יצאתי מהרכב בכעס על מה שקרה למאזדה החדשה שלי ואז הילד דיבר על אמא האמיתית שלו
הכביש בצפון היה מלא שמש.
עשבים ירוקים התנועעו ברוח הקלה.
ילדים צחקו בשדה פתוח, רודפים אחרי כדורגל ישן באדמת אחר-צהריים חמימה.
לצד הכביש, ניצבה מאזדה MX-30 לבנה ומבריקה, כאילו הגיעה מעולם אחר.
צבעה מושלם.
קווים חדים.
לא גרגר אבק.
ואז הכדור עף.
הוא הסתובב באוויר
והוטח חזק בצידו של הרכב.
צליל ברזל חד נישא בכל השדה.
הילדים קפאו באחת.
הצחוק דמם.
אפילו הציפורים השתתקו.
דלת הנהג נפתחה באיטיות.
אישה אלגנטית יצאה, לבושה בלבן, אולי באמצע שנות השלושים לחייה.
משקפי שמש מעוצבים.
עמידה נשלטת.
מהדור שדברים יקרים תמיד אמורים להישאר מושלמים.
הסירה את המשקפיים למחצה, והלכה לעבר הילדים בצעד מדוד.
מישהו כאן פגע לי באוטו?
שקט.
רק ילד אחד צעד קדימה.
בן שבע.
בגדים פשוטים.
הידיים רועדות.
אני אני מצטער
היא התכופפה בחדות, הרימה את הכדור הישן מהאדמה, וזדקפה בכעס גלוי.
ואז הבחינה בכתיבה עליו.
טוש שחור דהוי על עור סדוק.
היא הידקה את ידה.
כל הצבע פינה את פניה.
זה לא אפשרי
הילד עשה עוד צעד קטן.
זה הכדור שלי.
המבט שלה התרומם במהירות.
הקול השתנה בבת-אחת.
לא כעס דחיפות עמוקה בלבד.
מאיפה הכדור הזה?
הילד ענה בפשטות.
אמא שלי נתנה לי אותו.
הרוח התחזקה.
הילדים הביטו מפנים לפנים, פתאום מפוחדים.
האישה הרכיבה שוב את המשקפיים הפעם עד הסוף.
העיניים שלה היו חשופות.
ורעדו.
איך קוראים לאמא שלך?
הילד בלע רוק.
היא אמרה שאם תזהי את הכדור
נשימתה נעצרה.
הכדור נשמט מידה.
המבט התקרב התמונה ברחה לפניה כשהילד המשיך בלחישה:
היא האמא האמיתית שלי.
הכדור נפל אל העשב.
איש לא זז.
הילדים פערו עיניים.
האישה נסוגה אחור, כאילו הקרקע מתחתיה זזה.
ולחשה משפט שהקפיא את השדה כולו:
קברתי את הכדור הזה עם התינוק שלי.
הילד מצמץ.
מבולבל.
כי מבוגרים לוחשים כך רק כשהאמת האיומה נחשפת.
ידיה של האישה החלו לרעוד בפראות.
הביטה בכדור השכוב בשדה, במילים הדהויות הכירה אותן.
כתיבה שרשמה בעצמה, שמונה שנים קודם, בחדר בבית החולים מלא פרחים וצער.
שורה אחת לילד שאמור היה לא לגדול לעולם.
**לנועם שלי**
קולה נשבר.
איך קוראים לאמא שלך?
הילד נראה מהוסס.
היא אמרה לא להגיד עד שתבכי.
היא כיסתה את פיה מיד.
הדמעות כבר זלגו.
הילדים השתקו סביב.
הרוח נעה רכה בתוך העשב.
ומאיפשהו, כלב נבח, בלי לדעת שהעולם השתנה.
הילד שלח יד לכיסו, הוציא תמונה ישנה, מקופלת בפינותיה.
הושיט לה אותה בזהירות כאילו קדושה.
היא לקחה אותה בידיים רועדות וכמעט התעלפה.
כי זו הייתה היא
צעירה ועייפה, שוכבת במיטת בית חולים,
מחזיקה תינוק צמוד אליה.
ולצידה אישה נוספת.
אחותה הצעירה,
אלה גרוניך.
ברכיה של האישה כרעו.
כי אלה מתה לפני שש שנים.
לפחות
כך סיפרו לה כולם.
הילד הצביע על התמונה.
היא גידלה אותי.
נשימתה לא הייתה סדירה.
לא
עיניה שוטטו על התמונה, בחיפזון.
נזכרה.
פתאום
הבינה למה אלה נראתה מבועתת ולא שבורת לב.
הילד מלמל חרישי:
היא אמרה ששיקרו לך אחרי השריפה.
היא נסוגה אל המאזדה הלבנה.
כי באמת הייתה שריפה
במרפאת קיבוץ בגליל.
באותו לילה בו אמרו לה שהתינוק לא שרד.
בלי גוף.
ארון סגור.
עשן כבד.
בעלה העשיר טיפל בכל, בעוד היא מטושטשת ושבורה.
לחשה:
בעלי
הילד השפיל מבט.
ובשקט הזה,
נאמר הכול.
הילדים הביטו בין השניים, לא מבינים.
האישה כרעה לפניו ראתה לראשונה את העיניים.
עיניו של אבא שלה.
שקע קטן בסנטר.
הפנים של בנה.
וחניקה עלתה בגרונה.
איך קוראים לך?
הילד גימגם.
ולבסוף חייך בביישנות.
נועם.
היא נשברה לגמרי.
כי זה השם שלחשה לו באוזן, דקות לפני שהאחות לקחה אותו.
לא כינוי.
לא צירוף מקרים.
השם שלו.
הוא שלח אליה יד מהוססת, כדרך הילדים שמבקשים חיבוק ולא יודעים אם מותר.
וכשחיבקה אותו צמוד אל ליבה
הכדור התגלגל בשקט בין העשבים.
אותו כדור שהיא קברה בארון ריק.
אותו כדור שאחותה בטח חפרה בסתר,
וברחה להציל ילד מהאנשים שלקחו אותו.
ואז נועם לחש, וכל גופה השתנק:
אמא אמרה שאם תמצאי אותי
הביט בה בעיניים מבוהלות.
צריך לברוח לפני שבעלך חוזר הביתה.
בסוף אותו יום בפיתולי הגליל, כשהשמש שקעה, נשבעתי לעצמי לא להאמין יותר לאמת שנאמרת רק במילים אלא למה שמסתתר מאחוריה. אף פעם לא אתן שוב לאף אחד לקחת לי את נועם.
