שמי פטרישה, אני בת 49, אחות במשמרת לילה בבית החולים הכללי. עשרים שנה שאני שם – ראיתי כבר הכל.

שמי תמר ואני בת 49. אני אחות במשמרת לילה במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב. עשרים שנה אני כבר כאן, ראיתי הכול.
אני גרושה כבר שמונה שנים. יש לי בן יחיד, דור, שרק עכשיו חגג 16. הוא גר איתי. ילד טוב, אחראי, משקיע בלימודים. אף פעם לא עשה לי בעיות.
טוב, זה לא מדויק לגמרי. הייתה בעיה אחת. הכי גדולה שהייתה לי בחיים. אבל זה בכלל לא אשמתו.
לפני חצי שנה דור התחיל להתלונן על כאבי ראש. בהתחלה חשבתי שזה בגלל עיניים אולי צריך משקפיים. לקחתי אותו לרופא עיניים והכול היה תקין.
אבל הכאבים לא עברו. אחר כך החלו בחילות בבקרים. שכנעתי את עצמי שזה משהו שהוא אוכל בבית הספר, אז התחלתי לארוז לו אוכל מהבית. זה לא עזר.
בוקר אחד מצאתי אותו בשירותים מקיא. הפנים שלו היו חיוורות. הוא אמר שהוא מרגיש סחרחורת ושהכול מסתובב לו.
מיד טסתי איתו למיון בתל השומר. עשו בדיקות, בדיקות דם הכול יצא תקין. הרופא אמר שכנראה זה לחץ נפשי, מתבגרים לפעמים מגיבים ככה למתח מהלימודים.
אבל אני אחות. עשרים שנה עם חולים שאני רואה בעיניים. ותחושת בטן שלי לא נתנה לי מנוח. ידעתי שזה לא רק לחץ.
התעקשתי על עוד בדיקות, הרופא הביט בי כאילו אני מגזימה אבל לבסוף הסכים לשלוח אותו ל-CT.
אני לעולם לא אשכח את היום ההוא. זה היה ביום שלישי. הייתי במשמרת כשצלצלו אלי מהמחלקה.
את צריכה להגיע עכשיו. זה דחוף.
עזבתי הכול באמצע הלילה, נסעתי כמו משוגעת לבית החולים. הכניסו אותי לחדר רופא. חיכה שם נוירולוג, גבר כבן חמישים עם הבעה רצינית.
“גברת, מצאנו משהו בסריקה של דור,” אמר. “יש לו גידול במוח. נצטרך לעבור עוד בדיקות כדי להבין את טיבו וכמה הוא מתקדם.”
העולם הפך ברגע לאבק. אני, שהתרגלתי לבשר בשורות קשות למאות משפחות, שראיתי אנשים מתים מולי, הייתי בטוחה ששום דבר לא ישבור אותי. הכאב הזה היה אחר. הבן שלי.
הימים שאחרי היו סיוט שלא הסתיים MRI, ביופסיות, שיחות עם אונקולוגים. מושגים שאני מתמצאת בהם לחלוטין, הפכו לגזירות גורל.
גליובלסטומה מולטיפורמה. דרגה 4. אלים. אי אפשר לנתח בגלל המיקום. טיפול כימותרפיה והקרנות, לנסות להאט, אבל הסיכוי לא טוב.
כשהאונקולוג הסביר הכול, דור ישב לידי. הילד שלי. הפעוט שלי. מקשיב לשיחה על כך שיש לו סרטן סופני במוח.
אני הולך למות? הוא שאל בשקט שממש שבר לי את הלב.
הרופא הביט עליו באותה חמלה מקצועית שגם אני השתמשתי בה מאות פעמים. נעשה הכול כדי לתת לך עוד זמן, אמר.
עוד זמן. לא אתה תבריא, לא אתה תצא מזה. רק, עוד זמן.
באותו לילה דור חיבק אותי ולחש: אמא, אל תבכי. נלחם בזה יחד.
והתחלנו להילחם. כימו כל שבועיים. דור איבד את כל שיערות ראשו. ירד במשקל. הקיא בלי סוף, אבל לא התלונן פעם אחת. לא שאל למה דווקא לי, לא הפסיק לחייך.
החברים מהתיכון באו לבקר. בהתחלה מדי יום, אחר כך פחות ופחות. קשה לנערים בגיל 16 לפגוש את המוות בזווית העין.
אבל היה חבר אחד שבא כל יום. קוראים לו עידן. הם חברים מהיסודי. עידן הגיע אחרי הלימודים, סיפר לו מה קרה בכיתה, הביא שיעורים והשאיר לו ביצירת מקום במשחקי מחשב גם כשדור כבר לא החזיק את השלט טוב מרוב עייפות.
יום אחד ערב, הכנתי ארוחת ערב במטבח, שמעתי את דור משוחח עם עידן בחדר. הדלת נשארה חצי פתוחה.
אתה מפחד? שאל עידן.
כל הזמן, ענה דור. אבל אני לא אומר לאמא, יש לה מספיק דאגות.
ממה אתה הכי פוחד?
שהיא תישאר לבד, שתסבול. שאולי לא אספיק להיפרד כמו שצריך. שהיא תרגיש אשמה על משהו שהוא בכלל לא באשמתה.
ברחתי לחדר שלי, שלא ישמעו שנחנקתי מדמעות.
הטיפולים לא עוזרים. הגידול לא מצטמצם. רק ממשיך לגדול. הרופאים כבר מדברים איתי על טיפול פליאטיבי, על איכות חיים במה שעוד נשאר.
כמה זמן? אף אחד לא יודע באמת. אולי שלושה חודשים, אולי שישה, אולי פחות.
הבוקר דור ביקש ממני לקחת אותו לבית הספר. כבר שבועות שלא היה, מרוב עייפות, אבל אמר שהוא רוצה לראות את החבר’ה. להיות עוד קצת כמו כולם, לכמה שעות.
הסעתי אותו. עזרתי לו לרדת מהאוטו. הוא כל כך רזה עכשיו. שברירי. קיבלו אותו בחיבוק. המורה הכי אהובה שלו ניגשה, חייכה אליו. ראיתי אותו מחייך, שוב דקה אחת היה סתם ילד.
כשבאתי לקחת, שלוש שעות אחרי, הוא חזר עייף אבל מאושר.
תודה אמא, אמר במכונית. על כל מה שאת עושה. על זה שאת פשוט את. את אמא הכי טובה בעולם.
ואתה הבן הכי טוב בעולם, החזרתי לו.
אמא שתק, ואז המשיך, כשתיגמר התקופה שלי כאן, אני רוצה שתהיי שמחה. שתמשיכי לחיות. אל תישארי כל החיים באבל עלי.
דור, אל תדבר ככה
צריך לדבר על זה, אמא. שנינו הרי יודעים מה יקרה. תבטיחי לי שתהיי בסדר. שתמשיכי. שתזכרי אותי עם חיוך, לא רק עם דמעות.
הבטחתי. אבל אני לא יודעת אם אוכל לקיים.
הלילה הוא ישן בחדר שלו. כמה שעות לפני ביקרתי אצלו, כולו שלווה, כל כך קטן. הילד שלי.
מחר באה אחות פליאטיבית לביקור השבועי. מחרתיים יש לו פגישה עם האונקולוג, לבדוק עדכונים, גם כשכולם יודעים כבר שמה שהיה הוא שיהיה.
אני יושבת בסלון, כוס הקפה מתקררת בידי. עיניי על התמונות תלויות על הקיר. דור תינוק, דור ביום הראשון לגן, דור במסיבת יום הולדת 10, דור לפני חצי שנה בריא, מחייך, בלי לדמיין מה יבוא.
אני לא יודעת איך שורדים את זה. איך קוברים ילד בן 16, כל החיים לפניו.
אבל אני מנסה. בשבילו. אהיה חזקה כל עוד הוא צריך אותי, אחייך כשהוא מביט עלי, אשתדל שהימים האחרונים יהיו הכי טובים שאפשר.
ומה שאחרי, אני לא יודעת. זה לפעם אחרת. עכשיו הכול זה רק להיות כאן. בשבילו.
איך אומרים לילד שלך שאתה אוהב אותו, כשברור שהזמן נגמר? איך מכניסים חיים שלמים של אהבה לתוך מה שנשאר?