יומן, 14 במרץ 2026
מאז ילדותי הרגשתי חוסר ביטחון בגלל גובהי הנמוך. בגן הילדים בחדרה היה לי תמיד הרושם שאני הקטנטן אפילו הבנות נראו גבוהות ממני. לא היה לי חברים, שיחקתי לבד, וכשילדים אחרים נטלו ממני צעצועים נשארתי שקט וסובל, מבלי לבקש עזרה מהוריי.
בבית הספר בתל-אביב המצב לא השתנה. הילדים קראו לי “קוטן”, הצחקו עלי, ואני סגרתי יותר את האגרופים. כאשר ההצקות הפכו לבלתי נסבלות, ביקשתי מההורים לרשום אותי לחוג ספורט.
כמה שנים עברו, ולא הייתי אותו ילד קטן. גדלתי, התחזקתי, והגוף שלי הפך לחזק ושרירי. כבר בכיתה ט’ הבחינו הבנות בי, אך כל הפגיעה שחוויתי בילדותי גרמה לי לא לסמוך על אף אחת.
הקשר הראשון והאכזבה הראשונה
כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, חיי השתנו. הרגשתי בטוח יותר בעצמי, מצאתי את הדרך בקלות עם אנשים סביבי, והבנות גילו עניין בי. כך פגשתי את אורית, סטודנטית שגרה בדירתה בחלקת הצפון של העיר. בתחילה הסתכלתי רק על המדרכה שלפני הדלת, אך יום אחד הזינה אותי לביתה. כך נולו הקשר הקרוב בינינו.
לצד זאת, לא חוויתי אושר אמיתי. באחת השיחות, כשעקבתי אחרי ליבי, הצעתי לה:
בוא נתחתן.
אורית צחקה:
אלון, החיים שלך עוד לפני! אתה נאה, ספורטיבי, ובקרוב יהיו לך עוד נשים רבות. אתה יכול להיפגש עם כל מי שתרצה, ואז לבחור את הטובה ביותר.
רצינית? קולי הפך קר.
כמובן! הנידה בכתף. יש לי חכם, הכי יפה והכי עשיר בשכונה שלנו, הוא שולח לי כסף בעקביות כדי שלא אהיה במגורים משותפים. אנחנו נפגשים רק בחופשות, ובך אני מבלה לילות.
המילים הללו חתכו לי לשורש.
אז אני רק אופציה זמנית? שאלתי בכאב.
אלון, אני באמת אוהבת אותך! אבל אתה מבין…
קמתי, אספתי את חפציי.
מתעצב? חייכה אורית, מביטה בי. טוב שגילית את האמת עכשיו. אל תסמוך על נשים מיד. תכיר אותן טוב לפני שפתחת את הלב.
יצאתי מרגיש מנוצל.
החום של הבית במקום האשליות השבורות
כאשר חזרתי הביתה, השארתי את המטען בפתח הכניסה.
מה קרה, בני? שאלת אם חרדה הקול. לא תתחתן?
משאג, עניתי בקצרה, שלפתי טבעת מזהב מהכיס. קח, היא תשרת אותך יותר ממני.
אמי מביטה בי בעצב.
טבעת יפה, אשחק אותה לעצמי, נשפה. לך למטבח, אפיתי לך את הקינוחים האהובים ועליתי תה עם נענע. נשב, נדבר.
הרגשתי חום ודאגה שלקחו לי חוסר הוודאות של הימים האחרונים.
פגיעה נוספת בגאווה
באוניברסיטה נמנעתי מפגוש עם אורית, אך היא המשיכה להסתובב כאילו לא קרה דבר. אחרי השיעורים יצאה יד ביד עם קונסטנטין, לחשה איתו, ואז נעלמה לעבר כיוון בלתי נודע. הבנתי שמילותיה היו תירוץ בלבד. היא ראתה בי רק הכיף זמני, חלופה עד שתמצאה משהו אחר.
הדבר השאיר ריח מריר בלבי.
כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מבחן נוסף.
אלון, בוא לחגוג איתי יום הולדת! פנתה אלי תמר, אחת הסטודנטיות היפות בקבוצה.
האם זהו עוד צעד לכיוון משהו אמיתי או מלכודת חדשה?
היום למדתי שלפעמים האמת הקשה מגיעה ממקורות בלתי צפויים, ושהתחזקות פנימית אינה נמדדת רק במראה חיצוני אלא ביכולת להתמודד עם מרירות ולצמוח ממנה. המסר: אל תסמוך על פני השטח, ואל תתפשר על ערכך בעבור אהבות זמניות.
