נועה ברק לא שותה לימון סודה כבר יותר מעשר שנים.
היא נמנעת. כמו שנמנעים מפצעים ישנים. כמו שלא נכנסים לבית הקפה שבו נתנו טבעת ואז לקחו אותה בחזרה. כמו שלא רואים סרטים שצפו בהם יחד.
לימון סודה הפך לסמל של אובדן. של מי שלא יחזור. של מי שלא רוצים להחזיר.
—
היא זכרה הכול כאילו זה היה אתמול. עד הפרטים הקטנים.
יוון…
הם טסו להרקליון, שבכרתים, בסוף מאי. איתי לוי אמר:
– זה יהיה החופש הכי טוב בחיים שלך.
היא הייתה בת עשרים ושמונה. הוא היה בן שלושים ושתיים. הם יצאו שמונה חודשים. היא כבר השאירה מברשת שיניים בדירה שלו. הוא הכיר את החברות שלה.
כולם מסביב היו בטוחים: עוד מעט חתונה…
המלון “ים כחול” לא היה הכי יקר, אבל היה נעים. קירות לבנים, מים כחולים בבריכה, דקלים שטיפל בהם גנן בעיניים עצובות.
חדר בקומה השלישית, עם נוף לים.
נכון… מהברז זרמו מים חלודים, המזגן עבד לסירוגין, והשכנים מלמעלה הרעישו בלילות.
ובכל זאת: הם היו מאושרים!
כך לפחות נדמה היה לה.
ביום הראשון הוא הזמין לימון סודה.
– ניסית? – שאל בעיניים מצומצמות.
– לא.
– זה הטעם של אהבה.
היא צחקה.
והוא… לא התבדח.
הוא באמת האמין באמונות תפלות, בסימנים, בזה שאם שותים את המשקה הזה בשקיעה, האהבה תימשך לנצח.
והם שתו. ישר מהבקבוק, כשהם חולקים בקבוק אחד לשניים.
חמוץ, מתוק, בועות שדגדגו על הלשון.
הוא הביט בה בעיניים מאוהבות. היא טבעה בהן בלי חשבון.
– בואי תמיד נשתה לימון סודה, – אמר בחלומיות.
– בוא, – היא הסכימה, מבלי לדעת שהטעם הזה יהפוך לקללה שלה.
—
בבית הכול השתבש מיד. הוא נהיה קר יותר. ביטל פגישה אחת, אחר כך עוד אחת, אחר כך הפסיק להתקשר, ואחר כך ענה רק פעם בכמה זמן.
היא סבלה בשקט. חשבה: יש לו לחץ בעבודה, משבר, דיכאון.
אחרי חודש הוא אמר:
– אני צריך להיות לבד. לחשוב.
אחרי חודשיים:
– אל תתקשרי אליי יותר.
אחרי שלושה חודשים – הוא נעלם בלי לומר מילה.
הטלפון שתק. חברים אמרו שהם לא יודעים איפה הוא.
אמא שלו אמרה מבעד לשיניים:
– הבן שלי לא רוצה לדבר איתך. אל תתקשרי יותר. אל תעני אותו ואל תעני את עצמך.
היא לא התקשרה. חיכתה. שנה.
אחר כך התחתנה עם אחר. טוב, אמין, אבל לגמרי רגיל.
הוא לא שתה לימון סודה, לא הביט בה בעיניים מאוהבות, לא אמר “את החיים שלי”.
הוא פשוט היה שם. הביא משכורת, עשה דברים בבית כשהיא ביקשה.
והיא החליטה שזאת אהבה. רגועה, שגרתית, בוגרת.
לא ככה ולא ככה.
היא ילדה בת. הבעל שמח, אבל איכשהו מרחוק, כאילו התינוקת היא רהיט חדש שנקנה באיקאה.
אחרי חמש שנים הם התגרשו.
היא לא יכלה יותר לחיות ב”ביצה”. כך היא אמרה.
לא בגלל לימון סודה, לא בגלל כרתים, לא בגלל הזיכרונות.
פשוט היא הבינה: נישואים משעממים הם כלוב.
היא לא הייתה ציפור. היא הייתה רק אישה. והיא רצתה לחיות, לא להתקיים.
היא נשארה לבד. עם בת, עם החתולה מיקה ועם הרגשה שהחיים לא הצליחו.
עבודה כמנהלת חשבונות במשרד קטן, דירה במשכנתא, מכונית שהתקלקלה תדיר. החברות התפזרו, אמא נפטרה, את אבא היא לא הכירה. בת. וחתולה.
לימון סודה היא לא שתתה. וגם לא שום דבר אחר שהזכיר אפילו במעט את הטעם המקולל ההוא.
במסעדות היא הזמינה קולה, מיץ, מים מינרליים בלי גז. היא סיפרה לכולם שיש לה אלרגיה ללימונים, אפילו לריח שלהם.
– ממתי?
– כבר מזמן.
אף אחד לא ידע את האמת. האמת הייתה מטופשת מדי בשביל אישה בת ארבעים.
בעצם, היא פחדה מהמשקה. מהלימון. מהבועות.
ומהזיכרונות…
יום אחד היא תפסה את עצמה חושבת שהיא לא זוכרת את הפנים שלו.
ישבה במטבח, שתתה תה, הביטה מהחלון. הבת הכינה שיעורי בית, החתולה מיקה ישנה על אדן החלון.
ופתאום היא חשבה: “איזה אף היה לו? ישר או עם גיבנת? ואיזה עיניים? חומות או ירוקות? והשיער? כהה או בהיר?”
היא לא זכרה!
היא זכרה רק את הלימון סודה.
ערב אחד היא נכנסה לשופרסל. לחם, חלב, ביצים, אוכל לחתול. ופתאום, על המדף עם המשקאות, היא ראתה אותו. לימון סודה. בדיוק כמו בכרתים. אותה תווית – צהובה, עם לימון חצוי. אותן בועות שרוקדות בפנים.
היא לקחה את הבקבוק ביד. החזיקה. החזירה. התרחקה. חזרה. שוב לקחה.
– גברת, את לוקחת? – שאל בחור צעיר במדים שפרק קרטונים.
– לא, – ענתה והלכה.
כל הדרך הביתה חשבה על המשקה. עליו. על כרתים. על כמה טיפשי לפחד ממה שכבר לא קיים.
בלילה היא לא ישנה. שכבה על הספה, הביטה בתקרה, הקשיבה לבת שמתהפכת בחדרה. מיקה באה, נשכבה על החזה וגרגרה. דממה.
לפתע היא קפצה, שלפה ז’קט, נעלה נעלי בית, חטפה את המפתחות ורצה החוצה.
בשופרסל היא קנתה את הלימון סודה. בקבוק אחד. שום דבר אחר.
חזרה הביתה, נכנסה למטבח, הוציאה כוס. הכי רגילה שיש, בלי ציור. לקחה נשימה עמוקה. פתחה את הבקבוק. נשמע שימשוש – הבועות ברחו לחופשי.
היא מזגה חצי כוס. הריחה. היה בזה ריח של כרתים. של ים. של נעורים. של כאב. של אותה שקיעה, כשהוא אמר “זה הטעם של אהבה”.
היא שתתה.
ו… כלום לא קרה.
הזיכרונות לא חזרו, הדמעות לא פרצו, הלב לא נצבט. זה היה פשוט משקה מוגז בטעם לימון.
הכי רגיל שיש.
היא סיימה לשתות, זרקה את הבקבוק לפח, שטפה את הכוס והניחה לייבוש. הלכה לישון, ובפעם הראשונה מזה שנים רבות נרדמה בלי כדורי שינה.
בבוקר היא התעוררה עם חיוך על הפנים.
– אמא, מה קורה? – הבת שמה לב לשינוי.
– כלום.
– את מוזרה.
– אני נורמלית. פשוט ישנתי טוב…
כל היום היה לה טוב. לא כרגיל – בבוקר כבדות, בצהריים עייפות, בערב שנאת אנשים.
היום היא הרגישה קלילה. חופשייה. כאילו זרקה תרמיל שסחבה על הגב יותר מעשר שנים.
בערב היא קנתה עוד בקבוק מוכר. שתתה. חייכה.
– מצחיקה, – אמרה לעצמה. – ממה פחדתי?
היא הבינה: לימון סודה לא היה האויב. האויב ישב לה בראש ולחש בלי הפסקה:
“אל תשתי, אחרת תזכרי הכול, לא תוכלי לשכוח, ושוב תסבלי…”
והנה, היא שתתה ונשארה שלמה ובריאה. יותר מזה – רגועה ומאושרת לגמרי.
שכחה…
כעבור שבוע היא נפגשה עם יעל ברזילי. הן היו חברות מהאוניברסיטה.
– יעל, את לא תאמיני, אני שוב שותה לימון סודה, – אמרה נועה.
– מה? – החברה נחנקה.
– כמעט כל יום.
– והאלרגיה?
– לא הייתה שום אלרגיה.
– ועכשיו?
– עכשיו אני חופשייה.
– את לא רוצה לכתוב לו?
– למה?
– אולי הוא זוכר אותך, אוהב אותך עדיין.
– שיזכור. ואני – שכחתי.
היא בחרה לשכוח. עכשיו לימון סודה הוא לא על העבר. הוא על החיים שממשיכים. למרות הכול. או דווקא בזכות הרגע שבו הפסיקה לפחד.
