נועם הופיע בחיים של תמר ויואב בצהריים דהויים של נובמבר. הוא היה בן שמונה, בעיניים כהות כים התיכון ומנהגים של נסיך קטן. ילדים אחרים בבית-הילדים היו משתוללים, מתלכלכים, צורחים; אבל נועם… נועם היה ההתגלמות השלמה של השקט.
“לא תצטערו, באמת,” לחשה מנהלת המוסד כשלוותה אותם לשער הברזל. “הוא ילד זהב. ממושמע, מסודר, אין תלונה אחת כבר שנתיים.”
השנה הראשונה עברה כאגדה. כל החברים קינאו. “איך עשיתם את זה?” התפלאה שירה, חברתה של תמר, כשראתה את נועם מפנה צלחת, מנקה שולחן ומתיישב לשיעורים הכול בלי אף תזכורת. “הילד שלי בגילו היה הופך את הבית לכאוס מתמשך. שלכם כמו תמונת קטלוג!”
תמר חייכה, אבל בפנים הלכה וגדלה תחושת דקירה משונה.
נועם אף פעם לא התווכח. אם יואב הציע ללכת לגן העצמאות, נועם ענה: “מה שתרצה, אבא.” אפילו ברוקולי הירק המושמץ בעולם הילדים אכל עד הפירור האחרון, וענה: “היה טעים, אמא.”
הוא לא חלה, לא לכלך נעליים, לא חזר עם שליליות במבחן, ולא ביקש צעצוע. הוא היה מכונה מושלמת. חסרת קול. ללא תקלות. וקר עד פחד.
הרגע שבו משהו נשבר היה בשבת בצהריים. יואב פגע בטעות במתנה האהובה של תמר, כד זכוכית כחולה שקנו בירח הדבש באיטליה. הוא התרסק לרסיסים זעירים.
נועם, שישב בסלון עם ספר, נרתע כאילו נשמעה יריית אקדח. הוא קפץ מעל הספה, פניו חיוורות, אגרופיו רועדים.
“סליחה,” צחק יואב, ניגש למטאטא. “אוי, כמה שאני מסורבל. תמרי, אני אקנה חדש, מבטיח!”
אבל נועם לא צחק. הוא צנח על ברכיו והחל אוסף בפאניקה את השברים בידיים חשופות.
“אני אתקן הכול!” צרח, קולו הגבוה נשבר. “אני אדביק, אני אחפש דבק, אני אצליח להחזיר הכל… בבקשה, אל תכעסו! אני אפצה! אל תשלחו אותי חזרה!”
“נועם, די…” תמר רצה אליו, מנסה לעצור את ידיו, מהן כבר נטפה דם מהחתכים.
“לא!” התכווץ בפינה, מכסה ראשו: “אני אהיה יותר טוב. אני אלמד עוד, לא אבקש קינוח, רק אל תחזירו אותי לבית-הילדים! אני אשאר מושלם!”
שקט מוות השתרר בסלון. תמר הסתכלה על יואב על פניו הבעה קפואה של אימה. הם הבינו: כל שנה הם חיים לא עם ילד, אלא עם אסיר שכל רגע פוחד לגרוש אותו.
אצל הפסיכולוגית, ד”ר ליאת מרום, היא שתקה ארוכות, מעיינת ברשומות.
“זהו תסמונת ‘הילד המושלם’, המשולשת,” הסבירה לבסוף. “נועם עבר שתי החזרות משפחות שאספו אותו והחזירו כי ‘זה לא התחבר’, או ‘הוא לא מספיק פתוח’.”
“אבל הוא כל-כך מצוין! למה?” זעק יואב.
“זו בדיוק הבעיה,” ענתה ליאת. “להיות הוא עצמו זה בעיניו הסיכון הגדול בעולם. להיות ילד אמיתי מרעיש, עקשן, לפעמים כועס פירושו מבחינתו להיזרק. הוא משחק תפקיד כדי לשרוד.”
“איך נגרום לו להבין שאנחנו אוהבים אותו?” שאלה תמר בדמעות.
“הוא לא יאמין למילים,” אמרה ד”ר מרום בשקט. “חייבים לתת לו להרוס את ה’שלמות’. אהבה מתחילה כשנגמר הנוחות. תראו לו שגם אתם לא מושלמים וזה בסדר.”
בערב, אחרי שכולם הלכו לישון, תמר ויואב נכנסו לחדר נועם. הוא ישב זקוף, אצבעותיו חבושות, מוכן להתנצל שוב על הדרמה של הבוקר.
“נועם,” אמר יואב, מתיישב על השטיח, “השבוע הבית משעמם מדי. נקי מדי.”
נועם פער עיניים.
“אני יכול לנקות עוד, אבא. לשטוף פעמיים ביום גם.”
“לא,” קטעה תמר, מתיישבת לידו, “החלטנו שהערב ערב כאוס. מזמינים פיצה, אוכלים במיטה, ובעיקר מתחילים מלחמת כריות!”
“זה אסור,” לחש נועם. “המטפלת בבית-הילדים אמרה שמכים ילדים על זה.”
“אצלנו כל פינה מלאה בעציצים, אין איפה להעניש,” קרץ יואב. “יאללה, תתחיל אתה תפגע בי חזק.”
נועם קפא. הביט בהוריו כאילו השתגעו. יואב שלף כרית ודחף קלות לנועם. הוא לא הגיב. יואב מיד כיסה את ראש תמר בכרית והיא החלה לצחוק, מתגוששת.
נועם הבין רק אחרי כמה דקות. בין שני עולמות זה הקר, העונש, הנוקשות; וזה החמים, המבולגן, שמותר להיות בו ילד.
בפתאומיות, חטף כרית וצלף ביואב. מיד עיוות פניו, מצפה למכה או צעקה.
“היה פה פגיעת זהב! עשר נקודות לגריפינדור!” שאג יואב, וצחק.
חצי שעה השתוללו בבית. לראשונה מזה שנה נועם צחק בהתחלה כמו ציר חורק, ואז צחוק נפער ובלתי נשלט. בליל ההוא הסלון נמלא פירורי פיצה, שמיכה עקומה, והאהיל נטוי.
אבל שום פצע רגשי לא מתרפא יום אחד. בבוקר חזר ‘הילד המושלם’ עומד בשבע ליד מיטת ההורים, מסודר וממלמל: “סליחה על אמש. זה לא יחזור הגזמתי.”
תמר מיד הבינה: מבחינתו, אתמול הייתה בדיקת סף מבחן, וכמובן בעיניו נכשל.
החודש הבא נראה כמו מלחמת התשה. תמר ויואב לימדו את עצמם להיות ‘הורים בעייתיים’ השאירו כלים לא שטופים; יואב סיפר בארוחת ערב: “וואלה, פישלתי בעבודה, הבוס ירד עליי. מרגיש דביל רצח.”
נועם בהה בהם. לא קלט איך אבא חזק יכול להודות בחולשה ולא להיענש.
הפריצה הגיעה בדצמבר. יום אחד, חזר הביתה עם ילקוט, ישב בלי להוריד מעיל. הוציא יומן בתוכו נכשלות במתמטיקה. פניו הלבינו.
“המזוודה בארון,” לחש. “קחתי אותה לבד.”
יואב בא אליו.
“איזו מזוודה, נועם?”
“על הציון. מחזירים. זה כלל. מי שמקבל נכשל לא צריך אותו.”
יואב לקח אותו בכתפיים והביט לו בעיניים.
“נועם, תקשיב לי טוב. לא צריך פה רובוטים. צריך אותך. הילד שכועס, טועה, בוכה לפעמים. אתה. והנכשל? זו סתם אות על דף. לא נחזיר אותך, גם עם מאה נכשלות, גם אם תעלה את הבית באש. אנחנו הלהקה שלך משפחה לא שולחת ילד חזרה כמו בחנות. אתה שלנו.”
נועם הביט בו והתלבט, ואז הגיחה הסערה ובכה נורא, בלי פחד, בלי בושה, בכי שלא נגמר.
תמר חיבקה את שניהם. שלושתם ישבו בין המעילים במבואה, עד שנרגע.
בשנה שחלפה מאז, אילו נכנסתם לדירה, לא הייתם מזהים את “הילד החרסינה.”
הסלון מלא חלקי קוביות, במטבח תלויה המסגרת עם הציון הנכשל סמל היום שבו נועם נתן לעצמו רשות לטעות.
“נועם! שוב לא ניקית את המברשת צבע!” תמר צועקת מהמטבח.
“רגע, אמא! מסיים ואז אסדר!” נשמע מתוך החדר. היום שום פחד בקולו רק עצלות רגילה, שמחה וביטחון שאוהבים אותו.
נועם כבר לא משחק תפקיד. לפעמים מתווכח, לפעמים שוכח לצחצח, אתמול אפילו שבר צלחת ואמר, “אופס, אבא, בוא תעזור לי.”
תמר ויואב למדו אמת פשוטה: הורות זה לא פיסול של פסל מושלם זו הקמת מרחב שבו אפשר להישבר, ואף על פי כן יודעים שמישהו יאסוף אותך.
נועם כבר לא מושלם. הוא חי. ואין יפה מזה. כי משפחה זה לא מקום שלא טועים בו אלא מקום שכל טעות הופכת לסיפור משותף, שאף אחד לא מתכוון לסיים.
