החצר הייתה שקטה, חוץ מהבכי החלוש של ילד קטן.
העשב היה מעוך אחרי רגליים קטנות שרצו במהירות.
אופנועים כבדים עמדו ברקע, דוממים ואפלים, מסודרים בשורה לצד גדר עץ כמו עדים אילמים.
כמה גברתנים במעילי עור רכביים הסתובבו לכיוון הרעש, מבולבלים בהתחלה.
ואז ראו אותו.
ילד קטן במעיל עור שחור, רץ, אוחז בשתי ידיו אופנוע צעצוע, כאילו זה מה שמחזיק אותו שלא יתפרק.
הוא נראה מבוהל.
עני.
נואש מאוד.
כאילו בכה כמעט כל הדרך עד לכאן.
ואז הוא מעד.
נפל ישר על הדשא.
אבל בטח לנחש הוא לא עזב את האופנוע הצעצוע.
עדיין מתייפח, שיפשף את הברכיים וקם, מושיט את האופנוע הצעצוע לבייקר הכי גדול שם מישהו גבוה, עם זקן עבות ומעיל עור משופשף, פנים קשוחות ומפחידות, כזה שמבוגרים מפחדים ממנו, קל וחומר ילדים.
“בבקשה, אדוני. תקנה אותו.”
הבייקר כיווץ את הגבות, והתכופף אל מול הילד.
“מי בנה את זה?”
הילד מחה את העיניים, מנסה להסדיר נשימה.
“אבא שלי.”
הבייקר לקח את הצעצוע בזהירות.
וברגע שהביט מקרוב משהו השתנה אצלו בעיניים.
כי זה לא סתם תוצרת בית.
הוא הכיר את העבודת יד הזו.
הכידון המעוגל.
מכל הדלק הקטן והחריטה השחורה בצד.
כל פרט ופרט מתישהו בעבר, הוא עצמו היה בונה בדיוק כאלו.
עוד כשנתן לרגש לרחף בחדר קטן, רק למען אישה אחת.
רק אחת.
הגרון שלו התכווץ.
הוא התקרב.
“מה שמו של אבא?”
הילד הביט לו ישר בעיניים, דמעות זולגות.
“הוא אמר שאם יקרה לו משהו… אבוא למצוא את הרוכב שהוא אבא שלי.”
כל החצר נעמדה דום.
אפילו אחד לא זז מאחוריהם.
האיש המזוקן החזיק בצעצוע, קפוא.
שפתיים קטנות רעדו.
ואז הילד שלף מתוך הבטנה של המעיל תמונה מקופלת.
הושיט אותה בידיים רועדות.
האיש לקח את התמונה.
ובמבט אחד
כל הצבעים נמסו מפניו.
בתמונה: אישה צעירה שאהב פעם, לפני עשרים שנה.
ולצידה
תינוק עוטה שמיכה, עם הטלאי של המועדון שתפר עליו פעם, לפני שקרע והלך.
הבייקר חדל מלנשום.
הצעצוע כמעט החליק לו מהיד.
סביבו, תריסר רוכבים לא הוציאו הגה.
בלי מנועים.
בלי צחוק.
בלי שרשראות.
כלום.
כי אף אחד שם מעולם לא ראה את יואב “טנק” ברקוביץ’ מחוויר מהלם.
לא מאקדחים.
לא מסכינים.
לא מכלא.
אבל עכשיו
גם השפם לא הסתיר.
האצבעות הגדולות התהדקו על התמונה.
כי האישה שבצילום
עייפה, מחייכת, מחזיקה תינוק עטוף בשמיכה עם טלאי המועדון הישן
זו הייתה נועה שדה.
היחידה שהוא אי פעם דמיין לפרוש בגללה.
היחידה שנעלמה באותו הלילה שבו חצה את החצר בפעם האחרונה.
יואב בחן שוב את הילד.
בחן ברצינות.
העיניים השחורות.
הסנטר העקשן.
וגם האופן שבו מנסה לא לבכות למרות שהחזה הקטן רועד.
קולו של יואב נשבר.
“…בין כמה אתה?”
הילד מחה את פניו בשרוול מרופט.
“…שמונה.”
יואב עצם עיניים.
שמונה שנים.
בדיוק שמונה שנים מאז שנועה נעלמה.
בדיוק שמונה שנים מאז שהיה סגור לגמרי.
אחד מהרוכבים מאחור לחש
“…בוס…”
אבל יואב אפילו לא שמע.
הוא עוד היה בצילום.
ועל הצעצוע.
ועל הילד.
“…איך קוראים לך, ילד?”
הילד בלע רוק.
“…עוז.”
ברכיים של יואב כמעט קרסו.
כי נועה תמיד אמרה
שאם יהיה בן, תקרא לו עוז.
יואב ירד לאט על ברך אחת.
הידיים רעדו.
“מי שלח אותך לכאן?”
עוז הוריד עיניים לאופנוע.
ואז שוב אל יואב.
“אבא שלי.”
שתיקה.
קרה.
חדה כסכין.
יואב חיפק שיניים.
“…אבא שלך?”
הילד הנהן.
דמעות יורדות מחדש.
“הוא השביע אותי.”
קולו של יואב הונמך.
“להבטיח מה?”
הילד שלף שוב משהו מהמעיל.
הפעם
צמיד יד ישן של בית חולים.
קטן מדי לתינוק.
דוהה.
יואב התבונן בכתב היד.
עוז ברקוביץ’. זכר.
החצר עצרה נשימה.
רוכב אחד הוריד את משקפי השמש.
אחר החזיר מבט לצד השני.
כי ברגע הזה
כבר לא היה כאן איזה אגדה של המועדון.
הייתה זו משפחה.
יואב הסתכל בעוז.
“…אז איפה אבא שלך?”
השפה רעדה.
הוא הצביע מעבר לגדר, לכיוון הכביש.
לטנדר ישן, מוטל באור השקיעה הנמוג.
יואב פנה באיטיות.
וקפא במקום.
כי מאחורי ההגה
דקה, חיוורת, עם יד אחת אוחזת את מותנה
ישבה נועה.
חיה.
אבל כולה דם.
ליואב נפלטה נשימה.
“…לא.”
הקול של עוז נשבר.
“היא אמרה שאם אתה עוד לובש את הטלאי…”
יואב הסתכל למטה.
על טלאי המועדון הישן שתפר על לִבו.
ואז למכונית.
ולבסוף הפעם, דמעות עוז שטפו הכל.
“…היא סוף סוף תגיד לך למה הייתה חייבת לשקר.”
ובאותו רגע ממש
שיירת רכב שחורה הופיעה בקצה הדרך.
נוסעת מהר.
מהר מדי.
כל הבייקרים בחצר הסתובבו במכה.
מנועים שאגו.
שרשראות התרקמו.
סכינים נמשכו.
יואב קם לאט.
עיניים נעוצות ברכבים המתקרבים.
ואז באישה שמעולם לא הפסיק לאהוב.
ונועה לחשה מחלון המכונית
את המשפט שבגללו כולם נשאו ידיהם לסכין:
“הם לא חיפשו את עוז…”
העיניים קרועות.
“…הם רצו את דם הברקוביץ’.”
