זה היה זיכרון של אהבה, של עוז וביטחון, של משפחה שהלכה והפכה לחלק בלתי נפרד מהאדמה שאותה טיפלה מריה.
״קטיה, בואי תראי מה שלחו לך! איזה אנגלי כתב לך הודעה.
ההודעה מאמא שלי הגיעה כשכבר עברתי יותר ממחצית הדרך לסופיה.
אבא שלי גבה ממני שכר דירה במשך חמש שנים. אחרי מותו פתחתי קופסה וגיליתי את האמת שמעולם לא העז לספר לי
הייתי בן שמונה עשרה כשאבא שלי החליט שאני צריך לשלם
״הבעלים שלי כבר איננו. אז כנראה שאצטרך ללכת בעצמי.
הייתי כבר ארבע שעות על הכביש, בדרך מאילת לירושלים
״אמא, תקני רק כריך אחד. איתי ואני נתחלק בו.
אמא שלי הבהירה לי שטקס הסיום שלי באחת האקדמיות הצבאיות