Не дочитанная книга
טוב, אילנה, אני הולך! אל תלווי אותי. אחזור מאוחר! תכיני לי כבר למחר את החולצה והמכנסיים הכחולים, ואל תשכחי! את צריכה לאסוף אותם מהניקוי היבש! צעק מהמבואה עמיחי, זרק עליו את הזקט, עמד רגע, בדק את עצמו במראת הרפלקס בדקדקנות, תפס את הכובע ויצא, טרק את הדלת בלי לחשוב פעמיים.
טרק כמו שצריך הווילון שבחלון הקטן התחיל לרטוט, כאילו התרעם.
רוח פרצים… חשבה אילנה מיכאלובנה, סגרה את הברז במטבח, ניגבה ידיים על הסינר, והציצה לכיוון המסדרון. הכול היה רגיל מסדרון מוצף שמש, שמוביל למבואה, תמונות של המשפחה על הקירות, טפטים עם פסים עליזים שניים רחבים, שניים דקים, בצבע תכלת עדין; המעיל שלה תלוי על הקולב. ו
אילנה מיכאלובנה קימטה את המצח.
החבילה! בעלה שכח את החבילה. והרי בתוכה הבורקסים! אילנה בעצמה השכימה וקמה הבוקר, הכינה, עבדה, אפתה בורקסים עם בצל וביצה, בדיוק כמו שעמיחי אוהב. טיפלה בהם במיוחד היום, מפני שלעמיחי יש עבודה בחוץ, ואין איפה לאכול כמו שצריך, ובכלל אוכל ביתי זה תמיד הכי טוב!
תוך שנייה הסירה אילנה את הסינר והעבירה יד בשיער, עדיין בשמלת הבית הפשוטה שלה עם כתפיות ופירורים של קפה על המכפלת חטפה את החבילה החמימה, חיבקה אותה אליה כאילו תינוק, ורצה החוצה מהדירה, למזלה התעשתה לקחת מפתח, שלא יקרה שתישאר בחוץ מול דלת נעולה!… היא רצה במדרגות, האחיזה במעקה החלק והמבריק עזרה לה קומה רביעית, שלישית, שנייה
יכול עכשיו כמו כל בעלת בית לצעוק לו מהחלון, עד שהוא יצא מהבניין, אבל לא, לצעוק מהחלון זה לא מכובד. היא בעצמה תרד, תעביר לו את החבילה, תיתן לו לנשק על הלחי, הוא יניד בראשו ויאמר יאללה, אני חייב.
מהריצה אילנה התנשפה, פרצה לחצר, טרקה את הדלת כך שהקיר רעד ושום דבר, למרות שהיא כבר לא בת עשרים אלא קרובה לחמישים, לא קל לה לרוץ.
היא חיפשה במבטה את הדמות המוכרת בזקט בצבע חול-אשקלון וכובע בהיר.
עמיחי אהב זקטים ארוכים בלי לסגור, שהרוח תלטף את השוליים ותשחק בהם, שיראו דרמטיים, ושהכובע תמיד במקום. לעמיחי היו הרבה כובעים לכל עונה. אילנה שמרה עליהם בניקיון קפדני, ניקתה, קנתה עוד לפי הצורך היא פשוט טיפלה בחפצים שלו.
– כובע זה קלאסי, זה שיק! עמיחי היה מתעקש אם הבן שלהם, תמיר, שנקרא על שם הסב, היה צוחק עליו אתם, הצעירים, חושבים שהעולם הוא דירה מהניילון מהשוק
איפה עמיחי?
הנה, הוא כבר יוצא משער החצר, טובע ברחוב תל-אביבי רועש ושטוף-שמש. אם אילנה לא תזדרז, הוא יתפוס את האוטובוס ואז הלכו הבורקסים והיום הזה!
היא דילגה בשביל, גורפת ברכה מראש לכל שכנה מזדקנת שנמרחת על ספסל בשמש. אלו מביטות אחריה, מנופפות בחיוך של אושר כאילו כל אהבתה ושמחתה של אילנה על כתפיהן.
מה קרה, איילה? צעקה אסתר, בפה מלא סיגריה, אל גבה הדקיק של אילנה.
ארוחת צהריים! עמיחי שכח ויש לי בורקסים! קראה אילנה מעבר לכתף.
אסתר הנהנה והסתכלה בורקסים זה טוב, ואהבה בבית זה עוד יותר טוב.
אילנה בינתיים פרצה מהשער, רצתה כבר לקרוא, ואז קפאה. עומדת עייפה, כתפיה צונחות כאילו כיבו פתאום את האור, והעולם התרוקן משמש, נהיה קשה לנשום. סחרחורת. אילנה נאחזה בצינור הניקוז.
עמיחי, עומד במרחק, כבר על יד תחנת האוטובוס, מחזיק בידו בחורה צעירה, מתוחזקת, עליזה, שצוחקת ומעפעפת בריסים, והוא מסתכל אליה מלמעלה ומצחקק לא פחות. פתאום היא דוחפת אותו, מביטה בו בבוז, והוא הוא משתופף, כולו התמסרות, תופס לה את היד כדי לנשק, אבל הבחורה שולפת אותה, כמעט טופחת עליו והוא מזדקף, ברוגז, אילנה קלטה היטב, אבל אז שוב משתבלל, מלטף את גבה ומסיר מכיס סוכריה, מושיט לה, והבחורה פוערת פה, יאללה, תן לי.
לאילנה נהיה בחילה. אלוהים! עמיחי גבר מכובד, מבוגר, אפילו כמעט פנסיונר משתטח בפני צעירה, איפה הבושה?
לבחורה שמלה כחולה מנוקדת בלבן הפסים הקטנים מרצדים בעין, סרט כחול בשיער, הכל מוקפד, סנדלים אופנתיים.
המבט של אילנה נדד על הגזרה שלה, ולא היה ברור מה עכשיו עם החבילה, עם הבורקסים עם החיים בכלל
לאוטובוס הגיע הם עלו, עמיחי השגיח עליה שתיכנס, הדלת נסגרה.
כשהאוטובוס התרחק, היה נדמה לה שהוא מסתכל בדיוק עליה, על אילנה. והפכה בבת אחת להיות נבוכה על שמלת הבית הסתמית, על הנעליים הישנות והחבילה המטופשת עם הבורקסים.
אילנה סובבה על עקב, יצאה חזרה, חלפה דרך החצר עם הספסלים המנוקדים ושמלות הבית הצבעוניות, כמעט נתקלה באסתר ליד ערוגת הלבנדר.
מה עם הצהריים, איילה? לא הספקת? שאלה אסתר, הוציאה סיגריה מהפה, ברמיזה לחבילה. היא הרי לא תקבל את ההתמסרות הזו לאיש לדעתה יש גבול.
לא הספקתי, הרימה אילנה כתפיים.
חבל. חבל על הבורקס. אסתר נבלה. אני אשלח את מאיר. את בבית, נכון?
אילנה נענעה ראש במעין “לא יודעת”.
נו, הכי טוב. שיאכל הוא. הוא אוהב בורקס, אני בעצמי לא אופה אין לי סבלנות עם הבצק הזה. יאללה, חכי.
ופתאום אסתר קמה, קימצה עיניים, ורצה על הטרקטור שדרך לה בלולבים.
זוז מפה, נודניק! צעקה לנהג. עוד שנייה אתה על העציצים שלי! תסע! קדימה! המשיכה כשהיא מתווכחת עם הנהג, אבל אילנה כבר לא שמעה.
היא הלכה לאיטה לפתח הבניין, נבלעה לצינתו. צעדי הבית שלה הדהדו במדרגות השיש, ובכי קצר ועצבני התערבב בחריקת הדלת ונפסק בין הקירות.
זהו. זה “זהו”. סוף למשפחה, לחום ולביטחון, לסמוך. הסוף לאמון. הסוף לאמונה בבני אדם. טוב, “בני אדם” זה מושג רחוק, אבל בעל “בעל” זה משהו יסודי, האדם שמיועד היה להיות עוגן ותמיכה. ומה עכשיו?
אילנה התמקמה לא כמו שצריך על שרפרף במבואה, הבורקסים נפלו לה מהחבילה. החתול שפרה קפצה, התחככה ברגליה וגרגרה ארוכות רומזת לאוכל. אילנה לא שמה לב. היא עדיין עמדה שם ברחוב, ליד הצינור, מביטה בשמלה המנוקדת ובבעל. ודמעות, חמות, זולגות לאורך הלחיים דמעות כאלו דביקות, שממש מתחשק להתענג עליהן, פעם, סוף סוף, לא להיות הגיבורה, אלא להתמסכן ולרחם על עצמך, בקטע הכי נעים של עצב נשי…
כמה ישבה אין לדעת. פתאום נדחפה הדלת, שפרה ברחה באלגנטיות.
הדלת לא ננעלה. לתוכה הציצה ראשו של מאיר, בעלה של אסתר. אף ארוך, לחיים אדומות, שפתיים עבות, תלתלים מבריקים, צוואר עבה הכול במאיר גדול מדי, מגושם מדי לבית הזה, לשכונה הזו. ובכל זאת “משלנו”. אינטלקטואל, רק… קצת לא יציב.
אמן, אילנה… היה אומר עמיחי הם אמנים, תמיד יש להם קטעים…
אילנה מחתה דמעות, הביטה במאיר בעיניים גדולות, תכולות, בהירות. אם לא היה צייר היה יכול להיות חזן בבית כנסת, עובר לה פתאום בראש.
מאיר? אתה? אילנה שאלה בשקט.
על מי אני יכול להיראות? ענה מאיר בתמימות, חובש את כובעו. אסתר אמרה לי שנשארו לך בורקסים? אצלנו יש שיפוץ במטבח, אסתר מחליפה מטבח כבר שבועיים לא ראיתי אוכל בית. משעמם…
וכמעט התייפח, התלתלים שלו רעדו והכתפיים הענקיות בקושי נכנסו למשקוף הדלת, מוארים בריבוע זהוב של שמש.
חכי שניה, אני אוריד נעליים, מיהר להגיד, מסובב מילים כאילו הוא מדבר מהקיבוץ רטובות. נכנסתי לשלולית. גם את הגרביים אוריד, כן! רמז לרגליים, ואילנה נבהלה להסתכל. רגליים כמו רגליים, גרביים מהקיוסק בפינת רחוב, חביבים כאלה. רק שבבוהן יש חור קטן.
בלי לחשוב, הושיטה לה את הנעליים הרטובות, הניחה אותן לייבוש אפילו לא הרגישה.
תחזירי! רטן מאיר, אילנה נבהלה.
מה להחזיר? תתייבשו, שלא תדבק ניסתה.
הגוף שלי, העניין שלי! תביאי בחזרה! היה עקשן, אבל חייך חיוך מתוק של ילד.
אילנה לא ויתרה. לא ייתכן אורח יצא עם נעליים רטובות…
הניחה נעלי מאיר בפינה שטופת השמש במרפסת, סילקה את שפרה, ונאנחה. מאיר כבר שקשק במטבח, מחפש, זולל בעיניים.
אילנה! תעשי לי תה, טוב? כבר חודשים אני לא טעמתי תה חזק, עם לימון! תעשי, שכןחיה! נשברתי והתפרס לו דרך המסדרון עם רגליים ענקיות, שאילנה כמעט נופלת עליהן רגע אחר כך.
מיד, תיכף… מלמלה אילנה, הדליקה את הלהבה, הניחה קומקום. אבל בראש שלה שלג, וקור, וכאב.
עמיחי… איך הוא מסוגל? מהבית לשני צעדים וכבר מתהולל עם אחרות, בלי בושה!
הסמיקה מהמחשבה לאן זה היה אמור להסחף.
לא, זו סתם אי־הבנה. סתם עמיתים לעבודה. קורה תחזרי, תראי אכפתיות, תתני חום ותשכחי מזה! הוא ישכח אותן. ניסתה להרגיע את עצמה בקול של אמא נבונה.
מאיר פתאום כעס.
מה את עושה, שופכת עלי תה משבוע שעבר? תעשי חדש! מה? זה בשבילי! חטף את הקומקום הפורצלן עם הפרחים הקטנים, פתח מכסה, הריח, הסתלק לא, יקירתי, זה לא בשבילי. זה לפח!
אבל זה רק עכשיו… אילנה ניסתה, אבל מיד הנהנה לא קשה לה להכין קומקום חדש. שטויות. אבל עמיחי… איך עכשיו להמשיך איתו?
הקומקום עלה שריקה, למטבח התפשט ניחוח של “תה הודי עם הפיל”, קצת חמוץ, קצת חזק.
עכשיו זה משהו אחר! אבל תביאי לי את הספל מהסט עם הזהב… כן, הקובלט עם הרשת הדקה! אין כמו זה. יאללה, אל תתביישי! ציווה מאיר, מביט במבט עליז.
אבל יש לנו סט חדש מעכו, הביא עמיחי נוח, תאהב! ענתה אילנה, אבל נרתעה כשהאורח דפק על השולחן.
אני רוצה מהקובלטים! תמיד הייתי שותה מהם! וגם… תביאי את הבורקס. ואם עמיחי לא בא, אני אוכל! על מגש חגיגי, לא יומיומי. ובינתיים תתפזרי לי את הגרביים תלתבי. לאסתר אין סבלנות היא עוסקת במטבח הגיש את הגרביים, נטה פלג גופו הצידה, עם חיוך.
אילנה, מחנכת מוערכת שפרשה כדי לדאוג לבעלה ולבית, אינטליגנטית ומשכילה בזלזול הסתכלה בגרביים שהושט לו כאילו היה ילד… והיד כבר התארכה תופסת, מתחילה לתקן.
ופתאום, בלי אזהרה, סגר מאיר את השולחן באגרוף, הזדקף, התנפח הר של חום ועיניים נוקבות.
מה קרה לך, אילנה? את רצינית? יש לך כבוד עצמי? את מארחת אותי כאילו את ילדה קטנה, משאית! זה פשוט פחד תתעוררי! פעם היית גברת, הלכת והשדרות נעצרו לנשום! ועכשיו? את מחליפה בך על מגש ותופרת גרביים של אחרים זה הסוף?!
פרש ידיו, נשף, הסתכל, עד שאילנה רעדה. הספלים צורחים, הבורקס על הצלחת נוטה על הצד.
למה באת בכלל? למה אתה אומר לי את זה? עמיחי… עם אישה משונה ראיתי הכל! רציתי למסור לו בורקס פתאום הם ודמעות פרצו, הרטיבו לה את המפה.
ואז הכל עצר: הווילון נרגע, השעון עצר, הרחוב שתק.
מאיר נשף, דפק על השולחן:
בגלל זה עמיחי הלך לחפש אחרות! פעם תלמידים היו בוכים שתעשי הקלה, לא הסכמת. את היית נמרה! אני הייתי מתאהב מהצד, וגם אסתר שלי לא התקרבה לרמה שלך. ועכשיו? את מבצעת שירותי אמא עמיחי, כפכפים! עמיחי, קח בורקס! אני אשא סלים, אתה תנוח! חיקה אותה, וגם אילנה חייכה.
אני אימא מאכילה, מודה אילנה. ואני נהנית לטפל, לפנק, להגן. אני פשוט…
ואני אומר לך מזה גברים נחלשים! אנחנו ציידים, שואפים להרפתקן! נכון, גרביים זה גם טוב, אבל לא כל הזמן! מיכל עזב, העברת את הדאגה כלפני עמיחי. זה הרבה מדי! אחרות ידעו לתת לו צעירות, ריגוש, הוא איתן נהיה צעיר.
אילנה לא הצליחה, לא הבינה השקיעה הכל במשפחה, ובסוף איבדה את עצמה…
התפטרה לפני עשר שנים, התמסרה לארוחות ולבית. רק לפעמים תלמידים באו שעה עד שעמיחי חלה, ואז הם הפריעו ושובצו החוצה. הפסיקה לשיר בניקוי, הפסיקה לשמוע רדיו, ונטשה את הציור. אפילו שמן הפשתן נמחק מהמדף כי הריח הציק לבעלה. הכל נעטף, נשארה רק היא, המשרתת.
טוב, די, אמרה לשיקוף שלה במראה הספריה, נהייתי כמו מטפלת… מני-קור? מתי? למה? מרק הייתי עסוקה.
שמלה חדשה? יאללה, בשביל מה גם ככה יושבים בבית.
נעלי עקב? חבל על הרגליים, יש לך ורידים, כמו זחלים! ענה עמיחי, והן עלו לעין מדף.
חברות לא התקשרו כמעט, מיכל מגיע פעם בחודש לאכול, ונדחק החוצה במהרה.
זה הכל. זאת הסוף.
מה את נשברת, שכנה? תתעודדי! את עדיין רעננה, אילנה! את רוזה! תפרחי שוב! יאללה, תתעודדי, לפני שתישארי עם בורקס לבד! הטיף מאיר, נשם עמוק. ובורקס שלך, אילנה מנצח! אוי, לו הייתי בן עשרים! הייתי מתחיל איתך!
ויצא. ואילנה נשארה.
עמיחי חזר מאוחר, לא סחב רגליים, הריח מבושם ונטרף מיין.
ישיבה נמשכה, הגיש לה תיק, נאנח מהגב, תעשי לי תה. אני רוצה תפוחי אדמה וודקה. עם דמעה. בשביל מה את עומדת?
אילנה לא לקחה את התיק, ביקשה שיזוז, שתשים מזוודה.
לאן את נוסעת?! מה הולך כאן? ושעמח מביט עליה, על השיער המסודר, העגילים, השמלה החגיגית והסנדלים נופל.
אני נוסעת לכנס, תסתדר בעצמך עם התפודים עם דמעה או בלעדיה, שדרך אגב. להתראות, עמיחי. לי הזמן ללכת!
ועפה מהדירה, משתכשכת רגע עם המזוודה החדשה שחותכת לה בכף היד, ודיבוק העקבים יורד המדרגות, והשמלה שלה חולפת בחצר, והמונית מרחרחת ועוזבת.
עמיחי התרומם במדרגות, חשב לצעוק, אבל הגב בו ירה ברקים, וצלילים התאבכו, ודמעות זלגו.
אילנההה… רק לחש.
היכן אילנה שלך? לכי הייתה עכשיו, היתה מעסה, משכיבה, מחבקת.
אורית? זה את? לחש, גונח, לטלפון. כן. אני זוכר, לא כדאי להתקשר, אבל כואב לי הגב, אורית!… אני לא יכול להגיע למטבח! אבל אנחנו לא זרים! מה?…
הטלפון פלט משפט על שירותי רפואה, צפצף בניתוק. אורית לא תבוא. לא תבשל, לא תגהץ. היא אינה אילנה. בכלל לא אילנה. קטסטרופה.
סחב את עצמו למטבח הכיבושים קרים. גניחות של יאוש. זה לא סתם קטסטרופה, זו אסון. והוא הוא עשה את זה לעצמו! אוי!
אילנה חזרה למחרת, עם רופא וזר פרחים. קנתה לעצמה ורדים, סידרה להם אגרטל קריסטל יפה. הריחה בושם, וסיגריות כן, אילנה לפעמים עישנה, כשכאב לה מאוד.
חכה רגע, רופא, לא להזריק! עצרה את היד.
הבעל גנח בכאב, חיכה לישועה.
מה? שאל הרופא.
רגע. עמיחי, מה הבטחת לה? בחורות כאלה לא פוגשים סתם, אתה כבר לא צעיר, שאלה מעל פניו המיוזעים של בעלה.
אני לא זקן! אני בשיא!…
פנסיה, סיים הרופא. מה הבטחת? דבר, אין לי זמן.
תפקיד ודוקטורט. אבל היא לא תקבל כלום! כלום! טעיתי, אילנה, טעיתי! רק את! רק את! התחנן.
תקבל, אמרה בשקט. אתה גבר, תעמוד במילה. היא תקבל, תפקיד, תואר. ואתה עוזב את המשרד. תסתדר! ואני בחזרה לעבודה בשבוע הבא. המגהץ על המדף, חולצות בלכלוך. לא מתאים תתגרש. קלטת?
עמיחי הנהן, נאנח, ניגב זיעה, סבל מכאבים, אילנה עוקצת, הרופא לא איתו, מאיר עומד בפתח, חסר רחמים, וכל רגע תיכנס אסתר ואז באמת “סוף העולם”.
הבנתי, לחש. תזריקי, רוצחים…
אילנה הנהנה. הרופא התחיל לעזור…
אורית פרחה מאושר. מאמר הדוקטורט עבר, התפקיד מוכן, הכל בזכות העקשן המתוק הזה, עמיחי.
עכשיו היא לא רואה אותו בכלל, לא עונה לברכותיו. למה? אשתו נתנה להבין אפשר בקלות גם להוריד לה את התואר, וגם להוציא מהתפקיד. אז שתסתדר.
ועמיחי פרש. כולם הופתעו מה פתאום? על תפקיד כזה מעולה. אבל הוא שתק. רק פעם רמז, שנתן מילה. למי? למה? לא אמר.
לסיום עשה מסיבת פרידה, הביא את אשתו עם תכשיטים, רקד איתה טנגו והביט בה… אף פעם לא הביט ככה על אורית. לא מובן מה יש באילנה הזו?
שם יש הכל. היא האוויר שלו, כל הזמן. וכשהאוויר הזה נעלם אז מבינים. לא בגלל הגב, לא החיבוק, אלא כי אילנה היא עדיין הספר הבלתי נקרע מסתורית, חמוצה ומתוקה כמלון באמצע הקיץ בים. ואי אפשר לדעת איך זה נגמר, אי אפשר לדלג לעמוד האחרון. נקווה שכך זה יישאר.
ואורית – פשוט לא הגיעה לשם. אולי עוד תמצא את הקוראת המתאימה. החיים עוד יראו…
