האולם היה שקט עד כדי כך שנשמע רשרוש של נייר. שופטת קשישה ישבה גבוהה על הדוכן בכיסא הגלגלים שלה, גלימת השיפוט שלה מסודרת, פניה חמורות, עיניה אטומות. ואז ילדה קטנה במעיל ירוק דהוי יצאה קדימה, והניחה את שתי ידיה על הדוכן. היא נראתה לא יותר משבע. לחייה היו רטובות. שפתיה רעדו. ובכל זאת הכריחה את המילים לצאת.
כבודך אם תתני לאבא שלי לחזור הביתה אני יכולה לרפא לך את הרגליים.
כולם קפאו במקומם.
אפילו השופטת.
היא בחנה את הילדה, את הפנים מלאות הדמעות, את המעיל הגדול מדי, את האצבעות הקטנות שאחזו בעץ כמו שזה כל מה שהחזיק אותה עומדת.
בהתחלה, קולה של השופטת נשאר רגוע.
למה את כל כך רוצה שהוא יחזור?
הילדה בלעה רוק. פיה רעד לפני שענתה.
הוא לא גנב בשביל משהו רע.
היא עצרה. עיניה התכסו בדמעות נוספות. ואז לחשה את המשפט שריסק את האוויר בחדר.
הוא גנב תרופה… כי לאח שלי הפסיק לנשום.
האולם שתק.
גבר מהקהל השפיל מבטו. אישה מאחור כיסתה פיה. ואפילו המזכיר הפסיק לכתוב.
פניה של השופטת השתנו לראשונה.
קלושות
אבל מספיק.
הילדה שלפה מהמעיל הרעוע שלה, בידיים רועדות, משהו קטן וישן תליון. היא הניחה אותו ברכות על הדוכן, כאילו הוא קדוש.
השופטת קימטה גבה והרכינה ראשה.
קולה של הילדה כמעט לא נשמע, כאילו פחדה.
אבא שלי אמר שנשקת אותו לשלום עם זה.
השופטת פתחה את התליון.
ונעצרה.
בתוכו הייתה תמונה ישנה.
גרסה צעירה מאוד של עצמה.
מחזיקה ילד תינוק.
ידה של השופטת רעדה. היא הביטה מהתליון
אל הילדה…
וחזרה אליו.
הילדה עמדה שם, בוכיה בשקט, אך לא הסירה את המבט.
קולה של השופטת נשבר לראשונה.
מי אבא שלך?
הילדה הרימה סנטר רטוב מדמעות.
הבן שלך.
פניה של השופטת קרסו.
עיניה הופנו בבת אחת לעבר הדלת
כאילו רצתה שהעבר בכבודו יחזור.
האולם שכח איך לזוז.
השופטת אחזה בידיות הכיסא כל כך חזק שפרקי אצבעותיה הלבינו תחת השרוולים.
הבן שלה.
המילים הידהדו בחדר כאילו בלתי אפשרי התרחש.
כי כל מי שישב שם הכיר את הסיפור של השופטת דליה סיון.
מבריקה.
בלתי ניתנת להכנעה.
אישה ששפטה ראשי ארגוני פשע בלי למצמץ וקברה פוליטיקאים תחת נימוקים משפטיים חדים כתר.
ואישה שלפני עשרים ושלוש שנה, כך לפי כותרות העיתונים, איבדה את בנה היחיד בחטיפה שנגמרה בטרגדיה.
מעולם לא נמצא גופה.
רק דם.
השופטת הביטה אל הילדה במעיל הירוק.
בצמיד.
בתמונה הקטנה שהייתה מנשקת לפני כל דיון עשרים שנה.
קולה נשמע כמעט בלתי חי.
הבן שלי מת.
הילדה מיד נדה בראשה לשלילה.
לא.
דמעות זלגו.
הוא אמר שתחשבי ככה.
רחש עבר באולם.
התובע ישב קפוא.
הסדרן שליד תיבת המושבעים החליף מבט נבוך עם המזכיר.
כי האיש היושב בדוכן הנאשמים
האיש שנאשם בגניבת תרופות
לא אמר כלום לכל אורך הדיון.
ראשו מורכן.
ידיו אזוקות.
ועכשיו כולם בחדר החלו להפנות אליו מבט.
הוא הרים ראש.
והשופטת נעתקה נשימתה.
כי פתאום
מבעד לזקן, לעייפות, לשטפי הדם מתחת לעיניים
ראתה.
אותן עיניים כהות מהתמונה.
אותה צלקת מתחת לסנטר מנפילה מהאופניים בגיל שש.
מבוגר.
שבור.
חי.
שפתיו רעדו.
שלום, אמא.
אישה בקהל פרצה בבכי.
כולה רעדה.
לא
הנאשמת השפיל עיניו.
הבושה כאבה מדי בכדי להביט ישירות.
אמרו לי שהפסקת לחפש.
השופטת השמיעה קול שכבר בקושי היה קול.
היא אף פעם לא הפסיקה.
עשרים ושלוש שנה החזיקה את חדרו ללא שינוי.
סירבה לפרישה.
סירבה לשקט.
סירבה להשלמה.
הילדה הביטה בשניהם.
מבולבלת מעצב בוגר גדול מדי.
אבא לא רצה שאגיד לך.
עיניה של השופטת הופנו חדות לעברה.
למה?
הילדה ניגבה דמעות בידיים רועדות.
הוא אמר ששופטים יותר אכפת להם מחוקים מאנשים.
המילים חדרו כמו סכין.
כי לא יצאו מהילדה,
אלא משנים של כאב.
שנים של נטישה.
השופטת הביטה שוב על הנאשם.
מה קרה לך?
שקט כבד התפרש.
לבסוף, הוא ענה.
האנשים שחטפו אותי מכרו ילדים.
האולם נסוג.
התובע לחש:
אלוהים
הגבר המשיך בשקט.
ברחתי כשהייתי בן חמש עשרה.
היא הביטה בו באימה.
אבל אף פעם לא חזרת הביתה.
עיניו מיד התמלאו.
ניסיתי.
דממה.
הוא הרים את ידיו האזוקות מעט.
המאבטחים שלך זרקו אותי.
היא קפאה.
כי פתאום
הזיכרון חזר.
נער עמד פעם ליד שערי בית המשפט.
מלוכלך.
רזה.
טוען שהוא מכיר את הכינוי שנתנה לבנה בילדותו.
המאבטחים הרחיקו אותו לפני שהספיקה לראות פניו.
פטרה זאת כתחבולה של הציבור.
נשימתה הפכה מקוטעת.
היית שם
הוא הנהן.
אמרו ששופטת דליה כבר קברה את בנה.
הילדה פסעה לאיטה קרוב יותר אל הדוכן.
עדיין אוחזת בקצה בעוז.
אבא אמר שהיית שמחה לפני שהוא חזר.
השופטת נשברה סופית.
לא באצילות.
לא בשקט.
השתנקות נמלטה מפיה, גולמית עד שהאולם נרכן כולו לשקט.
הנאשם עצם עיניו.
כי לשמוע את אמו בוכה פעם נוספתנשמע לו בדיוק כמו הילדות.
ואז הילדה לחשה את המשפט ששינה הכול שוב:
לאח שלי עדיין צריך תרופה.
המקום חזר מיד להווה.
הגניבה.
הבית מרקחת.
האב הנואש.
התינוק הגוסס.
השופטת סיון הרימה ידיים רועדות, הורידה את המשקפיים.
והביטה ישירות על התובע.
בטל את האישום.
רק שניה היסס.
כן, כבוד השופטת.
המבט שלה שב לבן שלה.
אל השרשראות על ידיו.
ופתאום המראה הפך בלתי נסבל.
קולה רעד.
הסירו את האזיקים מהבן שלי.
הסדרן מיהר לעברו.
הברזל נפתח.
הבן שפשף את מפרקי ידיו, מביט באמו שביכתה אותו עשרים ושלוש שנה, בעוד הוא האמין שנעזב.
אף אחד מהם לא ידע למלא את המרחק.
אז הילדה עשתה בשבילם.
היא רצה.
ישר לאב.
ואז הרימה אליו את ידה הזעירה לעבר השופטת.
וברכות
בתמימות שיש רק לילדים
שאלה:
אפשר ללכת הביתה עכשיו?השופטת הביטה בהם האב, הבת, התקווה והשבר שהתמזגו. היא נשענה קדימה בכיסאה, ומבטה פגש את הילדה.
הרעד התחלף בחיוך קטן, עייף, חשוף.
כן, מתוקה, היא אמרה לבסוף, קולה רך כפי שלא היה מעולם באולם הזה.
אפשר ללכת הביתה.
ברגע ההוא, הגבר אסף בזרועותיו את בתו, והחזיק אותה קרוב. דמעות שקטות התערבבו בצחוק חלוש על שפתיו. מבטו נדד אל אמו המבט של ילד בן שש ועכשיו של איש שבור והפעם לא נכנע לבושה.
הוא הושיט יד לאט, פוחד מסירוב כמו מילדות.
השופטת לקחה את ידו בשתי ידיה, חובקת אותו בחיבוק שאיבדה מאז הגיעה לעולם החוק.
בחדר, שתיקה של יראה נפרמה לאט, התחלפה בלחישה, ואז מחיאות כפיים בהיסוס, שהן התקווה של מי שראה צדק שנעשה אמיתי.
מחוץ לאולם, צינת הבוקר חיכתה, אך שלוש נפשות אחת לשנייה מצאו סוף סוף פתח הביתה.
מכאן, אולי הדרך לא תהיה קלה.
אולי לא כל הפצעים יירפאו במהרה, גם לא כל הסערות ידעכו.
אבל הפעם, שלושתם יצאו זה לצד זה
חופשיים מהכבלים
וקצת פחות בודדים בעולם.
