוהבות, לא אמר לי „את החיים שלי”.
הוא פשוט היה נוכח. הביא משכורת, עשה קצת בבית כשביקשתי.
והחלטתי שזו אהבה. רגועה, יומיומית, בוגרת. לא דג ולא בשר.
ילדתי בת, נועה. הוא שמח, אבל בצורה מרוחקת, כאילו הילדה היא רהיט חדש שנקנה באיקאה.
אחרי חמש שנים התגרשנו.
כבר לא יכולתי לחיות ב„ביצה”. ככה אמרתי לעצמי.
לא בגלל מי הלימון, לא בגלל יוון, לא בגלל הזיכרונות. פשוט הבנתי: נישואים משעממים הם כלוב.
לא הייתי ציפור. הייתי פשוט אישה. ורציתי לחיות, לא להתקיים.
נשארתי לבד. עם נועה, עם החתולה שושי, ועם הרגשה שהחיים נכשלו.
עבודה כמנהלת חשבונות במשרד קטן, דירה במשכנתא, רכב שהתקלקל כל הזמן. החברות התפזרו, אמא נפטרה, את אבא לא הכרתי. נועה. ושושי.
מי לימון לא שתיתי. וגם לא שום דבר אחר שהזכיר ולו במעט את הטעם המקולל הזה.
במסעדות הזמנתי קולה, מיץ, מים מינרליים בלי גז. סיפרתי לכולם שיש לי אלרגיה ללימונים, אפילו לריח שלהם.
– ממתי?
– מזמן.
אף אחד לא ידע את האמת. האמת הייתה מטופשת מדי בשביל אישה בת ארבעים.
בעצם פחדתי מהמים, מהלימון, מהבועות. ומהזיכרונות.
יום אחד תפסתי את עצמי חושבת שאני לא זוכרת את הפנים שלו.
ישבתי במטבח, שתיתי תה והבטתי בחלון. נועה הכינה שיעורים, ושושי ישנה על אדן החלון.
ופתאום חשבתי: איזה אף יש לו? ישר או עם גיבנת? אילו עיניים? חומות או ירוקות? ומה עם השיער? כהה או בהיר?
לא זכרתי! זכרתי רק את מי הלימון.
—
ערב אחד נכנסתי לשופרסל. לחם, חלב, ביצים, אוכל לחתולה.
ופתאום, על המדף עם המשקאות, ראיתי אותם. מי לימון. בדיוק כמו ביוון. אותה תווית צהובה, לימון חצוי באמצע. אותן בועות שרוקדות בפנים.
לקחתי את הבקבוק בידיים. החזקתי אותו. החזרתי למדף. התרחקתי. חזרתי. שוב לקחתי.
– גברת, את קונה? – שאל בחור צעיר במדי חנות, שפרק קרטונים.
– לא, – עניתי והלכתי.
כל הדרך הביתה חשבתי על המים. עליו. על יוון. על כמה מטופש לפחד ממה שממילא לא קיים.
בלילה לא ישנתי. שכ�תי על הספה, הבטתי בתקרה, הקשבתי לנועה מתהפכת בחדר. שושי נכנסה, נשכבה על החזה וגרגרה. דממה.
לפתע קפצתי, זרקתי על הכתפיים מעיל, נעלתי נעלי בית, חטפתי את המפתחות ויצאתי בריצה.
בשופרסל קניתי את מי הלימון ההם. בקבוק אחד. שום דבר אחר.
חזרתי הביתה, נכנסתי למטבח, שלפתי כוס. הכי רגילה, בלי עיטורים. נשמתי עמוק. פתחתי את הבקבוק. נשמעה שריקה – הבועות נמלטו החוצה.
מזגתי חצי כוס. הרחתי. זה הדיף ריח של יוון, של ים, של נעורים, של כאב, של אותה שקיעה שבה הוא אמר „זה הטעם של האהבה”.
שתיתי.
ו… שום דבר לא קרה.
הזיכרונות לא חזרו, הדמעות לא פרצו, הלב לא נצבט. זה היה… סתם משקה מוגז בטעם לימון. הכי רגיל שיש.
גמרתי את המשקה, זרקתי את הבקבוק לפח, שטפתי את הכוס ושמתי אותו לייבוש. הלכתי לישון, ובפעם הראשונה מזה שנים רבות נרדמתי בלי כדור שינה.
—
בבוקר התעוררתי עם חיוך.
– אמא, מה עבר עליך? – נועה הבחינה בשינוי.
– כלום.
– את מוזרה.
– אני נורמלית. רק ישנתי טוב…
כל היום היה טוב. לא כמו שבדרך כלל: כבדות בבוקר, עייפות בצהריים, שנאת אנשים בערב.
היום הרגשתי קלילה. חופשייה. כאילו זרקתי תרמיל שסחבתי על הגב יותר מעשר שנים.
בערב קניתי עוד בקבוק מוכר. שתיתי. חייכתי.
– מגוחכת, – אמרתי לעצמי. – ממה פחדתי?
הבנתי: מי הלימון לא היו האויב. האויב ישב לי בראש ולחש בלי הפסקה:
– אל תשתי, אחרת תזכרי הכול, לא תוכלי לשכוח, ושוב תסבלי…
והנה, שתיתי ונשארתי שלמה וללא פגע. יותר מזה – רגועה ומאושרת לגמרי.
שכחתי.
—
כעבור שבוע נפגשתי עם חברה מהאוניברסיטה.
– ענת, אני שוב שותה מי לימון, – זרקתי.
– מה? – נחנקה ענת.
– כמעט כל יום.
– מה עם האלרגיה?
– לא הייתה שום אלרגיה.
– אז מה עכשיו?
– עכשיו אני חופשייה.
– לא בא לך לכתוב לו?
– למה?
– אולי הוא זוכר אותך, אולי הוא עדיין אוהב אותך.
– שיזכור. אני שכחתי.
בחרתי לשכוח.
עכשיו מי הלימון הם לא על העבר. הם על החיים שממשיכים. למרות הכול. או דווקא בזכות הכול.
