דנה ואלחנן יוצאים מבית החברים שמחגגים חגיגית יומולדת, ומחזירים עצמם לביתם. בחוץ כבר נובמבר וגשם קל יורד, ועל האורות החלשים של המנורות מתגלה שלג נופל. רוח קלה דוחפת שלגונים פנימה.
איזו יופי! קוראת באהבה דנה, מתבוננת בנוף הערב.
ממש, מאשר אלחנן, מחבק אותה.
הם ממשיכים ללכת, ופתאום דנה נעצרת.
שומעת? שואלת אלחנן.
שומע, ילד בוכה, משיב הוא, מסתכל סביב.
איך אפשר שמישהו מטייל עם תינוק באמצע הלילה? הבכי נשמע רך, כמעט של חלב, אומרת דנה בדאגה. הוא קרוב, רק שלא מצליחה לראות בדיוק איפה.
מתחילים להסתובב סביב.
כנראה משם! קובע אלחנן וממהר לכיוון הפארק העירוני. על ספסל שכבר מכוסה שלג, נמצא חבילה שממנה יוצא בכי.
מה זה? אומרת באפלה דנה. איפה ההורים?
כנראה שהשאירו אותו כאן לבד, משער אלחנן.
דנה לוכדת את התינוקת בזהירות ולפני רגע היא נרגיעה.
מי הפגע בך? אומרת באהבה דנה. איך הורים קרים משאירים תינוק בקור?
הזוג מגיע הביתה, מניחים את הילדה על הספה, פותחים אותה ומגלים שבפניה תינוקת קטנה שלא חצתה את חצי השנה. היא לבושה בחולצה מלוכלכת ומקופלת בשמיכת אופניים קרועה.
צריך להאכיל אותה מייד, והחיתול כנראה השתנה לפני כמה שעות, מתנחמת דנה בעיניים מלאות דמעות.
אני רץ לקנות הכל, מציע אלחנן.
קנה תערובת, בקבוק וחיתולים, מכוונת דנה, מניפה את התינוקת החמה. היא כמעט מתפוצצת מדמעות.
חמש עשר דקות עוברים, ואלחנן חוזר עם המצרכים.
יש חיתולים חדפעמיים, אין עוד, אומר ומניח את השק לפני דנה.
מצוין, עכשיו נחליף ונאכיל, משמחת דנה, ממהרת סביב הילדה. עור חוטמתה מתכסה בכתמים, והיא מורחת קרם תינוק בעדינות ומניחה חיתול חדש. הילדה תופסת את המפוח במרץ, כאילו לא ניזונה כבר זמן רב.
צריך לדווח למשטרה, אחרת יחשבו שאנחנו גנבוּ אותה מציע אלחנן. לא רוצה להיכנס לתחום של החוק.
מסכימה, משיבה דנה, מניחה את הילדה ברגיעה לשינה.
בבוקר מוקדם מציגים בביתם עובדי משרד הרווחה והמשטרה. דנה צופה בחשש איך לוקחים את הילדה מביתם. בלילה האחרון היא כבר חיברה את ליבה לתינוקת, והפרידה כואבת. לדנה ואלחנן אין ילדים כבר שבע שנים; בעבר דנה איבדה הריון ברבע החודש. מאז לא קיווה עוד להרות. אולי הילדה שמצאו באמת איבדה את הוריה
בידיהם רק, דנה ואלחנן מתבוננים בעתיד של הילדה.
אהובי, כמה שהייתי רוצה לחבק אותה שוב! היא כל כך מתוקה, אומרת דנה.
אה, ואני נהנה מכל ההמולה סביב הקטנה הזאת, משיב אלחנן, מביט מהחלון. במגרש הילדים משוטטות אימאיות עם עגלות. אלחנן מדמיין את דנה בין האמהות המאושרות ומחייך.
שלושה חודשים חולפים. חלומם של הזוג מתממש. משרד הרווחה לא מצליח לאתר את ההורים הביולוגיים של תמר. דנה ואלחנן שמחים. הם קונים לתמר הכול: עגלה, מיטת תינוק, בגדים, צעצועים ועוד. תמר הופכת לאהובת המשפחה. היום דנה מתהלכת בגאווה עם עגלת תמר האדומה בחצר הבית, משוחחת עם אמהות אחרות על הילדים. כולם בטוחים שהורים מאומצים יעשו הכל למען הילדה.
תמר גדלה, ובגיל שבע עשרה סיום את הלימודים בתעודת זהב ומתכננת ללמוד בחוג לחינוך. לאחר מסיבת הסיום, כל המשפחה מתארגנת סביב השולחן לחגיגה. פתאום נשמע דפיקה בכניסה.
אפתח, אתן תשבו, אומר אלחנן בחיוך ומתקרב למרפסת.
בקרוב נכנסת זוג מבולבלת, גבר ואישה, שטועים בחשק להיכנס לבית האורחים.
בתך, מזל טוב על סיום הלימודים! מציינת האישה בחולצת ג’ינס חומה.
בתך, סוויטצ’קה, אנחנו גאים בך! מוסיף הגבר, משקשק במצחייה כאילו מנסה לשקול מה לומר עוד.
מי אתם? קופצת תמר מהשולחן. למה באתם?
אנחנו ההורים האמיתיים שלך, יקירה, אומרת האישה בחולשה, מתארת את עצמה כאמא. מצאנו אותך על ספסל בפארק לפני שבעה עשרה שנה.
אמא, אבא, מה קורה? זה איזה מופע? שואלת תמר מבולבלת, מביטה על האורחים ועל אלחנן ודנה שמביטים זה לזה.
תמר, אל תאמיני להם. אנחנו ההורים, הם רק שיכרים ומבקשים משקה, אומר האבא.
אה, אתם כבר משקיעים בחיי אחרי שתייה? משועשעת תמר. למה אתם כאן בכלל?
דנה מתערבת, מספרת בעיניים דומעות על מציאת התינוקת בפארק. תמר מביטה במורדים, כמעט בוכה, אבל מגנה על ההורים המאומצים:
אם זה נכון, תעזבו מיד! מצווה היא, מצביע על האורחים הלא רצויים.
מותק, למה כך? יש לך אח קטן ואחות, משיבה האישה בחוויה רועשת, משחזרת שיער בפחד. בעלה מתלבט, נשקף כאילו אבוד בזמן.
טוב, אגיע לבקר אתכם בקרוב, מבטיחה תמר, רק שתשאירו את המבקרים המוזרים מחוץ לדלת.
האישה והגבר מתרחקים, כורעים וממשיכים הליכה. אלחנן נשף ברגיעה כשסגרו את הדלת.
איזה ריח משאירו, מתלוננת דנה, פותחת את החלון.
תמר מתעניינת ומבקשת תשובה:
באמת זה נכון?
אם האם מורידה את מבטה.
כן, יקירי, מאשר האבא.
ההורים מתארים איך מצאו אותה על ספסל קפואה, עטופה במגבת ישנה, וכיצד הלכו בתהליך האימוץ.
אז אז, אמא, אבא, אני אוהבת אתכם יותר! אומרת היא בקול כמעט בוכה, מחבקת אותם בחיבוק חם, ומדמיינת איך החיים היו נראים אם לא היו מגיעים לפארק באותו ערב.
הזמן חולף. האורחים המבולבלים נעלמים ולא חוזרים. המשפחה מבינה שהביקור נועד רק לקבל כסף לשתייה. תמר מרגישה צער על כך שאנשים כאלה משאירים את הילדים לבד, ללא אחריות.
שנים רבות חולפות. תמר מסיימת תואר בחינוך ועובדת במכללה. היא לעולם לא שוכחת שיש לה אחים ואחיות מאבדה. יום אחד, מחליטה לבקר אותם.
היא יוצאת עם חברתה וילד בשם וניה, שהכירו לפני זמן רב והוא נושא את משימתה. הם מגיעים לבקתה הרוסה, שעדיין מתגוררת שם משפחה.
זה זה? שואל וניה בתדהמה.
כן, משיבה תמר, ונכנסת לחצר השוממת שנראה ששכח לתקן במשך מאות שנים.
הם מקישים על דלת עץ ישנה. לאחר כמה שניות נשמעים צעדים בפנים.
אה, חשבתם עלינו? משמיעה קולה האישה המקולקלת, מביאה את עצמה כאמא מבורכת. תיכנסו! ותגידו מי איתכם, אולי נשקיע בכוס?
אני החתן, אבל לא לבוא לכוס, משיב וניה במקצועיות.
אז למה? תתנו קצת כסף לילדים, הם רעבים, מתרחקת האישה, מתלוננת על פטירת אביה לפני שנה.
בפתח מתגלה זוג עיניים של ילדים חשדניים.
הנה לכם, אומר וניה, מושיט שני קופסאות ממתקים. הילדים תופסים אותם מיד ונעלמים לחדר אחר.
בפינת השולחן יושב בחור רזה, מביט בפחד על האורחים.
זה מישל שלנו, מסבירה האישה. הוא שמרפא, חולם ללמוד.
תמר מתקרבת בחיוך.
בוא ניפגש? אומרת, מושיטה יד. אני אחותך.
הבחור מביט בקושי, מחייך באומץ ומושיט לה את ידו.
תמר וניה לוקחים איתם את מישל הביתה. הוא מתגלה חכם וחריף מחשבה. בעזרת תמר, הוא נרשם למכללה ומקבל דירה בתל אביב. כל יום תמר וניה מבקרים בו, והחבר מתפתח, צוחק, מספר בדיחות ומשמח את המשפחה.
בבית האם אלכוהוליסטית נשארים שני ילדים, בני תשע ועשר. תמר מביאה להם מזון, מרגישה רחמים עליהם, ותורמת להקלה במצב העוני. היא מזמינה אותם לביתה, לוחצת אותם לחוות חיי ילדים רגילים, מביאה אותם לקולנוע, לפארק או למתקנים. לבסוף, האם מתה, מותשת משחייה שנמשכה שנים.
אלחנן ודנה מתאפיינים כהורים מסורים וטובים. בקרוב נולדים שני ילדים נוספים. אריה ויריב מגודלים עלידי יוסי ותמר, שמסייעים בחינוך. הם זוכרים את הילדות הקשה, חולמים להימלט מבית שבור, ומגשימים היום את החלום: הם מתבגרים, משיגים השכלה ומקימים מרפאות פסיכולוגיות משלהם, מטפלים בלקוחות רבים.
