באולם בית המשפט שררה דממה כזו שאפשר היה לשמוע נייר מתקמט.
שופטת קשישה ישבה גבוה מאחורי הדוכן על כיסא גלגלים, גלימתה שחורה ומהודקת, פניה קשות, עיניה בלתי ניתנות לקריאה.
אז ניגשה ילדה קטנה במעיל ירוק מרופט, אחזה בדוכן בשתי ידיים.
היא לא נראתה יותר מגיל שבע.
לחייה היו רטובות.
שפתיה רעדו.
אבל היא הכריחה את המילים לצאת.
“גברתי השופטת… אם תתני לאבא שלי לחזור הביתה… אני יכולה לרפא לך את הרגליים.”
כל האולם קפא.
גם השופטת.
היא הביטה מטה לעבר הילדה, אל הפנים השטופות דמעות, המעיל הענק, האצבעות הזעירות הלופתות את העץ כאילו הוא הדבר היחיד שמחזיק אותה על הרגליים.
תחילה נשאר קולה רגוע.
“למה את כל כך רוצה שהוא יחזור הביתה?”
הילדה בלעה רוק בקושי.
פיה רעד לפני שענתה.
“הוא לא גנב מסיבות רעות.”
השתרר שקט.
העיניים של הילדה התמלאו עוד יותר בדמעות.
ואז לחשה את המשפט ששינה את האוויר באולם.
“הוא גנב תרופה… כי אחי הקטן הפסיק לנשום.”
הכול השתתק.
גבר ביציע הוריד את ראשו.
אישה מאחור כיסתה את פיה.
אפילו המזכיר הפסיק לכתוב.
פניה של השופטת השתנו לראשונה.
קלוש,
אבל מספיק.
הילדה שלפה מכיס המעיל הרועד משהו קטן וישן.
תליון.
הניחה בזהירות על הדוכן, כמו קודש.
השופטת קימטה את מצחה והתקרבה.
קולה של הילדה הפך חרישי, כמעט מפוחד.
“אבא שלי אמר… שנישקת אותו לשלום עם זה.”
השופטת פתחה את התליון.
ונעצרה.
בתוך התליון תמונה ישנה.
גרסה צעירה שלה.
מחזיקה תינוק בן ימים.
ידה של השופטת התחילה לרעוד.
הביטה מהתליון
אל הילדה
וחזרה שוב.
הילדה עמדה שם ובכתה חרישית, אך לא הסיטה מבטה.
קולה של השופטת נשבר לראשונה.
“מי אבא שלך?”
הילדה הרימה סנטר מבעד לדמעות.
“הבן שלך.”
פניה של השופטת איבדו את שליטתם.
עיניה ננעצו בדלתות האולם
כאילו ציפתה לפתע שהעבר עצמו ייכנס פנימה.
איש לא ידע לזוז.
השופטת הזקנה לפתה את מסעדות הכיסא בכוח, מפרקי אצבעותיה מלבינים מתחת לשרוולי הגלימה.
הבן שלה.
המילים הדהדו כמשהו בלתי ייאמן שנפרץ לפתע.
כי כולם בבית המשפט ההוא ידעו את סיפורה של השופטת נעמי סגל.
מבריקה.
בלתי ניתנת לערעור.
אישה ששפטה ראשי עולם תחתון מבלי לרעוד וטמנה שרים מתחת לטיעונים חדים והרסניים.
ואישה שלפי כל עיתון בארץ, לפני עשרים ושלוש שנה, איבדה את בנה היחיד בחטיפה שהסתיימה באסון.
גופה לא נמצאה.
רק דם.
השופטת הביטה אל הילדה במעיל הירוק.
אל התליון.
אל התמונה שבה נשקה טרם כל דיון במשך עשרים שנה.
קולה בקושי נשמע.
“הבן שלי מת.”
הילדה הנידה בראשה מיד.
“לא.”
דמעות זלגו על לחייה.
“הוא אמר שתחשבי ככה.”
רחש עבר ביציע.
הפרקליט קפא.
הסדרן בצד חבר המושבעים החליף מבט מודאג עם הקלדנית.
כי הנאשם היושב בדוכן
הגבר שהואשם בפריצה לבית מרקחת
היה דומם כל הדיון.
ראשו מורכן.
ידיו אזוקות.
וכעת כל מבטי האולם הופנו אליו.
הוא הרים עיניים.
והשופטת איבדה את נשימתה.
כי לפתע
מבעד לזיפים, לעייפות, לכתמים מתחת לעיניים
ראתה אותו.
העיניים הכהות מהתמונה.
הצלקת מתחת לסנטר מהנפילה בגיל שש.
מבוגר.
שבור.
חי.
שפתיו רעדו.
“שלום, אמא.”
אישה ביציע פרצה בבכי.
גופה של השופטת רעד כולו כעת.
“לא…”
הנאשם השפיל עיניו.
כאילו הבושה קשה מנשוא.
“סיפרו לי שהפסקת לחפש.”
קולה של השופטת נשמע בקושי.
כי היא מעולם לא חדלה.
עשרים ושלוש שנה שמרה על חדרו.
סרבה לצאת לגמלאות.
סרבה לשלווה.
סרבה להאמין.
הילדה הביטה ביניהם בתמיהה.
מבולבלת מעצב מבוגרים גדול מכדי להבינו.
“אבא שלי לא רצה שאלך לספר לך.”
עיני השופטת הופנו אליה בשנייה.
“למה?”
הילדה ניגבה דמעות בידיים רועדות.
“הוא אמר ששופטים דואגים יותר לחוק מאשר לאנשים.”
המילים פגעו כמו סכין.
כי הן לא באות מהילדה
אלה הם שנות הכאב.
שנות הנטישה.
השופטת הביטה שוב לעבר הבן שבאזיקים.
“מה קרה לך?”
השתררה דממה.
לבסוף
ענה.
“האנשים שחטפו אותי… מכרו ילדים.”
האולם נסוג לאחור.
הפרקליט לחש:
“אלוהים…”
הגבר המשיך חרש.
“ברחתי כשהייתי בן חמש-עשרה.”
השופטת נבהלה.
“אבל לא חזרת הביתה.”
עיניו התמלאו מיד.
“ניסיתי.”
דממה.
הוא הרים ידיים אזוקות מעט.
“המאבטחים שלך זרקו אותי.”
השופטת קפאה.
כי לפתע
חזרה הזיכרון.
נער עומד אי שם מחוץ לשער בית המשפט שנים קודם לכן.
מלוכלך.
רזה.
טוען שהוא מכיר את כינוי הילדות של בנה.
המאבטחים סילקו אותו לפני שראתה את פניו.
פטרה זאת כמתיחה אכזרית של ציבּור אלמוני.
נשימתה הפכה רופפת.
“זה היית אתה…”
הנהן קלות.
“אמרו לי ששופטת סגל כבר קברה את בנה.”
הילדה פסעה אל עבר הדוכן כמעט נוגעת בו.
עדיין תופסת בעץ.
“אבא שלי אמר שהיית יותר שמחה לפני שהוא חזר.”
השופטת התפוררה.
לא באלגנטיות.
לא בדממה.
יבבתה התפרצה וגרמה לכל האולם לנטות איתה לשקט.
הנאשם עצם עיניו.
כי לשמוע את בכי אמו, נשמע שוב כמו ילדות שנמחקה.
ואז לחשה הילדה את המשפט ששוב שינה את הכול:
“אח שלי עדיין צריך תרופה.”
המציאות חזרה בבת אחת.
הגניבה.
המרקחת.
האב הנואש.
התינוק הנאבק.
השופטת הרימה בעדינות את משקפיה ובחנה את הפרקליט בעיניים דומעות.
“תבטל את האישום.”
הפרקליט היסס שניה בלבד.
“כן, גברתי השופטת.”
השופטת הפנתה עיניה אל הבן.
אל השרשראות שעל ידיו.
ולפתע לא יכלה לשאת עוד את המראה.
קולה רעד בעוז.
“תשחררו אותו מהאזיקים.”
הסדרן מיהר אל הנאשם.
הברזל נפתח.
הבן שפשף ידיו, מביט באימו שאיבדה אותו ל-23 שנה, בזמן שהוא חשב שקברה אותו מזמן.
אף אחד לא ידע איך לצמצם את המרחק.
אז הילדה עשתה זאת עבורם.
רצה.
היישר לזרועות אביה תחילה
ואז, במבט של תקווה
הרימה יד ילדה קטנה כלפי האם השופטת.
ולחשה
בתמימות שרק ילדים יודעים:
“אפשר ללכת הביתה עכשיו?”
כי בסוף, הביתה לא תמיד הוא מקום;
לפעמים זה פשוט האנשים שמסכימים שוב לפתוח את הלב.
באותו רגע, כל אולם המשפט למד
לפעמים הרחמים מעלים את הצדק על נס.
ולפעמים, גם אחרי עשורים של כאב ואובדן, תמיד יש מקום לאהבה ולסליחה.
