קוראים לי נופר. אני בת חמישים וחמש, הגב שלי כבר לא מה שהיה פעם, יש לי שני ילדים בוגרים ומכונית אחת ישנה יונדאי i20 שחרשתי עליה חוב בשביל להיות נהגת מונית.
כל חיי הייתי רואת חשבון במפעל ייצור במפרץ חיפה. המפעל עבר התייעלות, פיטר מחלקות, ו”שלח אותי לנוח”. לנוח מהמשכורת, מהוותק, ומהתחושה שאני שווה משהו בעולם.
קצבת הנכות שאני מקבלת רק 1800 שקלים בחודש. תשלומים, תרופות, אוכל וזהו. חייבת לבחור: או לחיות או להבריא. מעולם לא פתחתי לילדים שלי את זה. מבחינתם, “אני מסודרת”.
הבן שלי, עידן, בן שלושים ושתיים, עובד בהייטק, גר בדירה שלקח משכנתא, תמיד טרוד ב”דדליינים” ו”ספרינטים”. הבת, תמר, בת עשרים ושבע, קוסמטיקאית, שוכרת דירה עם חברה, שורדת מהלוואה להלוואה בגלל אייפון וג’ל לציפורניים.
כשהעיפו אותי מהמפעל, הלכתי שבוע טילים. ואז קלטתי מודעה באינטרנט: “שותפות במונית, שעות גמישות, שכר משתלם…”. הסתכלתי על עצמי: נוהגת טוב, רישיון כבר עשרות שנים, אף פעם לא שתיתי.
לקחתי הלוואה מהבנק, קניתי יונדאי משומשת וחיברתי אותה לאפליקציית המוניות.
אמא, את רצינית? תנהגי מונית? תמר התגלגלה מצחוק כשראתה את השלט הצהוב, את אישה! את יודעת איזה טיפוסים יש בלילות?
אמא, את לא עושה לעצמך בושות ככה? עידן חלף במהירות במבט. אם את צריכה כסף, תגידי, אני אזרוק משהו פעם בחודש
אני לא צריכה “לזרוק”. אני רוצה לעבוד לבד, השתדלתי לדבר שקט.
הם הסתכלו אחד על השני במבט של “ההורים השתגעו, מה כבר אפשר לעשות”.
בלילה העיר משתנה.
ביום אני רואת חשבון סחוטה, בגב כואב. בלילה אני נהגת, הכתובת להשאיר בה סודות של אחרים.
אני נוהגת בשקט, בלי רדיו, לא מתערבת. אנשים מדברים לבד רבים בקול במערכת, בוכים, לוחשים “אני בדרך”.
באחד מלילות הסתיו, קרוב לחצות, הגיע לי קריאה מהקניון הגדול. צעירה, יעד שכונת מגורים רחוקה, עשרים דקות נסיעה דרך מחלף ההסתדרות.
עצרתי אוטו נכנסה במהירות מישהי רזה בגובה, מעיל מתנפנף, כובע פרוותי, הפנים נסתרות, רק האף אדום מקור.
ערב… התחלתי,
אפשר מהר? קטע אותי, ראשה מורכן, קול קטן, כמעט נחנק מבכי.
אחרי דקה צלצל לה הנייד. על המסך: “אמא”. הבחורה נאנחה, הרימה.
הלו.
הגעת סוף סוף? קול אישה עייפה מעבר לקו.
בדרך… אמא, אני…
שוב את בוכה? קטע אותה האם בחוסר סבלנות. אמרתי לך, היית צריכה ללדת בזמן. רק “קריירה, קריירה” עניין אותך. עכשיו אף אחד לא רוצה אותך…
אמא, אני בהריון, והוא אמר שעכשיו זה “לא מתאים לו”… לחשה. אפשר לבוא אלייך?
אלי? צלצל בחיוך מריר. היית צריכה לחשוב על זה קודם, כשפגשת אותו בגבעתיים בדירה העלובה שלו. לי יש חיים. אני לא בייביסיטר שלך.
אגרפתי את ההגה, פרקי הידיים הפכו לבנים. כל כך התחשק לי להגיב שתקתי.
אמא, אין לי לאן… כמעט לחשה הילדה, אני… אשב בתחנה, אסתדר.
תעשי מה שאת רוצה, סיננה האם. אמרתי לך: גברים תמיד הולכים, אבל אמא רק אחת. אבל את בחרת בו. תמצאי אותו. תתקשרי אליי כשתירגעי.
הקשר נותק. ברכב רק רעש המזגן. לא הצלחתי להתאפק:
מתוקה, לחשתי, אני לא אמורה להתערב, אבל לא תשני הלילה בתחנה.
הבחורה רעדה. הסתכלה עליי במבט נפוח, מסקרה שחורה זולגת. ולרגע, ראיתי בה את תמר שלי את הילדה ההיא שנשבר לה הלב פעם ראשונה, ואני נשארתי לידה כל הלילה במטבח, ואמרתי שהשמיים לא נופלים.
יש לך לאן להתקשר, מישהו חוץ ממנה? לחשתי.
אף אחד, נשפה. באתי ללמוד פה, גרה עם בנות, הן מבקשות שאלך. החבר כבר עזב. שמעת את אמא שלי.
עמדנו מול הבניין הישן. אור צהוב בחדרים, אספלט שחור, חלונות כבדים.
לא סיימתי נסיעה.
תקשיבי, פתאום יצאתי מהפה, תעלי תיקחי את הדברים, תרדי. אני מחכה.
למה? נבהלה.
יש לי חדר פנוי. עידן ותמר גרים לבד. את לא תשלמי לי. יש רק כלל אחד.
מהו?
מחר תאכלי ארוחת בוקר כמו שצריך, ותתחילי לדאוג לעצמך לא למי שדורך עלייך.
הביטה בי, ופתאום דמעות של הקלה, לא של ייאוש.
בבוקר, טיגנתי לביבות על שתי מחבתות. בבית ריח של בצק מטוגן וקפה.
קראו לה מרים, בת עשרים ושתיים, לבושה בפיג’מת פלנל שלי. בגדים עוד בשקית ליד הדלת.
את לא מפחדת? שאלה.
אם היית יודעת כמה אמת שיכורה אני שומעת בלילה? צחקתי. אנשים צבועים לא בוכים מהמקום הזה בלב.
עזרתי לה. מצאנו רופאה בלשכת הבריאות, הסברתי על זכויות, בדקנו יחד קצבאות, עבודה זמנית. מוכשרת, שלוש שנים מלימודי כלכלה, החליטה על דחיית השנה ונשארה בארץ.
שבוע אחר כך סיפרתי לילדים שיש לי “דיירת משנה”.
עשינו שיחת וידאו. עידן ברקע מסכים, תמר עם גבות מטופחות.
אמא, את רצינית? גיחכה תמר. הבאת הרה הריונית מהרחוב? השתגעת?
אמא, זה מסוכן, עידן התאגרף. אין לך חוזה בכלל?
אין, עניתי, אבל יש לי משהו יותר חשוב: ילדה שלא זרוקה ברחוב בגלל שבא לה לחיות.
הביטו זה בזו.
אז אנחנו ילדי זבל, אה? התעצבנה תמר. כי אין לנו צרות? במקום לבקש עזרה, את משחקת את אמא של הרחוב?
תמר, פעם אחת שאלת איך אני מרגישה? לא כאוטומט, כאדם?
הם נעלבו. שבועיים דממה.
ואז, קרה הדבר הכי לא צפוי.
בשבת אחת, בבוקר, נפתחה הדלת ועל המפתן: הילדים. עם שקיות, פרחים, פרצוף מרוגש, מבולבל.
מרים בדיוק הפעילה קומקום, נבהלה:
להפריע? לצאת?
לא, אמרתי, תכירו, זו מרים, גרה איתי עד שתסתדר.
תמר הסתה מבט לבטן שלה. עידן לעיניים.
שלום, מלמל. אמא, אפשר לדבר?
שלושתנו ישבנו במטבח.
חשבנו, התחיל עידן, מזיז פינה של שקית, הבנו שהתנהגנו לא משהו, אבל באמת לא קלטנו כמה קשה לך, תמיד אמרת “אני מסתדרת”.
ואז שמענו איך דיברת איתה, הוסיפה תמר, לקחתי את הנייד אחרי שיצאת, בטעות שמעתי הכל. דיברת אליה דברים שבחיים לא אמרת לנו. שאפשר להיות גאה בעצמך גם כשקשה. שכדאי להחזיק מעמד. פתאום הבנתי אני אף פעם לא שמעתי את זה ממך.
שקט. לא ידעתי בכלל ששמעו.
תקשיבי, נשמה תמר, החלטנו שמספיק להיות לך מטפלת. אם את אוהבת מוניות סבבה, אבל אנחנו מתחילים לשלם תשלומים בבית, לחגוג לך ימי הולדת, ולהקשיב, לא רק לספר תלונות.
עידן הנהן:
ואני מגיע מחר, מתקין לך צמיגים חורפיים ומצלמת דרך. את גיבורה, אבל יש פה מספיק משוגעים על הכביש.
הסתכלתי עליהם זה לא קסם של ילדים מושלמים, זה שבריר עדין. הם עוד יישכחו, יתעצבנו. אבל משהו זז.
שלושה חודשים אחרי, מרים ילדה בת. בבית החולים, “מי משחרר את האם והילדה” פרטים שלי. עמדתי רועדת עם שמיכת התינוק, לצדי הילדים שלי.
תמר סידרה את מושב הבטיחות, עידן סחב תיקים.
תזהר, הראש! פיקדה תמר.
קראתי באינטרנט איך נכון, עידן מלמל.
בערב היינו כולם: אני, שני ילדיי הגדולים, מרים והקטנטונת בעגלה. צפוף, רועש, חם ותחושה שזה המקום.
אין סוף הוליוודי אני ממשיכה לנסוע בלילות. יש כאבי גב, הילדים עוד לפעמים שוכחים, ומתווכחים. מרים דואגת שילדתה “ללא אבא”.
אבל העיקר השתנה: היום, כשהיא לוחשת בלילה “אין לי כוח, אמא”, יש מעבר לקו מישהי שעונה לפעמים אני, לפעמים תמר, לפעמים עידן שכבר יודע להחליף חיתול.
הבנתי כדי שילדייך יראו בך אדם, לפעמים צריך קודם לתת יד לילד של מישהו אחר. הם מסתכלים מהצד, וקולטים: כל החום שנתת היה יכול להיות גם בשבילם, אילו גם הם רצו לתת לך אותו בזמן.
מוסר השכל: אנחנו הופכים הורים למובנים מאליהם למונית, למטבח, לשירות לקוחות. ושוכחים שגם להם יש עייפות, פחדים וחלומות. לפעמים יותר קל להם לעזור לזר, כי עם המשפחה יש מסכה. אבל ברגע שמבוגר אחד בוחר להפסיק לשתוק לילדים יש סוף סוף הזדמנות לראות שגם האמא היא בן אדם.
מה אתם חושבים עשיתי נכון כשפניתי לילדה זרה, או שהייתי נאיבית מדי?
לא היה לסמי יותר אחות. הוא נסע לקיבוץ כדי לקבור אותה.