הפסטיבל ברמת הגולן הוא כולו סערה אבק מתעופף, קהל שואג, שמש קופחת כאש מעל הרחבה. הטריבונות המתכתיות רועדות מצעקות האוהדים, ובשער עומד שור שחור אדיר בשם עוז, חופר באדמה הפריכה ברגליו החזקות. ואז, הכול משתבש.
גוף קטן עף מעבר למעקה.
ילד בן שמונה מתרסק בחוזקה אל תוך הרינג.
הקהל צורח כאחד.
המצלמות פונות מיד אל עוז, שמסתובב לאט, שרירים גולשים תחת עורו השחור, נשימות כבדות נפלטות מאפו.
ילד! תברח מפה! צורח הקריין, קולו מהדהד במתחם כולו.
אבל הילד רק מזדקף, קטן ובודד, ידיו רועדות.
הוא פותח את אגרופו.
מפית בד אדומה, דהויה, תלויה בין אצבעותיו.
בבקשה תסתכל רק עליי.
עוז חורץ פרסה באלימות. עמוד אבק מתרומם. המוזיקה ברקע מתכווצת סביב השקט.
הילד מרומם את המטפחת עוד:
“רואים פה ריקמה של ראשי תיבות,” הוא לוחש, אך כולם שומעים.
אבא שלי אמר שתזהה את זה.
כל המתחם משתתק באיטיות. שורה אחר שורה, דומיה זולגת על הכל.
עוז מפסיק להביט בילד עיניו פוגשות רק את הבד.
ואז הוא מתחיל להתקדם אליו.
ההליכה כבדה, מאיימת, לבבות נעצרים.
אנשים צורחים לילד לברוח.
במקום זאת, הילד עושה צעד קדימה, דמעות בעיניו.
אם אתה זוכר אותו
עוז פורץ בריצה.
אבק מתעופף, אוויר קפוא.
הילד עוצם עיניים, ואז פוקח אותן בכוח, מרומם את המטפחת עוד.
הפרה נעצרת מולו, במרחק נשימה.
דממה מוחלטת.
ואז עוז מוריד ראש בעדינות לחזהו של הילד.
הקהל תופס אוויר. הילד מתייפח בבכי.
מצד הזירה, רועה זקן מבחין בראשי התיבות על הבד, פניו מחווירות.
הילד מרים ראש וצועק מעבר לכל האמפיתיאטרון:
שיקרת לאבא שלי לפני שהוא מת!
עשרות עיניים מופנות מיד אל הזקן; ההבעה על פניו מתחלפת בבעתה.
ואז
לא שומעים כלום.
שלושים אלף איש.
לא קול.
לא שיעול.
לא הקריין.
רק הנשימה הכבדה של עוז.
איטית.
עמוקה.
הפרה השחורה העצומה עומדת דוממת עם מצחה שעון אל חזה הילד, מגינה, לא תוקפת.
אצבעות קטנות נקמצות סביב המטפחת האדומה.
אבק מרחף בקרני השמש כמו אפר.
הרועה לוקח צעד אחורה.
טעות חמורה.
הקהל מבחין.
תמיד.
אנשים שמבלים חייהם עם בעלי חיים יודעים חיות מרגישות פחד הרבה לפני שבני אדם מזהים אותו.
גם עוז.
הוא מרים ראשו באיטיות.
ופונה.
אל עבר הזקן.
לחש קל עובר ביציעים.
מי זה?
מה הילד התכוון?
למה הוא נסוג אחורה?
הרועה מרים ידיים.
ר… רגע, חכו
גם הילד פונה, עדיין בוכה בין האבק ללחי.
קולו נסדק, אך נשמע בכול.
אמרת לאבא שלי שעוז הרג את סבא שלי!
פני הזקן מתרוקנות מצבע.
הילד מדדה עוד צעד, הבד האדום בידיו.
“אבל הוא כתב לי את זה לפני שמת.”
הוא שולף פתק קטן, מקופל, מתוך הבד.
הפתק מקומט, מוכתם זיעה, קצותיו רכים מקריאה חוזרת.
“אבא אמר לי, אם יקרה לו משהו…”
הקול שוב נשבר.
שאביא את זה לעוז.
הקריין מניח את המיקרופון.
הבוקרים ליד הגדר קופאים.
הפרמדיקים ליד השער שוכחים מדוע הגיעו.
הילד פותח את הפתק בידיים רועדות.
וקורא.
אם עוז יראה את זה הוא יספר את האמת.
אישה בשורה הראשונה מניחה יד לפה.
הרועה הישן מניד בראשו בפראות.
שטויותזו רק פרה
ואז עוז נע.
מהר.
מהר מתמיד.
הזקן צורח רק שנייה לפני שפוגע בגדר.
הברזל רועד, ברגים ניתקים.
הקהל מתפוצץ בקריאות.
מאבטחים מתחילים לרוץ
ואז עוצרים.
כי עוז לא תוקע בו.
לא דורך עליו.
לא הורג אותו.
רק לוחץ אותו לגדר, קרניו משני צדי גופו.
כמו כלוב חי.
כמו מי שזוכר בדיוק מי עומד מולו.
הילד מסתכל על הריקמה בפתק:
ע.ה.
אביו.
עידו הלוי.
רוכב אלוף.
נפטר לפני שלושה חודשים.
לכאורה מנפילה.
הילד מביט שוב למעלה.
ולראשונה, מבטו מתחדד.
תספר להם.
שפתיו של הזקן רועדות.
איש לא זז.
איש לא עוזר.
שלושים אלף אנשים.
עשרות מצלמות.
ושור אחד שמסרב להניח לשקר להימלט מהאמת.
הזקן פורץ בבכי עוד לפני שמדבר.
אני אני החלפתי את האוכף.
הקהל גונח בזעזוע.
פני הילד מתקשות.
הזקן לא יכול לעצור.
שיחררתי את הרתמות
עוצם עיניים בכאב.
אבא שלך גילה שאני מסדר הימורים
שתיקה.
קרה.
מהדהדת.
הוא איים שיפנה להנהלה.
קולו נשבר לחלוטין.
אז דאגתי שלא ירכב יותר בחיים.
הזעקות עולות מהקהל.
אנשים קמים, צורחים.
טלפונים באוויר.
מאבטחים פורצים מכל עבר.
אבל הילד לא שומע כלום.
הוא פשוט עומד שם, קטן, בודד, ומהדק בידו את מטפחת אביו.
אז עוז נסוג מהזקן
ושה לאט אל הילד.
הפרה השחורה העצומה מרכינה שוב את ראשה.
הפעם הילד מחבק אותו חזק, ראשו צמוד לפרווה השחורה ובוכה בעוד שלושים אלף ישראלים עדים לילד, שמקבל סוף סוף את האמת היחידה
מהעד היחיד שלא למד לשקר לעולם.
